כשהייתי ילדה, אי אז בקיבוץ, "לאהוב את עצמך" נחשב להרגל מגונה.
"זאת? מה זה אוהבת את עצמה" - משפט שהיה נאמר בשפתיים קפוצות, חמור כמעט כמו "מה את מתפנקת", שהיווה את אם כל החרדות. מתפנקת אומר לא רצינית, לא יודעת לעבוד, לא תורמת את חלקה. מישהי שמסתכלים עליה בחדר האוכל בזלזול נטול חמלה.
מאז, לשמחתי, כמה דברים השתנו.
"לאהוב את עצמי" נהפך, עם השנים, לסוג של משאת נפש, עבודה, משהו ללמוד אותו, להתעורר איתו, להבין את חשיבותו. במילה 'מתפנקת' לעומת זאת, הנגועה באותו טון ביקורתי ומבט מלוכסן, אני ממעטת להשתמש, כמו בכל השורש פ.נ.ק. מסתבר שיש דברים שאפילו הזמן לא מצליח לפתור. אחרי הכול, המציאות שלתוכה נולדנו משאירה בנו את טביעת אצבעותיה התובענית, מושגים ואקסיומות ששודרו אלינו, כשהיינו רכים, מתקשים בתוכנו, לא משתחררים בקלות, הופכים לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – ולכל מי שמוכן להקשיב.
השינוי הוא הדבר הקבוע היחידי
מושגי היופי משתנים. המשקל המבוקש, הגובה, השיער – משתנים מאזור לאזור, מתקופה לתקופה ויחד עם זאת - לא משתנים, לא משתנים בכלל. כשאת אוהבת את עצמך - זה קורן החוצה. כשאת אוהבת את עצמך את מקדישה לעצמך זמן, משאבים, תשומת לב.
רואים את זה בחוץ. כשיש אור בבית, גם החלונות מוארים.
זאת האהבה הכי חשובה שתהיה לך. יותר מאשר לבן או בת זוג, אפילו יותר מאשר לילדים שלך. האהבה הראשונית, זו המאפשרת את קיומן (או אי קיומן) של כל האהבות האחרות – היא האהבה שלך לעצמך.
לקח לי שנים להבין את זה, ועוד שנים לנסות ליישם. עוד שנים כדי להבין שזה לא באמת יכול לבוא מהחלטה – ושזה אף פעם לא יציב. יום אחד את מאוהבת בעצמך, יום אחד את מסתכלת בראי וחושבת שהכול אבוד - וגם זה חלק מהסיפור.
הרי כל מה שמסביבנו משתנה בלי הפסקה. שום דבר אינו נשאר אותו דבר כל הזמן. הרצון הזה, שהכול יהיה קבוע, נצחי, ללא שינוי – הוא ילדותי ומוטעה. בסופו של דבר, השינוי הוא הרי הדבר הקבוע היחידי. הרצון שלנו לשפוט ולתייג, להניח במסגרות, הוא חלק מהצורך שלנו לשמר את הקיים, לא לתת למציאות להשתנות.
האם זה מה שבאמת היינו רוצות להיות, בובות פורצלן קפואות בחלון ראווה, חנוטות בזמן.
אני רוצה להשתנות. אני רוצה שהעולם ישתנה. אני רוצה לגלות את עצמי מחדש.
לזהות יכולות חדשות, גם אם הן באות עם קמטים חדשים, לפגוש את עצמי במקומות לא צפויים. להקשיב לקול שבא מבפנים ולדעת להפריד אותו מכל הקולות הזרים, מלאי הטענות.
לא להישאב לדרמות המומצאות שמתחוללות מסביב.
להבין שמערכת היחסים בה אני צריכה להשקיע את מלוא תשומת הלב – היא זו שאני מנהלת עם עצמי. כל השאר זה תוצאות. הרי כשאני עוצמת עיניים – העולם נעלם. הכול תלוי, בכל רגע מחדש, בבחירה שלי בזווית המבט.