מאז פרוץ הקורונה נשים הורחקו מבתי הכנסת. בתחילה, כשעוד היינו אופטימיים וחשבנו מחשבות כמו "הנגיף לא ישרוד את הקיץ הישראלי", העניין התקבל - גברים מחויבים בתפילה במניין, נשים לא. יתכבדו הנשים ויישבו בביתן מספר שבועות משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
הקיץ חולף, הסתיו כבר ממש כאן והקורונה, כך נראה, לא מתכוונת להסתלק. ובכל התקופה הזו עזרת הנשים הפכה בבתי כנסת במקומות רבים לעזרת גברים. במקומות אחרים היא סגורה. כמו את חג הפסח, גם את חגי תשרי נחגוג בצל הסגר. בחגי תשרי, בניגוד לימי הפסח, התפילות ובית הכנסת מהווים מוקד התרחשות משמעותי שכרגע חצי מהאוכלוסייה הדתית והמסורתית מודרת ממנו. נשים.
"השלכה נוספת של המתווה היא החלטה של בתי הכנסת שלא לאפשר לנשים להגיע לתפילות החגים, משום שהן 'מבזבזות' קפסולה ומונעות מהגברים להגיע לתפילה"
בגל הראשון, כשהתרבו מנייני המרפסות, ההשתתפות של נשים בתפילה הפכה לעניין הרבה יותר קליל ונזיל מבימי השגרה. נשים סיפרו על חוויה חדשה, מרגשת ולא מוכרת, בה הן מרגישות חלק מהתפילה במרחב אחד. אך עם החזרה ההדרגתית לתפילות בהגבלות ובקפסולות, הנשים מצאו את עצמן לא רק מאחורי מחיצה, אלא מורחקות לגמרי מבתי הכנסת.
חוויית התפילה במניין היא ציר מרכזי בהווי החיים הדתי. גם בעולם החרדי והאורתודוקסי, בו נשים לא מעלות על דעתן רעיונות כמו מניינים שוויוניים, ההשתתפות בתפילות - בעיקר בימי החגים - היא מטען רוחני חשוב ונצרך. ילדות ונערות, כמו נשים בוגרות ומבוגרות, משתתפות בתפילות, וגם אם אינן חייבות לפי ההלכה היבשה, החג בלי בית כנסת עבורן מרוקן ממשמעות ערכית והופך להיות עוד סאגה מתישה של בישולים וניקיונות.
הקלות והשרירותיות בהן ההחלטה נתונה לגחמות גבאים מקומיים שמבחינתם ההלכה היבשה מעניינת ולא צורך נפשי ורוחני של נשים, היא תופעה מקוממת. תופעה שרואה באישה כלי שרת ארצי לקיום עולמו הרוחני של הגבר, כשההנחה הרווחת שהתפילה שלה לא חשובה. זו הסיבה גם שבמקומות רבים עזרות הנשים לא מתוחזקות ומטופחות ונמצאות מלכתחילה במקומות חסרי נגישות ונוחות.
בקרב הנשים החרדיות העמדות מורכבות: מצד אחד קיים רצון לעצור את המגפה וקיים גם פחד להידבק, מצד שני יש לא מעט נשים שחושבות שיש פה זלזול מוחלט בצרכיהן הרוחניים. "כל עשרה גברים זה בית כנסת. יביאו להם ס"ת, שופר, חזנים. כל עשר נשים זה עוד קייטנה", כתבה אסתר מירושלים בדיון פנימי בנושא בקבוצת הוואטסאפ של קהילת "אחותנו את" מבית נבחרות.
"החליטו עבורנו וזה מה שכואב", כתבה רחל ב. הירושלמית, "פתאום התפילות שלנו נעשו סוג ב'? בי זה פוגע אישית. אין יום שעובר עליי בלי תפילה, ולאו דווקא מסידור התפילה, התחושה כאן שאלו ימים מיוחדים. אני הולכת! גם אם זה לעמוד בעזרת גברים ושיצאו הם! לא במריבה, באהבה וערגה!".
לעומתן, כותבת לאה: "נשים יקרות. המצב הוא לא רגיל. אף אחד לא עושה את זה נגד הנשים. רק שיש נהלים שצריכים לעמוד בהם ועדיף מבחינה הלכתית שגברים יתפללו בבית הכנסת במניין מאשר נשים".
מבדיקה שערכתי, יש בתי כנסת שעדיין פתוחים גם לנשים. אבל במרבית המקומות הנשים לא יכולות להתפלל וישנם אפילו דיווחים על נסיונות לסלק נשים שמגיעות להתפלל ולהאזין לתפילה בעזרת הנשים, מטעמי בריאות כמובן – כאשר באותה העת עזרת הגברים מלאה, ולא תמיד עומדת בכל כללי הריחוק הנדרשים. יש כאן אמירה חינוכית בעייתית מאוד לילדות ונערות: "התפילות שלכן לא חשובות".
ככל שהקורונה כאן כדי להישאר, הגיע הזמן שתיושם מדיניות אחרת במקומות התפילה. מדיניות שתיקח בחשבון את אוכלוסיית הנשים – כן, גם הנשים המבוגרות ואלה שבסיכון, שבית הכנסת הוא עבורן מפלט קיומי מתלאות היום יום. אפשר למצוא לכך פתרונות, צריך רק להכיר בכך שתפילה קהילתית היא זכות שקיימת לכל אחד ואחת ומניעתה לאורך זמן היא פגיעה מרכזית בזהותן, כבודן ורוחניותן של נשים.
