מצאתי את עצמי בוהה במסך המרצד, ושואלת את עצמי - מה מציאותי בתכניות ה"מציאות" שמציפות את המסך שלנו? מה אפשר ללמוד מהרצון שלנו לעקוב אחרי דגי האדם שבאקווריום המשותף, ולראות אותם נשלחים למשימות שאין בהן דבר מהמציאות: לאכול חרקים? להיכלא על אי שומם? להיות סגורים בבית, נתונים בכל שנייה תחת עיניהם הבוחנות של מיליוני אנשים? להתחרות בכל תחום אפשרי, ולרוב להפסיד?
מה אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו מהעובדה שתוך שניות ספורות יש לנו דעה על כל אחד מהמשתתפים: "זאת יפה", "זה מכוער", "ההוא טיפש", "זאת חושבת את עצמה". אנחנו מפתחים עם המשתתפים בתכנית מערכות יחסים, שמחים לאיד, לעתים מתמלאים חמלה ענוגה מול דמעות.
אנשים שנוכל לתעב, להתאהב, לשפוט
אנחנו מתפעלים מהיפהפיות המאופרות והמרוטשות בפרומואים, ומגניבים מבט למראה. איפה הם ואיפה אנחנו. למה ההן בטלוויזיה כל כך זוהרות ודקיקות והולכות בקלילות בבגד ים מינימאלי על עקבי סיכה, ואנחנו, מגושמות שכמונו, לא ראויות למציאות הזאת.
"אנשים אוהבים לראות על המסך אנשים אמיתיים", קראתי שנכתב באיזשהו מקום. אנשים אמיתיים? הרשו לי להרים גבה. מה אמיתי בסיפור הזה, הריסים? הסיליקון? הסיטואציה? עקבי הסיכה והשיזוף המושלם, דמויות שנבחרו באודישנים ארוכים כדי "להדליק את המסך", כלומר, להביא אלינו הביתה אנשים שנוכל לתעב, להתאהב, לשפוט באכזריות, להגיד עליהם דברים שלעולם לא נגיד, אנשים שיחזקו את התחושה שאנחנו בני מזל שאנחנו לא הם – ואלה הם אנחנו.
במציאות החדשה הזאת שהתמקמה לנו באמצע החיים, כל מה שאסור – מותר: לשפוט, להשוות, להכפיש. לנצח בכל מחיר, גם אם זה אומר לדרוך על האחרים, לעשות את כל מה שאסור ולצאת נקיים: הרי אנחנו לא אמרנו להם ללכת לריאליטי, זה המחיר. מה שחשוב לזכור שזה לא רק הם אלא גם גם אנחנו, הצופים מהצד, שמשלמים את המחיר.
בואו נדבר כמה מילים על המילה "מציאות". במציאות המדוברת, די בעובדה שהצלחת להחזיק פרק זמן ארוך יותר מול מבטי ההמון, כדי להפוך אותך ל"כוכב". אין צורך בכישרון מיוחד, הצטיינות, מחשבה יוצאת דופן או זווית חדשה על העולם, מספיק שתהיה "מפורסם".
מה הילדים שגדלים היום רוצים להיות? לא מכבי אש או שוטרים, מן הסתם. גם לא בהכרח אמנים מצליחים, מדענים או סופרים. הרבה יותר פשוט. למה לבזבז זמן על זוטות? כולם רוצים להיות "מפורסמים".
מה זה אומר להיות "מפורסם"? להרוויח הרבה כסף? גם, אבל לא בהכרח. שיזהו אותך ברחוב? שיזמינו אותך לפתיחות וסגירות? אולי, לזמן קצר. להיות מפורסם מהסוג הזה אומר להשתעבד למה שנראה בחוץ, לציפיות, לתת לעיניים אחרות, זרות, לקבוע עבורך את הדרך. וכל זה – להבזק קצר של תהילה, שיחלוף, ישאיר טעם מתוק-מריר, ישתבץ כחלקיק נשכח בהיסטוריה המשודרת, הנעה קדימה במהירות, מחפשת כל הזמן את הדבר הבא, לשנוא, לאהוב, לא משנה, העיקר שיביא כמה שיותר צפיות, כותרות, דיבורים. השיחה חשובה יותר מהדוברים ומהמדובר. השיחה היא המטרה, לא הנאמר בה. פעם היו עוטפים בעיתון של אתמול דגים. במה יעטפו מחר את כוכבי המציאות של העבר?
הצלחה לא נקבעת באמצעות ס.מ.ס
הרשו לי להעיר. זאת לא מציאות.
המציאות בה אנחנו חיים נקבעת בכל רגע מחדש, ואנחנו קובעים אם לראות ומה לראות, מה נראה ומה נבחר להסתיר. "להיות מפורסמים" משקף רצון לתשומת לב, לייחוד, לקסם אינסטנט, לא משהו שצריך להתמיד בו, לפתח מיומנויות, להכיר במגבלות ולהתמודד איתן. זאת לא מציאות.
למעשה, המציאות כפי שהיא נשקפת מולנו מדי בוקר וערב, במראה.
במציאות הזאת שלנו ההצלחה לא נקבעת באמצעות ס.מ.ס אלא במחשבות שלנו, בהחלטות שלנו, אנחנו קובעים איך לדרג אותה ולאיזה ציון היא ראויה. אין ציונים. אין הדחות. גם אין פרס גדול, אי שם בקצה המסלול. המציאות נמצאת תמיד באותו מקום, בעיניים שלנו. היא איננה תחומה בין פרסומות ואף אחד לא מקדם אותה בפרומואים.
היא צלולה או עכורה, מרשימה או עילגת בדיוק כמו המבט שלנו, שבוחן אותה.
המציאות היא הרגע הזה, הנשימה הזאת, התחושה שכאן אנחנו בוחרים להיות. המציאות שלנו מתחילה בהבנה שאנחנו הם אלה היוצרים אותה והיא נוצרת, בהתאמה אישית, עבורנו בלבד. אנחנו המלהקים והבמאים והשחקנים. גם הקהל. אין תכנית ידועה מראש במציאות הזאת, אפשר לזהות אותה רק בדיעבד.
בין הרגעים הקטנים האלה, בין השורות והמילים, בין המחשבות שעולות לך עכשיו,
נוצרת מציאות. האם העיניים שלנו מספיקות כדי להפוך אותה לאמיתית?
>> בטור הקודם שלי: מה ההבדל בינינו לבין נשות מרוקו?
