פרויקט הצילומים Ain't I a Woman ('אני לא אישה?') שואף לייצר שיח חדש על שיער גוף נשי באמצעות צילומים של נשים ישראליות הבוחרות לא להוריד את שיער גופן. מארגנות הפרויקט, אופיר מירב, נגה בראל ונועה פוליאקין דותן, מקוות כי הוא יסייע להשיב את הגדרת הנשיות לנשים עצמן - ולהחליף את התדמית השלילית של שיער הגוף הנשי (לא הגייני, גברי, פמיניזם קיצוני...), בתדמית חיובית (נשי, בוגר, טבעי...). לצד התמונות יופיעו גם עדויות אישיות שכתבו המשתתפות – זאת בניגוד לפרויקטים אחרים העוסקים בשיער גוף נשי אך לרוב מציגים רק תמונות של איברי גוף, ולא את האישה בכללותה.
"בשבילי לא להוריד שיער זו הייתה התגלות", אמרה ל-mako נועה פוליאקין דותן. "יום אחד שלפתי את סכין הגילוח ושאלתי את עצמי, בשביל מי אני עושה את זה? התשובה הייתה פשוטה מאד: אני לא עושה את זה בשבילי, אלא בגלל שאני מפחדת מאיך שיגיבו. בשנייה הזאת, כשהבנתי שגם לא להוריד שיער זו אפשרות שבאה בחשבון, ההסתכלות שלי על היומיום השתנתה. הייתי יושבת בתחנת רכבת ומנסה לראות, מתוך מאות הנשים שעוברות, האם למישהי יש שיער ברגליים. מסתכלת בפרסומות, ומגלה תמונה עגומה: יש אפס ייצוג למודל הזה של נשים בעלות שיער גוף, וזו לדעתי הסיבה שהוא לא קיים בתודעה הציבורית. יש לשיער גוף נשי תדמית כזאת שלילית, אבל למעשה מדובר במשהו טבעי, שיש לכל הנשים כמעט בלי יוצאת מהכלל".
פוליאקין דותן מבהירה שהיא לא חושבת שכולן חייבות להפסיק להוריד שיער, "אני פשוט מרגישה שלא להוריד שיער זו אפילו לא אופציה אמיתית משום שזה כזה טאבו ענק בחברה שלנו. אין סיבה פרקטית, מלבד העובדה שהמוסכמה הזו של הורדת השיער מתחזקת תעשיות רווחיות ענקיות. החלטנו שאנחנו רוצות שיהיה ייצוג גם למודל נשי אחר מהמודל האחיד והקבוע שאנחנו רואות בכל המדיות הפרסומיות והחברתיות. במהלך החיפוש שלנו גילינו שיש תנועה חזקה כזאת במדינות אחרות, שמתבטאת למשל בפרסומות של קלווין קליין או אצל דמויות בסרטים של טרנטינו, ואנחנו רוצות לעורר את זה גם בישראל של שנת 2020".
החל מהשבוע יעלה בכל שבוע לעמוד הפייסבוק של הפרויקט פוסט ובו תמונה וטקסט שכתבה המצולמת. בנוסף, בסוף החודש תיפתח תערוכת פופ אפ של הצילומים בבית הגפן בחיפה.
שיר, בת 30 מתל אביב, היא בין הנשים שלקחו חלק בפרוייקט, והיא מספרת בו על חוויותיה כאישה שבוחרת לא להוריד שיער: "כבר חשבתי שזה לא עניין. ששיער הגוף שלי לא מעניין אף אחד מלבדי, שבין אם אוריד או לא אוריד, לפי החשק, זה העסק שלי בלבד. ובכל זאת, הופתעתי: הגעתי לראיון עבודה בחנות בגדים. באתי אסתטית ובהחלט מהממת (אובייקטיבית, ברור). כל הראיון הלך טוב ובפשטות, התנאים התאימו לשני הצדדים. סיכמנו שנקבע התלמדות. לאחר מכן, בהודעה, היא ציינה כלאחר יד, שהיא מצפה שאבוא תמיד בשרוולים.
"לקח לי רגע להבין... מסתבר שגם בחנות בגדים, חנות עם אופי שכביכול מקבל את כל צורות הנשיות, שבה יש את כל המידות, וכולן תמיד על הקולב, כדי שכולן ירגישו נורמליות ובנוח... דווקא שם, זה היה 'עניין'. היה חשש של בעלת המקום, שזה לא יהיה טוב לעסק. 'זה לא מתאים לחנות בגדים' - נקודה.
ומה לעשות, אני פשוט לא אוהבת שרוולים בקיץ. בטח לא בחנות בגדים, עם מגוון מועט מאוד של שרוולים, כשחלק מהעבודה היא מכירות, של מה שלקוחות רואות שאני לובשת. הבנו שזה לא יסתדר ביננו, ובעיקר, יצאתי מופתעת. לא ציפיתי לזה.
לאחר בערך ארבע שנים - בהן הסרתי או לא הסרתי, לסירוגין ולפי החשק - התעוררתי שוב לגלות, שזה עדיין לא רק עניין אישי שלי. זה גם לא רק עניין מול הבחורים שהייתי איתם באינטימיות - שאהבו את זה תמיד. זה עדיין גם פוליטי, עדיין משפיע עלינו גם בחוץ. עדיין נחשב 'לא מטופח'. עדיין, גם אם גבר שעובד לצדך, ייראה ככה נורמלי לגמרי.
ולכן, טוב בעיניי להיראות. להיראות גם ככה, להזכיר לכל היפות והאמיצות סביבנו, שכל האופציות שלנו פתוחות, שהבחירה אמורה להיות פשוטה, שהשינוי כבר קורה וגדל משנה לשנה. ושהשיער לא עושה אותך פחות מהממת. אולי אפילו להפך. תלוי מה בא לך היום."
אירוע ההשקה של התערוכה יתקיים ב-23.1 בבית הגפן, חיפה. לאיוונט בפייסבוק
צלמת: אופק ברנבאום, סטודיו "המיטה - צילומי אהבה עצמית, נשיות ואירוטיקה" | גרפיקאית: עדי גוזמן
