לא נעים להודות, אבל אני שונאת שופינג. טוב, אולי השימוש במילה "שונאת" כששעתיים אחרי הרכישה האחרונה – מגפונים באפור כסוף שעשו לי עיניים מהקצה השני של החדר – היא מעט מוגזמת. הצרה היא שלעיתים קרובות תהליך הרכישה כרוך בכל כך הרבה טרחה, מאמץ וכאבי שכל, שאת כבר מעדיפה להישאר יחפה ולרייר על עמודי כרומו ב"ווג".
אין ספק – אם היה אפשר להגשים כל תשוקה אופנתית בהינד עפעף (וגיהוץ אוטומטי של האשראי, למען ההגינות), החיים היו הרבה יותר יפים. אלא שמציאות היא עסק מכוער שמאלץ אותך לא רק לכתת רגליים, אלא גם לעשות זאת בין מרכולותיהן של מוכרות ש"רק רוצות לעזור", להקשיב לסיפורי הכזב שלהן על ג'ינסים ש"מתרחבים עם הזמן" (או לחילופין "תמיד יישאר עלייך צמוד"), נעליים ש"מקבלות את הצורה של הרגל" והכי גרוע – להאמין להן. אז איך קורה שפעם אחר פעם אנחנו נופלות במלכודת של "זה לא קטן, זאת פשוט הגזרה"? יצאנו לתחקיר וחזרנו עם מדריך הישרדות (ואוברדרפט צנוע).
תחנה ראשונה: חנות בגדים אקראית, הז'אנר: הדובשנית המלקקת
בכלל לא רציתי ג'ינס חדש. זה הוא שרצה אותי. בצבץ אליי בביישנות מחלון ראווה עם כרזות ה-sale המהפנטות שלו. ובעודי מהססת יצאה אליי צעירונת נמרצת ושאלה בחיוך מלא שיניים: "במה אפשר לפנק אותך, מותק?". בנסיבות אחרות שורת פתיחה כזאת הייתה נגמרת בחשד להטרדה מינית. אבל מכיוון שהיא יצאה מפיה של דובשנית בלונדינית, ולא מזה של ערס מקומי – בוששתי להגיב. הדובשנית פירשה את שתיקתי כאישור לעשות בי כרצונה, והפכה אותי לברבי הפרטית שלה.
"ג'ונג'ון, תנסי את זה, הוא עושה תחת מהמם!", אמרה ודחפה לי סקיני שחור. לא חלפו חמש דקות וכבר הצליחה מיס סאנשיין הקטנה לגייס עבורי מלתחה פוטנציאלית שלמה: שמלת סטרפלס פרחונית ("בייבי, יש לך כאלה כתפיים יפות – זה פשע להסתיר!"), מכנסי חיתול אפורים ("אין בחורה שהייתה פה ולא קנתה כזה") ועוד שלושה ג'ינסים ("יואו, הלוואי עליי מותניים כמו שלך"). אחרי שהצהירה שהכל "יושב עלייך בול!", "מטריף!" ושעם גוף כמו שלי "כל בגד נראה פיצוץ", השתכנעתי לאמץ מכנסי חיתול.
מסקנות ולקחים: מכנסי חיתול? מה לעזאזל חשבתי?! כנראה שהאגו שלי השתלט על השכל אחרי 25 דקות של מחמאות ללא כיסוי. בנות, נהגו במוכרות חנפניות כבגברים מתעלקים וקחו בעירבון מוגבל את ההצהרות על התחת החד פעמי שלכן. הן אומרות את זה לכולן.
תחנה שנייה: בוטיק מעצבים, הז'אנר: כלבתו של השטן
חנויות מאוד יקרות זה עסק טריקי: מצד אחד, אין משפט שמתגלגל נעים יותר על הלשון מאשר "הנעליים? זה של מעצבת"; מצד שני, מדובר בטירות שיק מורמות מעם שכמעט תמיד נשלטות בידי מלכות קרח בשם רושל. בבוטיק יוקרתית בפאתי הקניון נתקלתי באישה מטופחת בשנות ה-40 לחייה עם פן מתוחזק היטב שלכסנה לעברי מבט בוחן. יכול להיות שזאת המקבילה של "במה אפשר לעזור לך?" של המוכרת העממית?
אחרי שלוש דקות של שיטוט מהוסס בין הקולבים, נעתרה הוד מעלתה להתייחס אליי. "את מחפשת משהו מסוים?", שאלה בהדגשה. "האמת שאהבתי את הצעיף הזה", עניתי בעודי ממששת רדיד ירוק מבד קטיפתי. "זאת חגורה!", היא נחרדה, ואז הוסיפה בארסיות, "את בטוחה שאת מחפשת משהו?". במילים אחרות: אני לא חושבת שיש לנו פריט שעונה לתקציב שלך, נסי בשוק. אאוץ'.
מסקנות ולקחים: לחנויות ממש יוקרתיות נכנסים רק עם כרטיס סנטוריון שלוף, ציפורניים עשויות וטונה של אטיטיוד. נסי גם לחצות את העשור החמישי לחייך – ככה לפחות תזכי ליראת כבוד בסיסית השמורה לקשישות אמידות בלבד. אם לא, השתדלי לבקר בחנויות של מעצבות צעירות. אולי הן מתנשאות, אבל לפחות אין שם חגורות שמתחפשות לרדידים.
תחנה שלישית: סופרפארם, הז'אנר: שק עלבונות צורב
אסכולת המוכרות המעליבות מתחלקת לשני סוגים: זאת שמעליבה בתום לב, וזאת שמשפילה בגסות. את הסוג השני טרם יצא לי לפגוש, אבל שמעתי סיפורי זוועה. למשל זה על דודתה המלאה של חברתי, שמדדה מכנסיים בצבע קרם ושאלה את המוכרת: "תגידי זה משמין?". זו החזירה לה חיוך ציני והשיבה ברשעות: "מותק, מכנסיים זה לא משמין. בורקס – כן!". סיפור אמיתי, נשבעת. אבל לא כל המוכרות כלבות. יש גם גורות של כלבות. נתקלתי באחת כזאת בחיפוש אחרי קרם לחות.
"אפשר להמליץ לך?" פנתה אליי זבנית מטופחת בווסט ורוד (תגידו, הן חייבות ללבוש את זה?). לפני שהספקתי לענות היא שלפה מאחד המדפים צנצנת קטנה ונופפה בה בהתלהבות. "זה", פתחה בחגיגיות, "אין להשיג בארץ. אתמול הגיע, חדש חדש! זאת פורמולה מיוחדת לעור שמן". שמן? היא קוראת לעור שלי שמן?! "מאמי, את חייבת לנסות אותו. שמת לב שאת נוטה להבריק במצח?". אולי פשוט תירי בי וזהו? "את גם חייבת פילינג יסודי לפחות פעמיים בשבוע. את משתמשת בפילינג? אה, כן? בחיים לא הייתי מנחשת. כנראה שאת משתמשת באחד לא נכון. בואי, אני אראה לך את המבצעים". אני לא רוצה לחשוב איזה גיהינום עוברת שם בחורה עם קמטוטים.
מסקנות ולקחים: את לא צריכה לתת לאף מוכרת להשפיל אותך, במיוחד לא אחת שלובשת ווסט פוקסיה. אם מישהי משמיצה את הפולקעס האהובים שלך או את עור הפנים, פשוט עשי אחורה פנה והשאירי אותה לעלוב בקורבן אחר.
תחנה רביעית: בזאר בתחנה מרכזית, הז'אנר: סטוקרית מיומנת
מוכרות יקרות שימו לב: אתן יכולות להציף הציפו אותי במחמאות שקריות, להאשים אותי בהזנחה פושעת, להתעלם ממני בסנוביות גלויה – רק תעזבו אותי בשקט כשאני אומרת שאני מסתדרת לבד. בדוכן בגדים בתחנה מרכזית נתקלתי במוכרת מהזן הנדבק, זאת שתכרכר סביבך בדקלום חוזר של המבצעים עד שתשלפי את הארנק.
"את צריכה עזרה?", פתחה המוכרת, בת 15 לכל היותר, בנימוס יחסי. "אני רק מסתכלת", השבתי, אבל זו התעלמה במפגיע ופצחה במונולוג מתיש: "יש לנו 1+1 על כל המדף העליון, והיום הגיעה קולקציית חורף מאממת. חכי שתראי איזה מכנס הורס. קניתי לעצמי שניים – בשחור וסגול. ראית את המעילים? תקני שניים תקבלי 20 אחוז הנחה. מחר תבואי כבר לא יהיה". כשהסברתי לה שאני לא מתכוונת לקנות שום דבר היא חייכה אלי במתיקות ואמרה: "אין בעיה, תפני אליי אם את צריכה משהו". לרגע חשבתי שהיא מרפה, אבל כעבור דקה היא חזרה עם סוודר כעור והודתה, "לא יכולתי להתאפק, זה פשוט הצבע שלך. לכי, לכי למדוד. בינתיים אני אחפש לך איזה ג'ינס מדליק".
מסקנות ולקחים: אל תאמיני לה כשהיא אומרת שהיא לא תישן בלילה אם תפספסי את המבצע שיש רק היום. היא תישן הרבה יותר טוב ממך אחרי שתוציאי 230 שקל על סריג רשת מטאלי שלא תלבשי אפילו בפורים.
תחנה אחרונה: שוב בסופרפארם, הז'אנר: החברה הכי טובה שלא ידעתי שיש לי
"איזה צבע מקסים!", הכריזה בהתלהבות הדיילת באחד הדוכנים בזמן שבחנתי שפתון בגוון יין עמוק. "את יודעת", היא רכנה אלי בנימה ממתיקת סוד, "אני שונאת את המוכרות האלה שמנסות לדחוף בכוח מוצרים ללקוחות. אבל במקרה הזה באמת בחרת מוצר מצוין. מאז שגיליתי אותו אני לא יוצאת לשום מקום בלעדיו".
כמובן, אין כמו הגישה המזדהה כדי ללכוד לקוחה למודת סבל. לרגע את משלה את עצמך שמצאת מישהי שתגיד לך את האמת בפנים, מבלי להרעיף עלייך מחמאות ריקות או לדחוף לך עודפי מלאי. אבל בדיוק בגלל זה המוכרת המזדהה היא הזן המסוכן ביותר. היא תספר לך שגם לה יש עור רגיש, אותו מבנה גוף, אותו טעם בנעליים ובאופן מחשיד – אותה אלרגיה למוכרות אגרסיביות. על הג'ינס שבקושי נסגר עלייך היא תספר שגם לה הייתה את אותה בעיה, ואחרי שהסתובבה איתו שבועיים היא כבר שוחה בו ("אני אומרת לך – אותו דגם בדיוק. זה פשוט בד נמתח"); על תיק הערב הנחשק היא תמליץ לך לשלם בארבעה תשלומים ("זה מה שאני עשיתי. רק 150 לחודש, בקושי הרגשתיה"). על המסקרה שבחנת היא תודיע חגיגית ש"קניתי לבת דודה שלי. עושה ריסים של בובה ולא נדבקת בכלל! בטח שניסיתי, מה נראה לך, שאני אשקר לך?". האמת? כן.
מסקנות ולקחים: עם כל הרצון הטוב, אף פעם אל תסמכי על אישה שמשתכרת מלספר לך מעשיות. קחי איתך חברה שאינה פראיירית או אמא למודת ניסיון כשאת יוצאת לשופינג. היא לא תהסס לומר לך ש"יין עמוק" הוא שם קוד ל"חשבון בנק ריק".