הפעם האחרונה שקניתי ג'ינס הייתה בחופשת הלידה השנייה שלי, לפני יותר משנתיים. הלכתי לקסטרו וקניתי שלושה ג'ינסים גבוהים שנראו עליי בסדר, אבל הוציאו לי את הבטן החוצה כמו בלון שלחצו עליו בקצה. "תקשיבי, אני לא בחורה שמנה, את יכולה להתאים לי ג'ינס שלא יתפוצץ עליי ככה?", שאלתי את המוכרת בתסכול. היא אמרה שלא, ואני קיבלתי את הגזרה ואת הגיזרה. הנחתי שימיי הטובים בג'ינס חלפו מן העולם והקפדתי ללבוש רק חולצות רחבות מאוד או בתוך המכנסיים, כדי שלא יראו את הצמיג.
ביום שהלכתי לחפש את הג'ינס המושלם בקניון רמת אביב, לבשתי חולצה שחורה בשביל הצילומים ומעליה ווסט ג'ינס. "אולי תורידי את הווסט?" הציעה לי סיון דה ליאו, עורכת FF, לפני שיצאתי לדרך. "אני לא יכולה", עניתי בפסקנות, "הג'ינס מוציא לי את הבטן, אני לא הולכת עם חולצה צמודה בלי הווסט". "תראי לי", היא התעקשה.
הראיתי לה. תראו, הסיפור הזה של הבטן זה לא משהו שהמצאתי – אנשים בסביבה הביתית שלי מאשרים כל הזמן שיש לי "מבנה גוף כזה" של חודש שלישי, או פשוט אומרים לי "את מוציאה אותה בכוונה! תפסיקי להוציא!", כשאני עומדת רגיל לגמרי. אבל סיון הסתכלה עליי וקבעה שאני נראית הרבה יותר טוב בלי הווסט, שהחולצה הצמודה מחמיאה לי ושאני צריכה לעשות סוויץ' בראש ולשחרר.
מאז עברו כמה שבועות ובינתיים רזיתי והצמיג קצת דעך, אבל באותו היום הבנתי משהו חשוב: כשאני במשרד, אסופה, מסודרת ולבושה יפה, הבטנון שלי בטל בשישים. אף אחד לא מרגיש בו, ובטח שלא חושב "היא בהיריון? היא נראית בחודש שלישי". זה קצת עניין של פאסון; אם את נראית מושקעת, הפגמים שלך נבלעים בלוק הכולל, המחמיא.
וכך, מנוטרלת מאישיו אחד, הלכתי בחולצה שחורה וצמיגון ומדדתי ג'ינסים בעשר חנויות שונות. בחמש הראשונות ביקשתי לראות רק גזרות גבוהות, עד שהגעתי לסטורי. המוכר נתן לי זוג של נודי ג'ינס ושלח אותי לתא ההלבשה. ניסיתי ללבוש אותו, באמת שניסיתי, אבל הוא לא עלה לי על הירכיים. ביקשתי מידה גדולה יותר וקיבלתי פרצוף.
"זה לא עולה עליי", מחיתי.
"את צריכה להתאמץ קצת יותר", אמר המוכר.
"אין מצב, זה לא עולה עליי", התעקשתי.
"בשביל ג'ינס טוב צריך לעבוד", הוא קבע. "תתאמצי. ואחרי שאת לובשת אותו תתיישבי ברגליים פסוקות, כמו סקווט. ואז תסגרי אותו".
כמובן שהתחלתי לשאת את נאום ה"אני לא לובשת דברים שלא נוחים לי" ו"אם צריך לא לנשום בשביל הג'ינס הזה אז כנראה שהוא לא בשבילי", אבל כשיצאתי מתא המדידה שכחתי מכל אלה, כי גיליתי דבר נורא בהרבה: המוכר נתן לי למדוד גזרה נמוכה.
"אתה לא מבין, אני לא לובשת גזרה נמוכה, אני צריכה גבוהה שתאסוף לי את הבטן", הסברתי. "את טועה", הוא המשיך לעצבן, "החיתוך הזה הרבה יותר מחמיא לגוף שלך. תסתכלי איך שאת נראית".
בפעם השנייה באותו היום, שחררתי: הרשיתי לעצמי ללבוש חולצה צמודה וג'ינס נמוך. הבנתי גם שעד היום לא מדדתי ג'ינסים כמו שצריך ושהוא צדק המוכר: צריך להתאמץ כדי להיכנס לג'ינס, גם אם זה קשה, כי הם מתרחבים בחצי מידה אחרי הקנייה. אני הייתי קונה מראש רק ג'ינסים שהיו עולים עליי בקלות, ואז הם היו מתרחבים עוד, ובסופו של דבר הייתי הולכת בכמעט שתי מידות יותר ממה שצריך.
למדתי גם שיש מלא ג'ינסים שיכולים להיראות עליי מעולה – למעשה, בכל חנות בה מדדתי מצאתי אחד כזה – וחלקם, כמו שאתם רואים, אפילו לא עלו הרבה כסף. אז למה עד היום התפשרתי ולא טרחתי למדוד את כל הגזרות המוצעות של מותג מסוים עד שמצאתי את הגזרה המושלמת? התשובה בגוף השאלה, או אם להיות יותר מדויקת, במילה "טרחתי".
האם מעכשיו אתחיל להתאמץ ולטרוח כדי למצוא בגדים שעושים איתי יותר חסד? כנראה שקצת יותר מפעם. בעצם, כשחושבים על זה, התשובה החדשה שלי היא כן. זה שווה את זה: בשבועות האחרונים אני חורשת על הג'ינס של טופ שופ, שמזכיר לי את הג'ינסים שלבשתי בכתה ט' בשנות התשעים; וגם על הג'ינס הכהה של קסטרו, שפשוט לא צריך שום דבר בארון חוץ ממנו, וכן - גם על הג'ינס הנמוך של נודי, שהפך בינתיים לנעים ומרווח, עולה עליי בקלות ויושב עליי כאילו נולדנו זה לזו. אני בטוחה שהם ישמשו אותי להרבה יותר מעונה אחת, ככה שההשקעה משתלמת. תראו אותי, בכל זאת למדתי משהו.
רוצים לכתוב לנועה? noa.yechiely@mako.co.il
בפעם הבאה: האם הגיעה העת לחזור לביקיני?