רוצות!
"אתןם יודעות שבתקנון של המפלגות החרדיות יש סעיף שאומר מפורשות שנשים לא יכולות להיבחר? הן לא יכולות אפילו להיות חברות מפלגה. אי אפשר לבחור אותי! ואם תלכו לאנשים מאד מלומדים, משכילים ומעורים ותשאלו אותם איך זה יתכן? אתןם יודעות מה הם יענו לכןם? הם יגידו לכןם שהנשים החרדיות לא רוצות. הן לא רוצות. הגברים החליטו שאנחנו לא רוצות. אז אני רוצה להגיד לכןם באופן מפורש: אנחנו רוצות. אנחנו רוצות ייצוג, אנחנו רוצות קול, אנחנו רוצות שוויון. אנחנו רוצות!"
זה לא ציטוט משנת 1918, לפני שנשים קיבלו בכלל זכות בחירה. זה ציטוט של רחלי רושגולד, מלפני יומיים, בשנת 2018, כשמספרים לנו כל יום כמה השוויון כבר כאן, כמה הפמיניזם הוא סתם קיצוני, כמה הכל פתוח בפנינו. והשאלה היא לא מה חושבים או לא חושבים גברים חרדים, השאלה היא מה המדינה האזרחית, הדמוקרטית קובעת. ובשנת 2018, מדינת ישראל הדמוקרטית מרשה למפלגות של גברים שסגורות לנשים לרוץ לכנסת. נשים הן בכלל עדיין מיעוט בכנסת ועוד יותר מיעוט בממשלה, בעמדות הכח, במנכ"לות, בכל מקום שבו מתקבלות החלטות ומחולקים המשאבים. יום האשה הבינלאומי הוא בשביל לשנות את המצב הזה. ואנחנו משנות אותו כל הזמן. אנחנו כל הזמן מתקדמות, כל הזמן משיגות עוד הישגים, אבל השוויון עוד ממש לא כאן. ובשביל להגיע אליו אנחנו צריכות להגיד, כמו רחלי רושגולד, במילים הכי מפורשות: אנחנו רוצות.
אנחנו רוצות קול: אז אנחנו צריכות לא לחשוש לדבר, בקול רם, בכל פורום. אנחנו רוצות שכר שווה: אז אנחנו חייבות לא לפחד לדרוש יותר. לברר כמה מרוויחים הבנים ולדרוש לא פחות. אנחנו רוצות ייצוג: אז אנחנו צריכות להתפקד למפלגה שמקדמת נשים, להצביע בעד נשים לרשימה שלה, ולדרוש שיעבור חוק שיש מינימום 40% ייצוג לכל אחד מהמינים בכנסת (הצעת חוק שלי שהממשלה הזאת הפילה כבר פעמיים!) ואנחנו חייבות לרוץ עכשיו לראשות הרשות המקומית או למועצה שלכן, כי לא יכול להיות שיהיו לנו רק 6 ראשות רשויות מתוך 257 ורק 17% חברות מועצה. הבחירות באוקטובר, עכשיו הזמן שלכן לרוץ. אנחנו רוצות שוויון: אז אנחנו צריכות לא לפחד להגיד רוצות.
כי אחד הכלים להשאיר אותנו מאחור הוא לגרום לנו לחשוב כל הזמן על האחרים, לגרום לנו לראות את העולם דרך העיניים של גברים, שעדיין קובעים עלינו, הנשים, את החוקים. ואחת הדרכים הכי יעילות לגרום לנו לראות את העולם בעיניים של גברים זה לדבר בזכר כללי. אני כבר לא מדברת על נשים שאני שומעת אומרות "כשאתה יולד" או "כשאתה מניק" בלי לשים לב אפילו מה הן אומרות. אני מדברת על האילוף שאנחנו עוברות מגיל אפס להגיד אנחנו עושים, אנחנו חושבים, אנחנו רוצים. הגיע הזמן שנבין שמה שאנחנו עושות (90% מעבודות הבית וגידול הילדות והילדים שעוד לא הכירו בערך הכלכלי שלהם!) הוא לא מה שהם עושים. שמה שאנחנו חושבות (על כל מיני דרכים לפתרון בעיות, למשל) הוא לא מה שהם חושבים. ושמה שאנחנו רוצות (שוויון!!) זה לא מה שהם רוצים. בשבילנו.
יש פילוסוף בשם ויטגנשטיין שאמר "גבולות עולמי הם גבולות לשוני". ועוד יותר מזה, "לדמיין שפה משמעו לדמיין צורת חיים". שפה מייצרת מציאות. בשביל להמשיך להתקדם לעבר שוויון אנחנו חייבות להתחיל לחשוב בשפה שלנו ולדבר בקול רם במילים שלנו. בשביל להתקדם לשוויון אנחנו חייבות להפסיק לפחד לרצות יותר ולהפסיק לפחד לדרוש יותר. לדרוש עולם שבו רבנים לא יכולים להגיד שנשים רמתן נמוכה ושרים לא יכולים להגיד שנשים מתבכיינות. לדרוש שכר שווה, הכרה בעבודות הבית וגידול הילדות והילדים, עולם ללא זנות וללא הטרדה מינית ואונס, עולם של שוויון בהורות ובעבודות הבית ושל שוויון הזדמנויות אמיתי מחוץ לבית. עולם של ייצוג שוויוני לכל סוגי הנשים – חילוניות, חרדיות, יהודיות, ערביות, מזרחיות, מאתיופיה, מרוסיה...
זה מה שאנחנו רוצות. ואנחנו רוצות. יום אשה שמח, חברות.