אתמול בצהריים הודיעו לנו בווצאפ שכל מקומות העבודה שלנו נסגרו. ההודעה התגלגלה בקבוצות שלנו, כל הבנות מכל המועדונים, היינו מבולבלות, פגועות וכועסות. אני עצמי הייתי בהלם, התקשרתי לבדוק אם זה נכון ואמרו לי שכן. הרגשתי נורא - מה אני עושה עכשיו? אין לי עבודה! זה נכון שיש לי חסכונות בצד אבל מה אני אעשה כשהם יגמרו?
הגעתי לחשפנות לא במקרה. זה תמיד משך אותי. הייתי רואה את זה בסרטים וזה נראה לי מגניב וכיף. אף פעם לא חשבתי שהנשים שעוסקות בחשפנות הן מסכנות או אומללות, אלא חזקות ומדהימות - ואנחנו באמת כאלה. כל חיי עסקתי בריקוד ותמיד חלמתי לרקוד על במה, שיראו אותי. הגעתי לעבודה הזו לפני שלוש שנים. בהתחלה זה באמת היה נראה קצת מוזר אבל אמרתי לעצמי שאם זה לא יתאים לי אני אמצא משהו אחר - אבל התאהבתי.
מהר מאוד הבנתי שזה בדיוק מי שאני ומה שאני רוצה. אפילו כשחליתי לא פספסתי אף משמרת. אני רוקדת ואני עושה משהו שאני אוהבת, שמספק אותי ומתגמל אותי יפה מאוד.
לא עבדתי בתקופות של חדרים אחוריים, מעולם לא נכנסתי לחדר עם מישהו. הרבה פעמים אני בכלל סתם יושבת ומדברת עם הלקוחות על הספה. אני בחורה מאוד מינית, תמיד הייתי, מגיל קטן, ובעבודה שלי זה משהו שגורם לי לאהוב אותה יותר.
כשאני רוקדת על גבר והוא נהנה ממני אני מרגישה סקסית וזה עושה לי טוב – מתארים את זה כאילו הריקוד הוא נוראי והגבר נוגע, אבל זה לא מפריע לי שהוא נוגע בי. לפעמים זה מסאז' בישבן ולפעמים ליטוף בחזה, אני לא מרגישה שאני נמצאת באקט מיני ואם מישהו או משהו לא נעים לי אני אומרת וקמה והולכת, אין לי מחוייבות גם אם הוא שילם הרבה כסף.
אני לא רוצה לעבוד בשום עבודה אחרת. אני לא רואה את עצמי עובדת במשרד, בא לי להתאבד רק מהמחשבה הזו. זה לא מתאים. עבדתי בעבודות האלה, שנאתי את העבודה ואת החיים שלי. אני יודעת שכל החיים שלי אני אעסוק בריקוד. לא בהכרח בחשפנות, אולי בעתיד אהיה מורה לריקוד, אבל אני אשאר בתחום הזה -במה שאני אוהבת. כי מה אנחנו עושים בעולם אם אין לנו חלומות להגשים?
המשטרה והרשויות מתנהגים באופן עברייני ואלים. הם אלו שמזלזלים בנו וגורמים לנו להרגיש כמו קורבנות - לא הגברים שבאים למועדון. הפשיטות שעושים במועדונים זה הדבר הכי מזעזע ולא נעים, זה זלזול ופגיעה בנשים. להיכנס ככה למקום עבודה, לפרטיות, לקחת לנו תעודות זהות כאילו אנחנו עברייניות ולייבש אותנו שעות. תפסיקו להתייחס אלינו כאילו אנחנו עברייניות - אנחנו בסך הכל מנסות להתפרנס.
הכותבת, בת 27, עובדת בתחום מזה כ-3 שנים. עבדה במועדוני הפוסיקט והגוגו