בתי הבכורה בת 8. לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה בחשש שאולי נפלה ממנה השמיכה. כשהיא מאחרת לחזור מחברה, הנשמה נעתקת ממני. ומי יודע כמה פעמים הרצתי בראשי בחצות הלילה את החרדות הגדולות ביותר שמעבירה בראשה אמא לילדה בת 8, כשהפחד הקמאי ביותר משתלט עליה. אבל אז אני מזכירה לעצמי שהיא בטוחה ומוגנת, שאני דואגת שאיש לא יפגע בה, ואני מצליחה להתהפך לצד השני ולחזור לישון, לעת עתה.
אבל יש אמהות שלא יכולות להסתובב לצד השני בידיעה שבנותיהן בטוחות. מרים (שם בדוי), שנמלטה מחוף השנהב ב-2004 והגיעה לישראל עם בנותיה הקטנות, מסתכלת במראה מדי יום ונזכרת כיצד בילדותה הושחת גופה על ידי נשות משפחתה כשבוצע בה הטקס האכזרי והמשפיל של מילת נשים. למרות השנים הרבות שעברו מאז, היא עדיין מקבלת איומים מאימה על כך שבנותיה לא עברו את הטקס ושעליה לדאוג שיעברו אותו.
מרים ובעלה, אבי הבנות, הגישו בקשת מקלט להישאר בישראל בטענה שמילת נשים כה מקובלת בחוף השנהב – מדינה בה אחת מכל שלוש נשים עוברת מילה – עד כדי שהם לא יוכלו להגן על בנותיהם מפניה אם יגורשו לשם. זה בדיוק מה שקרה לאחותה של מרים – היא ניסתה להגן על בתה, אך זו נלקחה על ידי סבתה ועברה את ההליך האכזרי.
פסק הדין בעניינם ניתן בבית המשפט העליון השבוע, וקבע כי מרים ומשפחתה זכאים למעמד פליט. בפסיקה זו מגן בית המשפט על האם מחיים של חרדה ופחד מפני אותה יד של בני או בנות בליעל שתבוא ותשחית גם את גופן של בנותיה, בנות 5 ו-12. בפסיקתם איפשרו שופטי העליון למרים לישון בשקט.
השבוע התברר לנו כי יש מי שסבורים שבית המשפט צריך היה להורות על גירושה של המשפחה. לגרש את מרים ובנותיה אל חיים של הימלטות נמשכת מפני אלו שאיימו עליהם, שוב ושוב, כי הן ממיטות חרפה על המשפחה ועל החברה כולה, כי הבנות "מופקרות" כל עוד לא יושחת גופן, וכי ידם עוד תשיג את הבנות באחד הימים. המתנגדים לפסק הדין סבורים כי בית המשפט צריך היה לשלוח את מרים אל חיים שבהם לא יהיה לה עוד לילה אחד שבו תוכל לעצום את עיניה.
וכל זאת בשם עיוות ציני של פסק הדין ותמונה אפוקליפטית של המוני פליטות שיצבאו על דלתות מדינת ישראל. בשום שלב לא הייתה מחלוקת כי חשש ממילת נשים מהווה עילת רדיפה לפני אמנת הפליטים, כפי שהוכר פעמים רבות ברחבי העולם. הטענה כאילו בית המשפט יצר עילת מקלט חדשה היא, בפשטות, מצוצה מן האצבע. בכל רחבי העולם המערבי מוכרת מזה שנים ההגנה על פליטות מפני השחתת איבר המין. הסיבה המצערת לכך שאיננו עדים לגלי פליטות עולמיים היא, כי כפי שידוע היטב למתנגדים, במרבית המקרים מילת נשים נעשית בהסכמת בנות המשפחה, ולעיתים אף על ידן ממש. מעטות מאוד הן, לצערנו, נשים אמיצות כמו מרים, שמתנערות מן המסורת האכזרית הזו ומוכנת לשלם מחירים כבדים לצורך הגנה על בנותיהן מן המחיר שהן עצמן שילמו.
ודבר נוסף - התגובות לפסק הדין חושפות, אחת ולתמיד, את צביעותם של המתנגדים. במשך שנים שמענו את הטענה השקרית לפיה "לא מדובר כלל בפליטים אלא ב'מסתנני עבודה'", וכי כמובן שהמתנגדים מסכימים ומצטרפים להגנה על "פליטים אמיתיים". אך כעת נחשף פרצופם האמיתי של אותם מתנגדים, אשר אף בפני חרדתה של אם לגורל בנותיה לא ישפילו מבט. כל רצונם הוא להשיל ממדינת ישראל כל בדל של אנושיות ודאגה לאחר. להתנכר למחויבות אמנת הפליטים, שישראל עצמה הייתה ממנסחיה וממוביליה, שנים ספורות בלבד אחרי הקמתה, ולהקשות את ליבנו אף בפני הרצון להגן על ילדות חסרות ישע.
הכותבת היא מנכ"לית המוקד לפליטים ולמהגרים