כמו תמיד, כששנה חדשה מתייצבת בפתח, כללית ופרטית, אני מיד מוצאת את עצמי בקצה המשתרך של תור הסליחות. גם כמי שאינה נוהגת ליישר קו עם הריטואליים המסורתיים, תקופת הסליחות שבאה תמיד רגע אחרי יום ההולדת שלי ופתיחת השנה מריצה אותי פנימה, מביאה אותי לפתוח מגירות, לנקות אבק בפינות (לא לשכוח פאנלים), ולבחון מאזנים: ממי אני צריכה לבקש סליחה, למי אני מוכנה לסלוח ואיך אני מגיעה לשנה הבאה עם מזוודות קצת יותר קלות.
אני חושבת שזה מנהג משובח, פעם בשנה לאוורר טינות, לאתגר דברים מובנים מראש, להיזכר גם במה שפחות נעים, ולשאול שאלות. הנה כמה מהתשובות שהגעתי אליהן במהלך חשבון הנפש האישי שלי.
סליחה חתולות, סליחה חברים, סליחה שלא קיימתי הבטחות
אני רוצה לבקש סליחה מכל אלה שעניתי להם בחוסר סבלנות, בכל המקרים שקודם הגבתי ואחר כך קראתי בשקט ורק אז ראיתי שהתגובה הראשונה שלי הייתה לא נכונה, ובמקום להתנצל התחפרתי בלהיות צודקת.
אני רוצה להתנצל על כל הפעמים בהן הייתי צודקת, רק כדי שזה שמולי יתברר כטועה. הרי ברור שזאת כבר הייתה טעות, מתנצלת.
אני חושבת שזה רגע ראוי לבקש סליחה מהאדם שאיתו חלקתי את חיי בשבע השנים האחרונות, על זה שלקחתי את האהבה שלנו כמובנת מעליה. היא לא. לפעמים צריך לסיים דברים כדי להבחין בנדירותם.
אני רוצה להגיד לילדה שלי, האחת והיחידה, שהייתי רוצה להיות בשבילה יותר, בכל נקודה, לא לבזבז את הזמן שלנו יחד בסיפורים על עבודה, להסתכל יותר בעיניים היפהפיות שלה, ולא לשכוח להזכיר לעצמנו עד כמה בנות מזל אנחנו, שיש לנו אחת את השנייה ועד כמה גם זה ממש לא מובן מאליו.
אני רוצה לבקש סליחה מכל אלה ששלחו לי הודעה, וחשבו שרק בגלל שעניתי זה מחייב אותי להמשיך לנהל איתם שיחות מעמיקות ("ערה? פנויה? אפשר לדבר אתך בפון? למה את לא עונה?")
לבקש סליחה מכל אלה שלא הבינו למה אני מחייכת וממשיכה הלאה ברחוב, כולל אלה שפשוט לא זיהיתי. זה לא אתם, באמת, זו אני. זאת רק אני.
אני רוצה לבקש מעצמי סליחה על המחשבות שנשפו הד סמיך של ביקורת ושלילה על הזגוגיות שלי, ערפלו את התמונה שראיתי, הביאו אותי למקומות בהם לא רציתי להיות.
אני רוצה לבקש סליחה מכל המחשבות הרעות שהסתננו מתחת לדלת, ניצלו חלון פתוח, נשבו פנימה והעכירו את רוחי, הביאו אותי לחשוב רעות. לא הייתה באמת סיבה.
בכלל, לתייג דברים כטובים או רעים זאת כבר טעות. אנחנו הרי אף פעם לא יודעים מה מסתתר מעבר לפינה ואם מה שנתפס כרגע כאסון לא הולך להוביל אותנו אל מדרגה ממנה נראה את הנוף כולו בדרך חדשה, מרהיבה.
אני רוצה להצטער, לרגע אחד, על כל מה שהבטחתי לעצמי ולא קיימתי, על כל מה שהבנתי וידעתי ורציתי – ולא עשיתי, כי קורי העכביש של השגרה ריתקו אותי למקום ולא אפשרו לי לצעוד קדימה, בעקבות השלטים המאירים, אל דרך האבנים הצהובות. אני רוצה לבקש סליחה על כל מה שעשיתי בלי להיות נוכחת, על המקומות בהם הלב שלי אמר לי ללכת והרגליים שלי נשארו במקום.
אני רוצה לסלוח לעצמי על הסרטים וההצגות והתערוכות והמסיבות וכל המקומות בהם לא הייתי רק כי לא היה לי כוח לאסוף את עצמי ולצאת לצבור השראות.
אני רוצה לסלוח לעצמי על ההחלטות שלא קיבלתי, על האפשרויות שנעלמו רק כי פתחתי דלת אחרת וצעדתי למציאות שונה. לעולם לא אדע מה הסתתר מאחורי אותה דלת, איפה הייתי היום אם הייתי עולה עוד גרם מדרגות אחד.
אני רוצה לבקש סליחה משלומית, שולה ופומפונה, החתולות הנרגנות שמסתכלות על רוזה, החתולה המועדפת ועליי ושואלות: "איך זה שכבר שנתיים הלב שלך נתון כולו לחתולה אחת ואותנו, שכל כך אהבת פעם, את לגמרי שוכחת".
אני רוצה לבקש סליחה מכל מעשי העוול המתרבים סביבי כפטריות אחרי גשם דצמבר, שאני עוברת עליהם לסדר היום כאילו אין משהו שגוי מהבסיס בלזהות כאב ולהגיד "זה נורא, אבל מה אני יכולה לעשות".
אני רוצה לבקש סליחה מהמראה שמולי, על המבטים הנוקבים, על חוסר האמון, על המצאת הפגמים וחיפוש הדופי. אני רוצה שהאישה שמשתקפת מולי תסתכל עלי במבט רך ותגיד: הכול בסדר. הכול נסלח. לאן ממשיכים מכאן.
*את יום הכיפור הקרוב אני עתידה לעבור, לראשונה מזה שנים, הרחק מהשקט המבורך של יום כיפור ביפו, צועדת לבד ברחובות ניו יורק, תוהה מה יהיו פניה של השנה הזאת, הניצבת מולי. אני מקווה לבוא אליה זכאית מאשמה, תוהה מי תהיה זו הצועדת ברחובות, מסתכלת על הסובב אותה בעיניים חדשות, לא יודעת מה מחכה ממש מעבר לפינה. אני רושמת לעצמי זיכוי על השנה הזאת ומאפשרת לי לקחת את הסיכוי , לשנה הניצבת בפתח, פשוט להיות.