בצהריי שישי האחרון הגיע למייל שלי מכתב ממיכל. מיכל היא יזמית היי-טק, שמסיימת בימים אלה פיתוח של מוצר שאני מאמינה שבקרוב כולנו נשמע עליו. היא ירוקת עיניים, מוכשרת מאוד, מלאה רעיונות. יצא לנו להכיר קצת יותר כשהשתתפה בסדנה מתמשכת שהעברתי ולהחליף דעות (ולשתינו יש הרבה כאלה). היא האירה לי נקודה שלא הייתי מודעת אליה והמייל שלה הטריד אותי מספיק כדי להעביר אותו הלאה.
הי ורד,
הייתי רוצה לשתף אותך בנושא שמשגע אותי, וברור לי שאעשה איתו משהו מתישהו. להלן סיפור שהוא קייס קטן מתוך המעצמה כולה אשר מפלה נשים. במקרה שלי - בעולם הטכנולוגי - גורמת למיצוב נשים במקום רע.
להלן קישור על המשפיענים בתחום המובייל. רק גברים. ואיפה הנשים? בפרסומות. בתמונה שמציגה אישה עם גב עירום על גבי אייפון.
אחת התגובות לכתבה מציגה כעס על כך שלא השתרבבה שם מילה על נשים, ומצרף לינק לנשים המבטיחות במובייל.
בא לי ליצור מודעוּת. נשים במגוון עיסוקים, מנהלות פרויקטים, גרפיקאיות, ביצועיסטיות או כל תפקיד הקשור למדיה - שיימנעו פרסום שפוגע בנשים ושמעצים גברים - ושלא בצדק. שיעצימו נשים. שיבלמו הידרדרות. זה לא קל. אבל רבע עבודה היא המודעות, פיקחון העיניים.
יופי של נשים יש פה. ויש בעולם. תראי אותך. תראי כמה את עושה. תראי את חברותייך. יתרה מכך, ועל כך ניתן להרחיב, העבודה של הנשים קשה הרבה יותר ממיליון היבטים.
אני חיה סביב גברים בעולם טכנולוגי, שבו התדמית של הנשים עובדת לרעתי. כמובן שאעשה כל מאמץ להפוך את זה לזכותי. אני מצליחה, לאט, בקשיים.
ומה בשורה התחתונה?
בין השאר את עוסקת וכותבת אודות דימוי. דימוי גוף. הנושאים נושקים לנושאי מגדר (ג'נדריות) . וכמובן שזו תורה שלמה ומקצוע בפני עצמו, אך לך יש כוח. ולכן אני מספרת לך את כל זה .
וגם בגלל שאת ורד מוסנזון :).
תודה על כך שנתת לי את התחושה של החופש לשתף אותך בקמצוץ מחשבותיי, ותמיד תרגישי חופשי לעצור אותי.
שלך,
חשבתי על זה שהמכתב הזה חשוב, על תפקידה של הסטיגמה בעיצוב חיינו ועל זה שזה לא נכון ולא צריך לעבוד ככה. חשבתי גם על העובדה שאמהות צעירות מתקשות בכלל למצוא עבודה (כי ילדים זה שמחה, אבל לא בארגון שלנו) ומשם עברתי לחשוב על פוליטיקה, ולמה אין לפחות אותה נציגות לגברים ולנשים, ושבעולם בו אנחנו חיות היום, קיץ 2012, שזה ללא ספק כבר מזמן העתיד ועדיין, המנכ"לים הם גברים וזאת שמגישה את הקפה היא לרוב אישה.
ואז נזכרתי בסרט פרסומות מלפני כמה שנים של ריבוק, שאני אוהבת להראות בהרצאות, בו הכול לגמרי רגיל פרט לזה שהשחקניות הן נשים והצי'ר-לידרס הם גברים. בכל פעם אני רואה את הבעת ההפתעה עולה על הפנים "הרי איך יתכן".
מישהו העלה היום לפייסבוק את תמונות ממשלת ישראל מול ממשלת שוויץ:
אי אפשר להתעלם מהיחס המספרי בין נשים לבין גברים, בין אלה שקובעים ישירות איך העתיד שלנו יראה. אז איך כל זה קשור? קשור מאוד.
הרי לנו ברור לגמרי שהיכולות שלנו לא נופלות מאלה של שום מגדר אחר, לפעמים עולות, אז למה אנחנו מסכימות לשבת בשקט במקום שהוקצה לנו, ולא מסתכלות מסביב ורואות מאיזו זווית אנחנו מעדיפות להסתכל על ההצגה, וגם הבמה היא אפשרות. אנחנו מחליטות.
העולם שלנו יראה בדיוק כמו שנעשה אותו. זה לא מובן מאליו, מה שנעשה עד היום, וזוהי רק ההתחלה. תודה מיכל על התזכורת.
ואת, מה את חושבת על כל זה? אשמח לדעתך.
>> בטור הקודם שלי: למה אנחנו כל כך רוצות להיות נסיכות, ולא מלכות?