החודש, במקביל לציון יום האישה הבינלאומי וחגיגות חודש הנשים ההיסטורי, השיקה חברת בלאק לייבל את מותג הוויסקי ג'וני ווקר – בגרסתו הנשית, הלא היא ג'יין ווקר. כך שמהיום, על בקבוק הוויסקי תוטבע לראשונה גם דמות נשים לצד ג'וני שצועד כבר מאה שנה.
"שיח על שוויון מגדרי ממשיך להיות בחזית התרבות", מספרת סטפני ג'יקובי, סמנכ"לית החברה. בכנות, די התמוגגתי. כי הרגע הזה שבו גם חברות עסקיות מבינות שייצוג שיוויוני הוא הסטנדרט, הוא רגע משמעותי לנשים בפרט – ולאנושות בכלל. וכשמדובר במשקה שמזוהה עם גבריות, אפשר אפילו לטעון לניצחון כפול.
ובעודי מתמוגגת, כיאה לאישה במאה ה-21, גללתי במקביל את הפיד בפייסבוק שלי. ונתקלתי בפוסט שמדבר על למה חשוב להשתמש בלשון נקבה כשנשים מדברות לנשים. כי אם בייצוג שוויוני אנחנו עוסקות, אז סביר שמדובר בחתיכת עניין. ובכל מה שקשור לשפה העברית, ליידיז, אנחנו די בבעיה.
בכל משפט אנחנו יכולות להפוך לזכרים, להישאר נקבות, רבות או רבים. לא תמיד עוצרות לחשוב למי אנחנו פונות ועם מי אנחנו מדברות. כל משפט שיוצא לנו מהפה מהווה החלטה כבדת משקל כחלק ממערך של שפה אולטרה-מגדרית. העניין הוא שבאקדמיה ללשון קבעו שלשון זכר רבים אמורה לשרת גם נשים. אבל דווקא כשאנחנו עוסקות בייצוג ובחשיבות של לא להיות שקופות, לדבר אל נשים ב"חושבים", "עושים", "רוצים" - לא ממש משרת את המטרה. ההפך.
באותו פוסט מדובר, הכותבת שלו נימקה, פירטה, הדגימה והסבירה לפרטי פרטים מה המשמעות של להדיר חצי מהאוכלוסיה גם בשפה. אבל התגובות שזרמו בהמשך, ייצגו בגאווה הלך רוח שיותר הולם את תקופת הברונה. אחד המגיבים, עדי, כתב: "המאבק הזה בשפה מגדרית גורם לך להיראות מגוחכת", וממשיך "יש מאבקים אמיתיים שאת יכולה לעשות עבור נשים". אבישי הצטרף במלוא הסגברתו לחגיגה והוסיף: "התחושה שלי הייתה שאני צופה בפרודיה. להשוות מאבקים אמיתיים למאבק שלך זה מגוחך". ואז גם יונתן הוסיף: "זה טרחני, נשמע מאולץ ולא טבעי".
אז קודם כל, הרשו לי להרגיע לפני שאתם שולחים אותי לעסוק באמיתות: התנועה הפמיניסטית עושה דברים אמיתיים. במאה שנה של התארגנות חברתית נשים פמיניסטיות הצליחו להגיע להישגים לא רעים בכלל. העובדה שבמערב אישה יכולה לנהוג, ללבוש מכנסיים, ללכת לאקדמיה ולצאת לשוק העבודה – אינה מובנת מאליה בכלל. אז כן, יש עוד עבודה, ואפילו לא מעט ממנה. אבל אנחנו בכיוון הנכון, אם רק נמשיך.
וכן, יש הרבה מאוד דברים חשובים במאבק הפמיניסטי: מלחמה באלימות מינית, רצח נשים, צריכת נשים למטרות זנות, אפליה על רקע מואית, אתנית ומעמדית. אתם צודקים, הם מאבקים קריטיים. וכן, חוסר התייחסות לנשים בשפה העברית עוד לא הרג אף אחד – אבל לא כל מה שלא מהווה סכנה מיידית לחיי אדם הוא שולי.
הרי אם זה היה עד כדי כך לא חשוב וחסר משמעות, זה לא היה מוציא את אותם גברים מהכלים. אם זה היה מיותר, אף אחד לא היה נבהל כי פנו אליו בלשון נקבה. מדוע זה מוציא כל כך הרבה מדעתם? ובעצם, למה אני צריכה להרגיש בנוח כשפונים אליי בלשון זכר רבים, וכשזה קורה לגבר – זה נורא נורא מעליב? התשובה לזה היא שזה בגלל שזה כן חשוב.
אז אמנם אנחנו הנשים התרגלנו שמדברים אלינו בלשון זכר. חלקנו אפילו חושבות שזה ממש ממש הגיוני. ואמנם זה נראה לנו שחוקי השפה העברית נפלו עלינו מהשמיים. אבל העניין הוא שכמה שהאקדמיה ללשון תמשיך להתעקש שלא להתאים עצמה להלך הרוח החברתי, זה לא ישנה את העובדה שכל הדברים האלה אכן קיימים. וילדה צעירה ששומעת מגיל אפס שאפילו בשפה, הדבר הכי בסיסי באנושיות שלנו, היא לא פחות משקופה, היא כזו שלומדת שזה גם מעמדה החברתי.
הכרה בגברים בשפה אמנם הפכה להיות הנורמה, בעוד הכרה בנשים היא אקט "רדיקלי", "מגוחך" ו"טרחני". אבל נורמות משתנות, ודברים שנראים לנו ברורים מאליהם, "טבעיים", בסיסיים, הם הרבה מאוד פעמים מאוד בעייתיים. ולהתייחס לנשים כאל שקופות, זה בלי שום צל של ספק אחד מהם. וכך כמו שהבינו בחברת בלאק לייבל את המשמעות של הדברים האלה, כדאי שגם אנחנו נתחיל להפנים.
הרי בסוף, שום דבר לא ישנה את העובדה שיש פה מאבק שרק תגובת הנגד שלו מעידה על חשיבותו. לא כי המלחמה באלימות מינית, סיוע לנשים במעגל הזנות, ייצוג נשי בפוליטיקה או שוויון מגדרי בשוק העבודה - הם חשובים פחות או אפילו חשובים באותה המידה. אלא כי כל אלה, יחד עם שפה שוויונית יותר וייצוג שוויוני לגברים ונשים בכל תחומי החיים, הם חלק ממכלול שלם של מאבקים. מאבקים שבסוף לכולם יש את אותה המטרה.
ובכלל, לדרג חשיבות של מאבק, למקם אותו במקום כזה או אחר באיזושהי מערכת היררכית, במיוחד כשאתה לא חווה אותו על בשרך – זה במקרה הטוב חסר רגישות ובמקרה הפחות טוב פטרוני. יש פה תנועה שלמה שדורשת להפסיק להתייחס אלינו כאל שקופות, חבורה רצינית של נשים שאומרות שזה נורא מפריע להן, מחקרים שמוכיחים.
אז בין אם אתה גבר או אישה שפשוט לא מצליחים לתפוס את זה, שחושבים שזה מיותר או טיפשי, כדאי אולי רגע להפסיק להתגונן, לפתוח את הראש ולנסות להבין. כי קורה פה דבר נהדר. התפיסות שלנו כחברה משתנות וניתן מקום גם לנשים. ואולי הגיע הזמן שזה יקרה גם בתחום הזה. כי השפה, כמו כל דבר אחר בחברה שלנו, היא של כולנו.