זוהי השבת האחרונה בה אני כותבת את הטור הזה. כמעט שנה חלפה מאז הטור הראשון. אני מסתכלת אחורה על הטורים שנכתבו, ונזכרת מה הביא אותי לכל אחד מהם, מה היה תפקידו, מה הוא עורר בי. נזכרת בכל התגובות מעוררות מחשבה שקיבלתי, בכל השיחות שנוצרו תוך כדי.
"זה לא מובן מאליו לקבל חופש ביטוי מלא"
הרעיון לכתוב טור שבועי עלה לפני כמעט שנה, ומיד חשבתי על דאב. מסתבר שגם הם חשבו על משהו דומה, והמחשבות שלנו נפגשו באמצע, והנה התוצאה. Ageless blog הוא בלוג שמדבר על מה שנראה לי חשוב, על הדרך בה אנחנו מסתכלות על עצמנו, איך אנחנו שופטות אותנו, על מה שאנחנו מרגישות, על דברים שכדאי לזכור, כשאנחנו בוחנות את עצמנו במראה.
היו כל כך הרבה נקודות הלימה בין הדרך בה אני רואה את הדברים לאג'נדה של דאב, והחיבור הזה זה נראה לי טבעי. היום, אחרי 43 פוסטים - אין לי ספק בכך. ככותבת, זה לא מובן מאליו לקבל חופש ביטוי מלא, גם בנושאים שנויים במחלוקת. אבל דאב היו שותפים מלאים ונפלאים לדרך. תודה.
בטור הראשון כתבתי: "לפני כמה שבועות, בעקבות שיחה עם חברה על גיל ויופי ונשיות ודימוי עצמי, נשאלה השאלה האם יש 'פג תוקף' ליופי, האם גיל הוא משהו שראוי להסתיר או אמור להוות מקור לגאווה, האם השינויים שאנחנו עוברות הם רק בעיה או שטמונה בהם גם הזדמנות, מתי אנחנו מפסיקות להיות רלוונטיות – אם בכלל, ומה כל זה לוחש לנו בלילות. איך אנחנו תופסות את עצמנו, את הגיל שלנו, איך זה קשור לתחושה איתה אנחנו מתעוררות בבוקר, מה מצב האהבה שלנו לעצמנו - ולאחרים. הלכתי לישון עם השאלות והתעוררתי עם רצון להעלות את הנושא לשיחה רחבה יותר מאשר על הקיר שלי בלבד.
חשבתי על דאב.
לפעמים, רצון יוצר מציאות. ככה ההווה נכתב.
רציתי לעלות נושא לשיחה, להוציא את שאלת האהבה העצמית פעם נוספת מהארון, לבדוק אם למדנו משהו. לבחון את תפיסת הגיל, לשאול שאלות על הדרך בה אנחנו רואות את עצמנו, להסתכל לעצמנו בעיניים, לבדוק אם אפשר לייסד מערכת יחסים חדשה עם המראה." (מתוך "הרומן שלי עם עם היונה")
האם המילים הצליחו לצאת מהמסך?
תודה על התגובות, על הכנות והשיתוף. הכתיבה של הטור הזה והתגובות המגוונות שהגיעו אליי, בכל הערוצים, האירו עבורי תובנות חדשות. זה היה מרגש ובלתי צפוי. מסקרן אותי לדעת מה זה עורר אצלך, אם בכלל, האם המילים הצליחו לצאת מהמסך, לעורר שיחה, לגעת.
שם נמצא, בעיניי, הכוח האמיתי של התקופה המוזרה והמופלאה בה אנחנו חיים. היכולת ליצור שיחה משותפת, משתפת, חוצה גבולות מכל הסוגים, האפשרות להגיע ביחד, בלי לצאת מהבית, למקומות חדשים. אני מרגישה עכשיו, ברגעים אלה, יותר מאי פעם, שאנחנו לא מעטות שצועדות לאותו כיוון, יחד, שאנחנו קוראות את המילים האלה מחייכות ויודעות שיש לנו יכולת לשנות, להשפיע, להגדיר מחדש את הדרך. שלנו ושל האחרים.
לפני שנפרדים, כנהוג, מחלקים מתנות: במהלך החודשים האלה נכתבו כמה עשרות משפטים, שראוי שיתלו ליד המראה. אז איזה משפט היית בוחרת לשים, על המראה שלך?
