"ועדת השרים למאבק באלימות אישרה תוכנית למניעת רצח נשים בעלות של 250 מיליון שקלים". זו הייתה הכותרת שהתנוססה באתרים והעיתונים באמצע יוני 2017, יום אחרי הפעם האחרונה בה בערו רחובות ישראל בעקבות רצח נשים.
נבחרי ונבחרות ציבור הצטרפו אלינו בשטח, מהדורות החדשות דיווחו מסביב לשעון וועדת השרים הגיבה בהתאם. אלא שהתכנית והתקציב מעולם לא יושמו.
היום (ד') אחרי המחאה הגדולה שהתרחשה אתמול בכל הרחבי הארץ, שוב אנחנו זוכות להבטחות. "ועדת השרים לנושא האלימות נגד הנשים בראשות ראש הממשלה נתניהו התכנסה הבוקר וגיבשה צעדים לטיפול בבעיה. השרים החליטו שחוק האזיק האלקטרוני לגברים מכים יעלה לאישור כבר ביום ראשון ויקודם בכנסת בחקיקת בזק".
תסלחו לי שאני לא ממהרת לצאת לרחובות ולשמוח לאור ההישג. איכשהו, בטחונן של נשים תמיד נדחק לתחתית סדר היום הציבורי – תמיד יש משהו חשוב יותר. תמיד יש משהו אחר שצריך את הכסף. ההבטחות ממהרות להגיע אבל היישום נתקע בשרשרת של בירוקרטיה, התעלמות וחוסר איכפתיות.
למעשה, מסקנות דו"ח הוועדה הבין משרדית לטיפול בתופעת האלימות במשפחה, שהקים השר גלעד ארדן כיו"ר ועדת השרים למאבק באלימות, פורסמו כבר לפני שנתיים. כבר אז הובטח לנו שהן ייושמו. דבר מזה לא קרה.
המחאה אתמול הייתה הגדולה ביותר שנראתה בישראל סביב זכויות נשים - השטח ביעבע וזעם זמן כה רב ואתמול, אחרי שנים של אלימות והתעלמות - הכל התפרץ החוצה במפגן כח נשי שלא היה כדוגמתו.
אבל בכדי שהפעם זה לא יסתיים בעוד הבטחה ריקה ושובל של גופות, אנחנו חייבות להראות לנבחרי הציבור שלא נסתפק במס שפתיים. לא ננוח, לא נשקוט ולא נעצור עד שנראה את השינוי בפועל ונקבל את המענה המלא.
הפוליטיקאים בישראל אלופים במניפולציות, בהצהרות ריקות מתוכן ובהבטחות בלי כיסוי – אבל הפעם אנחנו חייבות להיות שם כדי להראות להם שאנחנו לא שותקות יותר.