אפילו אבא היה לובש לכבודה חולצה לבנה
דודה לולה, אישה יפה ודעתנית, היא זאת שבזכותה עברה אמא שלי, אחיותיה ואחיה את השואה, אושוויץ, ברגן בלזן, כל השמות האלה משעורי ההיסטוריה שהיו חלק מהסיפורים הבלתי נתפסים של אמא שלי. דודה לולה הייתה האחות הבכורה, זאת שאומרת מה לעשות וכולם מצייתים. אפילו אבא שלי היה לובש לכבודה חולצה לבנה ומדפיס במכונת הכתיבה שלו אגרות אוויר "אייר מייל" בהן הוא היה מספר לה בעברית קלה את הקורה אותנו, אחרי שהיא התחתנה ונסעה לחיות מעבר לים.
דודה לולה סימלה בשבילי את אשת העולם הגדול, המקום המסתורי ממנו באה, סקרנטון פנסילבניה, ניצב עבורי בשורה אחת עם ניו יורק, לונדון, טוקיו ופריז, המסתוריות לא פחות, עבורי. דודה ללולה עמדה מעל הזמן, שנה אחרי שנה, עם החליפות המוקפדות והגל המסודר בשיער. נחרצת, נותנת לאמא שלי פקודות שזו ממלאה בצייתנות, כראוי להוראות הבאות מהסמכות העליונה, האחות הגדולה.
דודה לולה הייתה אומרת, בעברית היפה שלה, עם המבטא שהוא רק שלה: "למה את לא אוכלת? תראי כמה שאת רזה" וגם, כשהייתי באה לבקר אותה במלון: "לא שמים מרפקים על השולחן, מזלג ביד שמאל, סכין ביד ימין, לא מלמדים אתכם לאכול, שם בקבוץ?" וגם "מה זה??? את שמה את הבושם שלי לחתול? את משוגעת?" וגם "תראי איך שמים ליפסטיק, ככה עושים כמו נשיקה. לא, לא, תנסי שוב."
אני בחיים לא אשכח את ההבעה שלה, כשבאה לבושה כיאות לחתונה שלי והבינה שאני רצינית בכוונה להתחתן עם שמלה ירקרקה: "לא, לא, לא! זאת בדיחה, נכון? אויש, ורד!
אף אחד לא מתחתן עם שמלה ירוקה!"
אי אפשר היה לנחש שהיא עברה את גיל 80
הפעם הקודמת בה נפגשנו הייתה לפני תשע שנים ביום הולדת השמונים של אמא שלי. כל האחיות והאח, הדודות והבנות דודות הגיעו, מרחבי העולם. אמא שלי זהרה. גם לולה. היא נראתה מעולה, מוקפדת כתמיד, לא ניתן לנחש שהיא עברה את השמונים. הסתכלתי על החיוניות הזאת, וחשבתי שהורישו לי גנים שכנראה אינם מתכלים, דבר שהתברר בדיעבד כטעות. אמא שלי מתה פחות משנה אחרי אותו יום הולדת. לפני חצי שנה הצטרפה אליה פרנקה, האחות השנייה, שנכנסה בעץ, בנהיגה, קצת אחרי יום הולדת תשעים ואחריהן, בחודש שעבר, גם דוד מל, בעלה האלמותי של דודה לולה, זה עם המקטרת והצעצועים שהיה מחביא בשבילי, בכיסים. הבנתי שזה מתקרב והרגשתי שאני חייבת לראות את דודה לולה
עוד פעם אחת, אחרונה.
ביום שבת לקחתי אוטובוס מניו יורק לפנסילבניה.
כשראיתי אותה מחכה לי, בתחנת האוטובוס, לקח לי שנייה לזהות שזאת היא. האישה הזקופה, המוקפדת, עם החליפות המחויטות והפן המושלם לא הייתה שם. בתחנה חיכתה אישה זקנה, נשענת על מקל. דודה לולה מודל 2012. אבל הקול שלה נשאר כמו שהיה. והמבט. גם בגיל 93, דודה לולה היא עדיין אישה מרשימה, עם נוכחות וליפסטיק תואם. התחבקנו ארוכות. היה לה את אותו ריח מוכר, הבושם של דודה לולה. היא הסתכלה עליי ושאלה: "החלפת צבע שיער? למה?" אולם אחרי סקירה היא קבעה: "את נראית בסדר, לא השתנית הרבה". אמרתי "גם את".
ושיקרתי.
היא נשענה עליי בדרך למכונית, ראיתי שהיא מתקשה בהליכה. ההוראות שנתנה לזו שנהגה היו ברורות וחדות. "ימינה. שמאלה. ישר. תראי איך שהם נוהגים היום. טירוף".
הבית לא השתנה מהפעם האחרונה שהייתי בו, לפני אולי עשרים שנה. זאת אומרת, ברור שהשתנה, אבל הזיכרון שלנו כידוע מקפיא דברים ומאפסן אותם, לא תמיד קשור למציאות.
"אכלת? את רעבה? תראי כמה שאת רזה, את לא אוכלת?"
מי שמשאיר עלינו חותם, מזדקן רק בממד אחד
היא הגישה לי ארוחת צהריים, מתלוננת שאני לא אוכלת. "אולי עוד עוף? זה טעים. אני כבר לא מבשלת, כבר אין לי למי, זה האישה עשתה, אבל זה טוב. תאכלי". לא יכולתי לאכול. הייתי חנוקה. גם היא בקושי אכלה. מדברת על חייה, על הבדידות, על התחושה שרק היא נשארה והזמן שאול. הסתכלתי עליה, נעה ממקום למקום, שואלת על כל אחד ואחד, רוצה לדעת עליי הכול. ("איך בר? היא עוד עם החבר? הוא נחמד? מה הוא עושה? משפחה טובה?" ) ועל העבודה שלי ("אני לא מבינה מה את עושה בדיוק. את כותבת עוד ספר? אפשר להתפרנס מזה?") היא מעודכנת. זוכרת פרטים. אני מסתכלת עליה ורואה מולי את כל הנשים שהיא הייתה, לאורך עשרות שנות היכרות, עוקבת אחרי המשחק המוזר הזה של הזמן. מי שמשאיר עלינו חותם, מזדקן רק בממד אחד, דמותו המוטבעת ממשיכה לחיות בתוכנו, בהירה וצלולה, חסינה משיני הזמן.
כשחיבקתי אותה, רגע לפני שעליתי לאוטובוס, חשבתי שזאת כנראה הפעם האחרונה שנתראה. דמותה, המנופפת לי בידה, הלכה וקטנה, עד שנעלמה. קרני אור אחרונות האירו את העצים המחליפים צבעים, בדרך חזרה לניו יורק, בוהקים אחרי הגשם, ואולי היו אלה הדמעות שהציפו את העיניים שלי, אני לא לגמרי בטוחה.