כמו בכל שנה, כשיום ההולדת מתקרב – המחשבות מעבירות הילוך, זמן הסיכומים קרב ובא.
מה היה, מה יהיה, מה הושג, מה נשכח, מה חשוב לזכור, מה אסור לשכוח. מה מחכה מעבר לסיבוב, צעדיו כבר נשמעים ואני הולכת לעברו מבלי לדעת. יתכן וזמן לא באמת קיים – אבל בנוגע לדברים שנצטברו (ועוד איך נצטברו) – אין שאלה.
מאחר ונולדתי בסמוך לראש השנה, תמיד האירועים האלה מגיעים ביחד. שנה חדשה, גיל חדש להתרגל אליו, כל התוכניות מלאות סיכומים והתחלות, תחזיות, נבואות ואיומים. כל זה ארוז בצלופן המהביל של סוף הקיץ עם משבי הרוח הקלילים שאומרים "הכול עובר": גם החום הבלתי נסבל של אוגוסט, גם השנים שהיו, דבר לא נשאר כשהיה, הכול משתנה, ובסך הכול, אם להודות על האמת, בדרך מפתיעה במקצת – גם משתפר.
מתי אהיה כבר בת עשרים?
יום הולדת זה גם מספר, ואני מסתכלת עליו, בוחנת אותו מתקרב, תוהה, מבקשת להתיידד: "מי אתה, מר מספר חמישים ושתיים, מה הכנת לי, מה אתה מסתיר במזוודות?"
ימי הולדת תמיד מגיעים עמוסים בציפיות. משהו צריך לקרות ביום הזה, אירוע בעל משמעות, ראוי, מרגש, בלתי נשכח, כזה שיצבע את השנה העומדת בפתח בגוון מיוחד, יירמז על הבאות. אני נזכרת ביום ההולדת שקדם לו, ובזה שלפניו, ובזה מלפני עשר שנים וחמש עשרה ועשרים וחמש וארבעים וחמש... שורה ארוכה של ימי הולדת ניצבים בשורה, מקיפים את הבלוק, מגיעים עד השעון של יפו, כל כך הרבה ימי הולדת הצטברו במהלך השנים. אני עוברת על פני כל השורה הארוכה הזאת, מסתכלת בעיניים לאישה שהייתי, בשנה שעברה, בוחנת את זווית חיוכה של זאת שחגגה שלושים, מחייכת אל הנערה שמלאו לה (סוף סוף) שש-עשרה, מזדהה עם הילדה העומדת עם זר ורדים דוקר על הראש, בשמלה לבנה, קופצת מרגל לרגל, חסרת סבלנות לעתיד לבוא.
כשהייתי ילדה, חיכיתי חסרת סבלנות לרגע בו הגיל יהפוך לדו ספרתי והמשחק האמיתי יתחיל. כשהצלחתי להעפיל מהשתיים-עשרה הבלתי נסבל ל לשלוש-עשרה הבלתי אפשרי, מהשש-עשרה שהוא כמעט, אבל עוד לא לשבע-עשרה שהוא עדיין לא, אוי, כמה רציתי להיות כבר בת עשרים. גדולה. ואז השנים, שפעם עברו באיטיות מרגיזה, החלו לחלוף במהירות רבה יותר כשהתקרבתי לשלושים ומשם, החלו לזנק, לגמוע דרך, שנה ועוד שנה ועוד שנה. ההוראות לא שונו אבל הקצב הואץ ועכשיו מדליק הפנסים מכבה ומדליק את הפנס אחת לשעה.
מטריד. נראה שלאחרונה הרווח בין ימי ההולדת הצטמצם לחודשים ספורים – ושוב אנחנו כאן.
אז מה תביאו לי במתנה?
בתור מזל בתולה אופיינית בצורה מדכדכת, הכול מסוכם בתאריכים, מספרים, רשימות מלאי, סיפורים, קמפיינים, שירים, ספרים. מה הושג, מה הושג ונשכח, מה טרם הושג, מה הופסד ולא מניח שישכחו אותו. כל הקולות האלה מתעוררים כשיום ההולדת מתקרב, צועדים שמאל ימין מסביב לכרית, מזכירים שהם זכאים, לפחות פעם בשנה, לקצת יותר תשומת לב.
לפני כמה שנים, באותו זמן דווח עצמי, רגע לפני יום ההולדת, כתבתי את זה:
רָצִיתִי לְגַלּוֹת
יָצָאתִי לִמְצוֹא אֶת הַדֶּלֶת שֶׁבַּאֲחוֹרֵי אֲרוֹן הַבְּגָדִים, אֶת הַמַּפְתֵחַ הֶחָלוּד לַשַּׁעַר הַחוֹרֵק
שֶׁמּוֹבִיל לַגַּן הַנֶּעֱלָם, אֶת מַלְכַּת הַפִּטְרִיּוֹת הָאַחַת וְהַיְּחִידָה יָצָאתִי לְגַלּוֹת.
הַאִם הַדְּבָרִים הַקְּטָנִים שֶׁמָּצָאת בְּמִקְרֶה בָּרְחוֹב הֵן מַתָּנוֹת שֶׁיָּדַעְתְּ לְקַבֵּל
עוֹד מְעַט סְתָיו. הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת פִּרְחֵי בּוּגֶנְוִילְיָה אֶל חֲדַר הַשֵּׁינָה,
מְפַזֶּרֶת שֵׁיעָר, מְסַכְסֶכֶת וִילוֹנוֹת, מְגַלָּה יוֹתֵר מִדַּי.
בְּעוֹד שְׁבוּעַיִים יֵשׁ לִי יוֹם הֻלֶּדֶת וְיֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁמְּכִינִים לִי מַתָּנָה.
(מתוך "מוטב עכשיו", הוצאת זהות ושפה 2010)
בדיעבד, המתנה אכן הגיעה. והגיעו עוד. רבות ושונות, ארוזות בניירות עטיפה בלתי צפויים.
מתנות נחשבות כמתנות רק אם אנחנו יודעים לקבל אותן. הזמן מביא איתו מתנות נדירות, יכולות חדשות, זוויות מבט. מתנות הופכות למתנות רק כשאנחנו יודעים שקבלנו אותן, זוכרים להודות, לשמוח בהן, לקלף באיטיות את ניירות העטיפה, לא לשכוח להיות מופתעים באמת.
בעוד שבועיים יש לי שוב יום הולדת. תוהה מה מסתתר הפעם בשקיות ההפתעה.