כרוניקה של רצח לא ידוע מראש. זו הכותרת שזעקה מסיפורה של שירה איסקוב ששודר אמש ב"עובדה". 73 דקות שבהן נשים אחרות ישבו מול המסך בבית ותפסו את הראש, או את הבטן, או את בית החזה, כי הסיפור של שירה הוא לא הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו כשאנחנו נתקלות באייטם חדשותי על עוד אישה שנרצחה על ידי בן זוגה, כשעיניים דו מימדיות של אישה שאיננה עוד מביטות בנו מתמונה בעיתון. אנחנו הרי מספרות לעצמנו סיפורים: זו אישה מוחלשת, ההיא בת מיעוטים, זאת חיה בשולי החברה. הנרטיב הזה מרחיק אותנו מהקורבן, מנתק אותנו רגשית, מונע מאיתנו לעשות הקשרים, לחשוב על האקלים החברתי, הפוליטי והכלכלי שמצמיח אלימות כזו - ומאפשר לנו להרגיש שזה לא קשור אלינו, מה פתאום. אנחנו קוראות על עוד אישה שהחליטה להיפרד מבן זוגה ויצאה ממערכת היחסים בתוך שקית, ומזפזפות לריאליטי.
אבל כששירה איסקוב בת ה-31 מישירה מבט מצולק למצלמות, ובפה שעדיין לא השתקם מניסיון הרצח שלה על ידי בעלה ואבי בנה לפני שלושה וחצי חודשים מספרת איך אישה רהוטה, כריזמטית ובעלת מצפן פנימי מכוונן היטב כמעט והופכת למודעת אבל, המציאות מכה חזק בבטן. לא עוד קורבן בטשטוש פנים, לא עוד קול מעוות - אלא אישה חיה, חיה מאוד, שרוצה שנדע שלפעמים הדרך לגיהנום רצופה בחוויות די בנאליות; שלפעמים התפאורה למחזה אימים היא סתם לוח עם תמונות משפחתיות מחוייכות, חדר תינוק עם דגלונים צבעוניים מעל הלול, בצק שתופח על השיש, מערוך. לכולנו יש בבית מערוך. כולנו גם רבות עם בני הזוג שלנו. בטח בחגים, בטח בסגר. "זה טבעי" פוסקים הפסיכולוגים בתכניות הבוקר, ואז בערב אחד אחרי ריב תופס אביעד משה מערוך, ומנסה באמצעותו (ואז גם באמצעות 21 דקירות), לרצוח את שירה איסקוב מול בנם התינוק.
"אישה אחת, גדולה מהחיים, ישבה מול מצלמה רגע אחרי שגופה ונפשה רוטשו, ושחזרה את הבנאליות של הרוע"
סיפור אהבה שנרקם בבניין תל אביבי ועל מסלולי הריצה של פארק הירקון, שהמשיך בחתונה ובילד ובחלומות על קן משפחתי חמים ומורחב - סיפור כזה שלא מעט מאיתנו יכולות לזהות את עצמנו בתוכו - הפך למלכודת מוות שממנה ניצלה שירה בנס. "אני זוכרת שאני אומרת…מה הקשר עכשיו לסגור את החלון ולהגיף את התריס?" משחזרת שירה את מחשבותיה שניות לפני החבטה הראשונה. "הבנתי שאין לי איך להינצל, שפה אני מסיימת את החיים שלי, על הרצפה" היא ממשיכה בחלקו השני של הסרט שישודר בשבוע הבא, והמילים שלה מפלחות את הלב ומרתיחות את הדם. הן גם מעוררות בהלה: האם ייתכן שזה באמת יכול לקרות לכל אחת?
התשובה לשאלה הזו היא מורכבת, היא עדינה, היא לא מוחלטת אבל היא בהחלט מסמרת שיער. כן, היו סימנים מקדימים. קצת קנאה, וטו על שמלה סקסית מדי, ביקורת על הנקה. חוויות שנשים חוות במערכות יחסים, רובן יתוייגו כרומנטיות ולא כפלטפורמה לבעיטה. כשאצל שירה הגיעה בעיטה, היא פעלה מיד, התקשרה למשטרה, ובעלה קיבל צו הרחקה לשלושה ימים. הוא התנצל כמובן, ותוך ימים ספורים הם כבר חזרו להתגורר באותו הבית. למה? כי החיים עצמם; כי מעבר לרצון לשמור על שלום בית, לאמונה שזו תקרית חד פעמית, אולי למשאלת לב שבכוחה של אהבה לרפא גם את זה, פרידה היא פריבילגיה כלכלית שלא כל אישה יכולה להרשות לעצמה, ואיסקוב העידה בעוז כי כאמא צעירה בחופשת לידה, מחוץ למעגל העבודה, ידעה שתתקשה לשלם שכר דירה. עבורי הווידוי הזה של שירה היה אולי הכואב מכולם, כי הוא העיד על התמונה הרחבה, על המציאות הכלכלית שהופכת מחצית מהאוכלוסיה במדינה למוחלשות יותר ולפגיעות יותר. אלימות כלפי נשים לא קורית בתוך ואקום. היא תוצאה של מערכות חברתיות, משפטיות ופוליטיות שעדיין לא רואות בנשים בנות אדם שוות זכויות.
נכון לשנת 2020, ישראל נמצאת במקום השלישי בפערי שכר מגדריים בקרב מדינות הOECD (נשים מרוויחות כ-22 אחוז פחות מגברים). כשזו המציאות, ברור מי יכול להעיר על שמלת סטרפלס, ומי נדרשת להתכסות; מי יכול להרשות לעצמו "לאבד עשתונות" (כפי שהגדיר את המעשה הכמעט רוצח בראיון חד צדדי ששודר בכאן 11 יומיים לפני הראיון, החלטה אומללה שהובילה לביקורת ציבורית ולהורדת הכתבה מהרשת), ומי לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את הבית. ההחלטה הכואבת של איסקוב לוותר על גירושין היא מציאות יומיומית של לא מעט נשים, ועוד לא דיברנו על אלה שרוצות להתגרש אך נותרות מסורבות גט בחסות הרבנות הראשית וכך נתונות לסחיטה, לאיומים ולאלימות. כשבעל מכה מקבל צו הרחקה בן שלושה ימים, ואז אולי 20 שנות מאסר על ניסיון לרצח, המסר הוא שנשים שוות פחות. זה מתבטא בשכר, בחקיקה, בהיעדר תקצוב לתכניות למניעת אלימות במשפחה, ובמודעות אבל. שירה איסקוב כמעט היתה עוד מספר, אבל השכנים שמעו את הצרחות.
"לא עוד קורבן בטשטוש פנים, לא עוד קול מעוות - אלא אישה חיה, חיה מאוד, שרוצה שנדע שלפעמים הדרך לגיהנום רצופה בחוויות די בנאליות"
העדות האמיצה שלה היא אחד המסמכים החשובים של השנים האחרונות. אישה אחת, גדולה מהחיים, ישבה מול מצלמה רגע אחרי שגופה ונפשה רוטשו, ושחזרה את הבנאליות של הרוע. כמו מיכל סלה, גם היא הבינה מהר מאוד שמגיע לה פרטנר אחר לחיים. בשונה ממיכל סלה ז"ל, היא יכולה לספר את סיפורה בגוף ראשון. היא רוצה שנסתכל לה בעיניים, ונפחד. כי סיפורה האישי לא התקיים בתוך ואקום. הוא גם סיפור פוליטי, חברתי, כלכלי. הוא סיפור על היעדר חקיקה, על היעדר ענישה, על היעדר תקציבים, על היעדר מודעות, אולי גם על היעדר איכפתיות. מגפת הקורונה גרמה להנהגה שלנו לשנס מותניים, אך מגפת האלימות נגד נשים היתה פה מאז ומעולם, והיא קוטפת כ20 קורבנות בשנה. במאי האחרון גם איסקוב ישבה מול תכנית ׳עובדה׳ על מיכל סלה, לא מדמיינת שהיא תהפוך תוך חודשים ספורים לתכנית מצמררת בעצמה. בערב האימים הפרטי שלה עמדו חלות קלועות על השיש, בושלו פרגיות בבצל מקורמל, היה גם קרמשניט מושקע. ומערוך.
לכולנו יש בבית מערוך.
מוקד הסיוע של משרד הרווחה – 118
קו יעוץ וסיוע של ויצו לנשים נפגעות אלימות – 3980*