השבוע יעל בר-זוהר, שהיא אישה מוצלחת ומדהימה לכל הדעות, אמרה בריאיון: "המילה 'פמיניזם' כבדה עליי, אני בעד המילה 'שוויון', בסדר? כי בפמיניזם יש הרבה פעמים דברים קיצוניים".
את פחדם של חלק מהגברים מ"פמיניזם" אפשר להסביר. המאבק לשיויון זכויות לנשים מערער את תפיסת עולמם הפטריארכלית, ולחלקם לא נוח לפנות מקום שווה בעולמם לנשים. אבל למה יש נשים שלא רוצות להיתפס כ"פמיניסטיות"? על איזה דברים קיצוניים יב"ז מדברת?
הפמיניזם היא תנועה שמטרתה להביא לשוויון בין נשים לגברים, והיא ממש לא בהכרח כוללת אקט של שריפת חזיות, גידול שיערות בשחי ושנאת-גברים. הגל הראשון של הפמיניזם התמקד בדרישות למתן שוויון לנשים - כמו למשל התביעה להעניק לנשים את זכות ההצבעה. גם היום רובה המוחלט של הפעילות הפמיניסטית נוגעת לסוגיות משפטיות-חוקיות, ועיקר המאבק נעשה באמצעות לובי פוליטי, חקיקה והפגנות. נשמע לגיטימי, לא? לא קיצוני במיוחד, נכון?
אליזבת' בלקוול הייתה האמריקאית הראשונה לקבל תואר ברפואה. אופרה ווינפרי הייתה אחת ממגישות הטלוויזיה האפרו-אמריקאיות הראשונות. אליס מילר הייתה האישה הראשונה לתבוע את כניסתן של נשים לקורס טיס בצה"ל. הנשים האלה פרצו וסללו דרך לבאות אחריהן, אבל היו מי שראו בהן "פמיניסטיות משוגעות". הן נחשבו לקיצוניות, כיוון שאף אחת לפניהן לא העזה לסטות מהקו שהכתיבה החברה המובלת על ידי גברים. הן היו אמיצות ולקחו על עצמן את הסטיגמות הנלוות של פתיחת נתיבים בחברות שמרניות.
בפעם הבאה בה תהיו בקלפי, זכרו שפעם, לא כל-כך מזמן, לא היתה לנשים זכות הצבעה – רק בגלל שהן נשים. זכרו שב-2020 יש עדיין נשים שבמדינות שלהן אסור להן לנהוג או לצאת לעבוד. התנועה הפמיניסטית עוד לא סיימה את עבודתה. הדרך עוד ארוכה עד ליצירת שוויון תעסוקתי בו לא נרוויח 30% פחות מגברים באותה המשרה, לא ידירו אותנו מהמרחב הציבורי, לא נוטרד מינית ולא נירצח על רקע "רומנטי", "כבוד המשפחה" או מילים מכובסות אחרות המצדיקות רצח של נשים.
אז יב"ז ואחרות, אני ממש מקווה שתיזהרו קצת יותר לפני שאתן מתייחסות לפמיניזם (תזכורת: התנועה לשוויון בין המינים), כמילת גנאי או מילה קיצונית, ותחשבו על כל הזכויות הלא מובנות מאליהן שיש לנו היום רק בזכות אותן "פמיניסטיות קיצוניות". ומי יודעת, אולי אפילו תמצאו את עצמכן שמחות להגיד, כמוני: "אני פמיניסטית".
* הכותבת היא דוברת שדולת הנשים בישראל
