דורין אטיאס פורצת דרך הכניסה הראשית של האולם הקטן והמנומנם בנס ציונה בחליפה מנומרת מכף רגל ועד ראש, עקבים מסובבי ראשים, פריזורה מורמת ואנרגיות של חתולה עם השיר "כל הנשים יפות" של שלומי סרנגה. אם כבר כניסה לקהל נשים שכבר הספיקו להסיע, להחזיר, לקלח ולהרדים זאטוטים, אז כזאת.
זה היה יום חמישי, היום שהוגדר בתור היום הקר של השנה, ונשות נס ציונה (100 אחוז נוכחות של נשים בקהל) התלבשו חם ובעיקר נוח. הכי רחוק שיש מאותה חליפה הדוקה וסקסית עם הדפס נמר. תובנה שאטיאס מגיעה אליה מהר מאוד. כמה מהר? חמש הדקות הראשונות של המופע (כן, מופע. אל תתבלבלו) עוברות, והנה יוצאת ממנה הפרסונה הדרקונית. "כמה כרבוליות אני רואה בקהל? למה באתן? לא היה עדיף להישאר בבית מתחת לפוך?", היא פוצחת. "מי מגיע לנס ציונה, הא? עברתן לגור ליד אמא?", היא ממשיכה לירות.
"אני עוד אוציא ממך חיוך"
דורין אטיאס מצהירה מראש שהיא הולכת לרדת עלינו ושהיא תשמח שנרד גם עליה אבל מבהירה כבר בהתחלה: "אני לא באמת יורדת עליכן, אלא על הבגד שלכן. זה לא אומר עליכן כלום אם אדבר על כותנת הלילה השחורה שחשבתן שהיא שמלה. כל דבר שאני אומרת בא מאהבה, כי אני באה מאהבה", היא מסבירה וקולטת צופה באולם שממש לא ממהרת להתאהב. "אני עוד אוציא ממך חיוך", היא מבטיחה. "אני לא באמת רעה", היא אומרת אבל האורחת בקהל היא אגוז קשה שלא מתרצה. "את כן רעה", היא עונה לה, רק כדי שרבע שעה מאוחר יותר היא כבר תיתן לה חיבוק ותתוודה שרמת האהבה עלתה מ-0 ל-10.
קל מאוד מאוד להתאהב בדורין אטיאס. היא מצחיקה מאוד והיא אותנטית ואמיתית והיא מבולבלת ולא החלטית והיא מלאה בסתירות אישיות וזה מה שכובש אצלה. היא הראשונה להודות שיש לה "ניתוקים" של הפרעות קשב וריכוז ובערב אחד היא כבר הצליחה למנות (ולפטר) כארבע מזכירות אקראיות שבחרה בקהל שיתזכרו אותה בכל פעם שהיא בורחת מהנושא המקורי. ותהיו בטוחים, היא בורחת.
המופע נקרא "בשיא הסטייל" והוא אינו הרצאה. כלומר דורין עומדת עם רמקול ומדברת אל קהל, אבל זוהי אינה הרצאה רגילה. זה השואו של דורין והוא אמור לעסוק בהענקת טיפים וכלים פרקטיים למראה זוהר ומבטיח. הבריף הזה חוטא למציאות. אתן לא באמת תצאו עם רשימה מסודרת של מה לקנות ומה לא. כי אטיאס לא מאמינה בזה בכלל. יש לה את עשר הדיברות שלה, והן חכמות אבל לא תמיד מנומקות בהרצאה, מלבד הדיבר הראשון שהוא המהותי מכולם ואם ניקח אותו - הוא לחלוטין מצדיק את כל הרצאת הסטיילינג-סטנד אפ המושחזת של הגברת.
הבגד לא עושה את האדם. אתם עושים אותו
מכירים את הסרט "מרגישה פצצה" (התרגום הנוראי במקור)? בסרט איימי שומר מגלמת את רנה בנט, רווקה עם דימוי עצמי נמוך שמנסה להתקבל למשרת חלומות כפקידת קבלה במטה חברה לתמרוקים. הדרישה: להיות יפה, רזה, סקסית עם האייליינר החתולי המושלם. רנה מביעה משאלה במזרקה להיות יותר יפה ולמחרת היא נופלת במכון הכושר ונחבטת בראשה. לאחר שהיא מתעוררת, היא משוכנעת שהמראה שלה השתנה באורח פלא ומרגישה מפוצצת ביטחון עצמי ויפה מתמיד. דבר לא השתנה באמת מלבד הגישה שלה. וזה עובד לה. היא משיגה בחור, היא משיגה את העבודה והיא משדרת לעולם שהיא הכי "פצצה" (סליחה, כן?) שיש.
זה בדיוק מה שההרצאה הזו מנסה לומר. דורין מדגישה שהיא נגד חוקים. כך למשל אישה עם חזה גדול יכולה גם יכולה ללכת עם גולף, וזו עם חזה קטן יכולה להסתובב עם מחשוף נדיב. בסופו של יום, את צריכה לשאול את עצמך איך את מרגישה בתוך הבגד. חשוב יותר: בתוך עצמך. אופנה זה לא טעם. זה לדעת לארוז את עצמך ולהיות מחוברת לאיך שאת נראית. ברגע שאת בטוחה בעצמך ומביאה לעולם אנרגיות טובות, כל האאוטפיט שלך נדבק בהן. "אם מישהו יגיד לי שהחליפה הזאת לא יפה, זכותו. זה לא יזיז לי. אם מישהו יגיד שאני מטומטמת, אני אבכה", היא אומרת וזה בגדול מתמצת את כל הסיפור. אטיאס מלאת ביטחון בעצמה ובבחירות האופנתיות שלה ודבר לא יערער אותה כי זו חזית שהיא כל כך שלמה מולה. בגזרת החוכמה, ובכן, קצת פחות. כך לטענתה. וכל אחת צריכה ומוזמנת לתרגם את החזית הבטוחה והפחות בטוחה לחיים שלה.
אבל קיבלנו עוד טיפים ארוזים בערימות של הומור עצמי. כשהיא מדגימה איך אישה ממוצעת ניגשת לחנות בגדים, דורין מפצירה בנו למשל להפסיק להתייחס למספר המידה שעל הטיקט. "מידה לא חשובה. אל תקנו מידה 38 כשאתן 42 כי כשהג'ינס מתפוצץ ואת לא יכולה לנשום ונראית כמו אבוב בלונה גל, זה כל כך לא שווה את זה (חוץ מז'קט – אז תמיד כדאי לך לקנות מידה אחת פחות. ז'קט לא אמור להיסגר עלייך. אם כן, הוא לא נכון לך)".
עוד בגזרת הטיפים: את לא יפה כשנוח לך. את כנראה מאושרת. אבל אם את רוצה להיראות טוב, את צריכה קצת לסבול. דורין למשל צולעת קצת מכיוון שכל חייה היא על עקבים. מחיר שצריך לשלם, מסתבר.
אחד נוסף ששווה לאמץ הוא "כשיש ספק, אין ספק". בגד קונים כשמאוהבים בו ואין צל אחד קטן של סימן שאלה. ברגע שהוא צץ, ותרי עליו. הארון שלך בלאו הכי עמוס בגדים. אל תתפשרי על פחות ממושלם. ובאותה הזדמנות, מציעה דורין שלא להתפתחות לשלוש במאה. למה? ככה.
ובכמה יותר מילים: סטייליסטית לא בהכרח רוצה לדחוף לך בגדים, אלא להוציא את המיטב ממה שכבר יש לך ואטיאס היא לא הראשונה שחיה את זה. "את באמת צריכה שלושה מעילי עור?!", היא צועקת לקהל וזה מתכתב עם הגישה הצרכנית המדוברת לאחרונה שיצרה באזז בין היתר בזכות הספר "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים" של העיתונאיות שלי גרוס ומיכל לוי ארבל. הרעיון בכלליות: לקנות פחות, להתלבש סבבה. ואם לקנות - לקנות טוב, גם אם זה אומר יקר. כמה יקר? לא שלוש במאה.
מכפלות או לא להיות
בחזרה להרצאה. אחד מרשימת הדברים החשובים שלמדה מאמה ז"ל הוא לעשות מכפלות. "זה נראה אידיוטי, אבל אתן לא מבינות כמה זה חשוב. מכפלת נכונה תאריך לכן את הרגליים. אל תזלזלו במכפלות".
דורין גם חושבת שטייטץ זה לא מכנסיים, אם כי ממש ביום ההרצאה – היא התחילה לעשות כושר מזה שנים ארוכות (וכן, היא ציינה את זה מספר פעמים לא קטן) והסתובבה לה ברחובות תל אביב בטייטץ, ופתאום הבינה שטייטץ זה דווקא כן מכנסיים ממש שווים וחזרה בה. היא גם השתנקה כשראתה כמה נשים לבושות בחרדל באולם, עד שאחת הנוכחות במקום צעקה "כי זה צבע מהמם", ודורין התרצתה. "נכון, זו הייתה תשובה מעולה ומנומקת". וזה מה שיפה בה. היא יודעת להודות בטעות, והיא אנושית, גם כשהיא מחלקת דרקונים.
אטיאס מחזיקה יפה את הקהל, קשה להוריד ממנה את העיניים, קשה שלא להתאהב בה. בתום ההרצאה, עדר של נשים בכרבוליות בצבע חרדל ניגשו לעשות סלפי עם מיס אטיאס. היא חיבקה את כולן באהבה וכל אחת חזרה הביתה, עשתה מכפלת, והלכה לישון לא לפני שהביטה במראה ואמרה: "בואנה, אני פצצה". ובבוקר קמה לעוד יום קפוא, ולבשה כרבולית. בהדפס מנומר, כמובן.