האם מי שישנה באלכסון בהכרח בודדה?

לִלְמוֹד לְאַט

לִלְמוֹד לְאַט

לָתֵת לַדְּבָרִים לְהִסָּפֵג בָּעוֹר

רַק מִשָּׁם לְטַפֵּס לַחֲלוֹנוֹת

לִלְמוֹד שָׁקֵט

קוֹדֶם לַסֶּגֶת בִפְנֵי הַמַּחְסוֹם

אַחַר כָּךְ לְנַסּוֹת לַעֲקוֹף

לִלְמוֹד לְבַד

לְבַקֵּשׁ מֵהַמּוֹרִים לְהַשְׁאִיר,

בִּמְחִילָה,
אֶת הַתְּשׁוּרוֹת עַל הַמִּפְתָּן.
(מתוך "מוטב עכשיו" הוצאת זהות ושפה, 2009)

אנחנו לבד. הגענו לעולם לבד ונצא ממנו, יש לקוות, בלי מלווים. יש לנו משפחה, חברים, מעגלים של קשרים, אהבות ועם כל זאת –  בבסיס זה אנחנו לעצמנו. אין מה לעשות, או להפך, יש מה לעשות: להבין את זה. ללמוד את זה, לקבל את זה. לחיות את זה. להבין שלבד זו עובדה ובדידות זאת נקודת מבט שאנחנו בוחרים. 

להיות לבד זו עובדה. להיות בודדה זו בחירה

יש הבדל משמעותי בין המילים האלה. 'בדידות' ו'לבד'. לבד זו עובדה. בדידות היא הדרך בה אנחנו מפרשים את זה. להרגיש בודד זו בחירה לחיות את החסר. לראות את העולם הסובב אותנו דרך משקפי ההיעדר. לתפוס את עצמנו כקורבן של הצטרפות נסיבות, ביש מזל, טעויות שהובילו אותנו אל מחוץ למעגל. להיות בודד נתפס בעולם הסובב אותנו כברירת המחדל הגרועה ביותר, הגדרה ממנה אנחנו שואפים בכל מאודינו להיחלץ.

למועקת הבדידות וסיכויי ההיחלצות ממנה יש רייטינג גבוה. כנראה שלא במקרה.
להיות לבד זה משהו אחר. זה מצב נתון. עובדה. אנחנו לבד בתוך הגוף הזה, היחידים שמסתכלים דרך העיניים האלה, מניעים את הגוף הזה. גם מי שקרוב אלינו הכי בעולם, גם מי שהיה חלק מהגוף שלנו – צועד בעולם הזה בצורה עצמאית, חווה את חייו, כמו שאנחנו חווים את שלנו. לבד.

אין דבר שמפחיד אותנו יותר מהמילה בדידות, בעוד שזמן לבד לעצמנו –  נתפס כמשהו נשאף, יקר ערך, ואולי הדבר החסר ביותר. כדי להימנע מאימת הבדידות, אנחנו מקיפים את עצמנו במעגלים של הסחות דעת, מערכות יחסים, אהבות, חברים אמיתיים, קשרים וירטואליים, דברים שצריכים לעשות, מקומות שחייבים להיות בהם – ובכל הזמן הזה - אנחנו לא פעם רק חולמים על הרגע שיהיה לנו זמן לעצמנו. האם באמת חייבים להיות בכל המקומות האלה? לא ממש. לא חייבים  כלום. הדבר היחידי שאנחנו אולי חייבים, וגם זה לא בטוח, זה להסתכל לעצמנו עמוק בעיניים ולשאול ממה אנחנו מפחדים. 

ביערות החרדות, הזאב וכיפה אדומה צועדים באותן נעליים

הפחד הזה, מהבדידות, מתחיל כבר מסיפורי הילדות, לפני השינה. ילדה הולכת לבד ביער, בחושך, זאב אורב, עוקב, מחכה להזדמנות. זה שאנחנו אומרים "אמא'לה" כשאנחנו מפחדים מעיד עד כמה קדומים ועמוקים הם הפחדים שלנו, וזה לא עובר כשנותנים לנו לחצות לבד את הכביש. הפחד הזה מהלבד ממשיך לחרדות גיל הנעורים ("ואם אף אחד אף פעם לא יאהב אותי?") וגדל איתנו, משנה צורה ותוכן, תמיד נוכח, אורב בפינה. החרדה הזאת, להישאר מחוץ למעגל, להיזנח, להישכח, להיות לא נאהב, לא מבוקש, לא להיות שייך.

רשימות המלאי שצברנו עם השנים, בני זוג, ילדים, חברים, הצלחות, תעודות, רכוש, תפקידים, הם רק חומרי האיטום בהם אנחנו מצפים את החיים שלנו, מנסים לעצור את הרוח הקרה הזאת, שנושבת בחוץ מלנשוב אלינו פנימה, לחדור דרך הסדקים. אני תוהה מה כל כך מבהיל אותנו, את כולנו, במחשבה שנראה מהצד את החיים ממשיכים בלעדינו, כולם שם ואנחנו – אנחנו לא. אני תוהה אם בכלל קיים דבר כזה, "אנחנו". הרי לפני ואחרי הכול, אנחנו זה קודם כל אני, למעשה זה רק אני, גוף ראשון יחיד. "אני" זה תמיד לבד.

חשבתי על המילים האלה, בעודי צועדת שעות ארוכות בגפי, מתעוררת לבד והולכת לישון לבד, בעיר זרה. קוראים לזה חופש. בעבר, רגעים כאלה הובילו אותי מיד ליצור קשרים חדשים, היכרויות, ולו ללילה, להילחם בפחדים האלה בדרך היחידה שהכרתי – למלא את החלל בדמויות, לא לעצור ולשאול את עצמי, בכנות, ממה אני בורחת, מה רודף אחרי והאם זה בכלל קיים.

לא התעוררתי ולא הלכתי לישון לבד. אני הייתי שם, איתי, כל הזמן.

להתעורר בבוקר לבד ולדעת שהתחלת את היום עם מישהו שאת ממש אוהבת. לנתק את הקשר בין היעדר האהבה לחרדת הבדידות. לא לתת לפחדים לשלוח אותך למקומות בהם את לא רוצה להיות. הבלבול הזה שמערבב מושגים כמו בדידות וחרדה, אהבה, תשוקה, ציפיות, גורם לנו לכנות את הדברים בשמות לא נכונים, להערים על עצמו. להגיד 'זה בינתיים, עד שיהיה משהו אחר' ולמלא את החלל בזיוף.

אני רוצה להפוך את הלבד שלי לחסין בדידות. למלא אותו בהבנה שיש לי אותי, וזה לא מעט, להבין שהחיים שלי הם מה שבחרתי לעשות איתם וחופשי זה לא בהכרח אבל גם, בהרבה מקרים, לגמרי לבד.

המחשבה שפחדי הבדידות מפעילים אותי היא בלתי נסבלת, בעיני.

ההכרה שבה אני מנסה לאחוז באה מהידיעה שאני אף פעם לא לבד כשאני פוסעת בעולם שיצרתי, מוקפת דמויות שבחרתי, דלתות חדשות נפתחות בפני כשאני צועדת לקראתי. כשאני מציירת, כשאני כותבת, כשאני חושבת. אין ברגעים האלה ולו קורטוב בדידות. רק כשאני מפחדת אני נופלת למערת השפן החלקלקה הזאת. חרדת הבדידות היא מצב תודעה שמפעיל אותנו בדרך הגרועה ביותר, הופך יש לאין ואין לאיום. אני לא אוהבת שמאימים עלי.

אני בוחרת להסתכל לעצמי בעיניים, ללמוד להגיד לזאת שבמראה:  "תודה שאת כאן. אחרי הכול – את בחרת אותי."

>> בפעם הקודמת: הפגישה האחרונה שלי עם דודה לולה