בטוח כולכן כבר נתקלתן במונח "אבא פגום". אם לא בפייסבוק, אז בסטיקר על רכב אחר בפקק בדרך לעבודה, ואם לא על סטיקר אז בשיחת משרד במטבחון, ואם לא נתקלתן בזה בשום מקום? טוב אתן כנראה ממש מנותקות, והאמת שאני קצת מקנאה בכן.
שיח הגברים הפגומים והנשים הצודקות שהתחיל מעמוד פייסבוק קטן ותמים והפך למעצמה מסחרית שיצאה מגבולות הרשת אל החיים האמיתיים הוא תופעה שכל מי שתופסת מעצמה אישה חזקה, שתומכת בהעצמה נשית ומעוניינת בשוויון אמיתי בין המינים (ובין אנשים בכלל), צריכה להיות מודאגת ממנו.
מה שהתחיל כעמוד גאגים תמים, שצוחק על הדברים הקטנים והמצחיקים שקורים לפעמים לגברים עם הנשים או הילדים שלהם, הפך למפלצת שמטשטשת את הגבולות בין הומור עצמי לבין שוביניזם ופטריארכיה בחסות אותו הומור.
מולו קם עמוד האחות, או במקרה הזה עמוד האישה, שנותן כביכול את הקונטרה הנשית לכל הסיפור- "הצודקת", שהוא פשוט מאוד הצד השני של אותו המטבע בדיוק ורק מחזק את התפיסה ש'אבא פגום' ודומיו ברשת מייצגים - גברים הם פשוט מסכנים וחסרי ישע, כי הם פגומים. הם לא יכולים לבצע פעולות פשוטות שכל אישה מסוגלת לעשות באופן מושלם, גם אם ממש ינסו וישתדלו, כי הם פגומים. ומנגד האישה תמיד צודקת ולכן היא הבוס, או 'המנכלית' כפי שמכנות את עצמן נשים בעוד קבוצה דומה, היא מנהלת אותם ומצילה אותם מטיפשותם האינסופית ובעיקר סולחת להם על הכל, כי טוב, זו לא אשמתם שהם יצאו כאלו פגומים.
וזה לא נגמר בפייסבוק, אלא חצה כבר מזמן את גבולות המסך. עם קהילה שלמה של גברים שמסתתרים מאחורי היותם 'גברים פגומים' וחושבים שזה מחפה על התנהגות לא אחראית, על ויתור לעצמם ועל הפלת האחריות על הנשים הצודקות שלהם.
שלא תבינו לא נכון, אני חושבת שזה נהדר וחשוב שגם לגברים יש מקום משלהם, להתייעץ, לתמוך אחד בשני ולשפוך את שעל ליבם. קהילות וירטואליות הן דבר נהדר אבל גם אם הכוונה טובה, ומה שקורה בתוך הקבוצה הסגורה הוא חשוב וחיוני, מה שמצטייר כלפי חוץ לא עושה חסד עם הגברים האלה או עם נשותיהם הצודקות תמיד.
לא פגומים, סתם מפונקים
כלפי חוץ נראה שמדובר בחבורת גברים שמתגאים בהיותם פגומים, עם סטיקרים מתנוססים על הרכבים, שצועקים אחד לשני "יא פגום" כשהם מזהים זה את זה ברחוב, מעודדים זה את זה ומחלקים אחד לשני ממתקים כאילו היו סנטה קלאוס של האבות הפגומים.
ובעיקר נראה שאלו גברים שלא לוקחים אחריות על המעשים שלהם, לא מעוניינים לגדול ולצמוח ובמעטה ההומור שלהם מעודדים ומטפחים את הסדר הישן, עליו חונכו כנראה. ולצידם נשים שמתהדרות בכינוי 'הצודקת', 'הבוסית' או 'המנכלית' ומשתפות פעולה עם הסדר הזה.
גם אם גדלתם בחברה שבה הגבר הוא חסר ישע וחסר ידע בכל הקשור לבית ולגידול הילדים, חברה שבה האישה מנהלת את הבית ביד רמה, הזמנים השתנו. גם אם אמא שלהם מעולם לא לימדה אותם לעשות כביסה, או לבשל, זה שהם לא עושים את זה היום לא הופך אותם לפגומים, סתם למפונקים שלא רוצים ללמוד ומחפשים תירוץ.
התירוץ של גבר פגום שלא יודע כלום הוא בדיוק זה שמשמר את הסדר הישן, זה שמי שנאבקת על שיוויון זכויות נלחמת בו - זה בו האישה דואגת לבית ולילדים. לא חלילה כי הם חושבים שזה תפקידה, הרי זה יתפס כשוביניזם טהור, אלא פשוט כי הם פגומים מידי ולא מסוגלים.
אני מצטערת להיות זו שהורסת את החגיגה, אבל הקונספט של הפגום והצודקת כבר מזמן לא מצחיק אותי והפך בעיני ללא יותר מתירוץ לגברים לא לעשות דברים, שלמען האמת הם לגמרי מסוגלים לעשות.
כן, גברים יכולים להיות טיפשים, לעשות דברים מטופשים, לטעות ובגדול, אבל גם נשים. הגבר שלי ממש לא פגום ואני ממש לא תמיד צודקת, וגם לא רוצה להיות.
הוא יכול להיות טיפש, או כמה שהוא יכול להיות טיפש, מבולגן, מבולבל ופזור דעת, אבל גם אני. אני יכולה לאבד את המפתחות או הטלפון (בדר"כ הוא ביד שלי), לשכוח יום הולדת של חברה, לא להתעורר ולאחר לעבודה, ואפילו לקבוע תוכניות תיאורטיות על התאריך של ההופעה הבאה שלו ולהבין מה עשיתי אחרי שעה. כי אני רק בן אדם, אני לא מושלמת, אני לא תמיד צודקת ואני לא תמיד יודעת מה לעשות. לפעמים אני מבולבלת, מתוסכלת ואובדת עצות וכשאני מתייעצת איתו הוא יודע בדיוק מה להגיד ואיך לסדר לי את המחשבות.
וכשהוא או אני טועים, אנחנו יודעים להודות בטעות, לקחת אחריות, להתנצל, ללמוד מזה ולצמוח מזה ביחד. ואף אחד מאיתנו לא צריך להשתמש בתירוצים של "אני פגום אי אפשר לצפות ממני לכלום" או בהוכחות של "אני תמיד צודקת". כי גם אם כל העולם יגיד שיש דברים שגברים או נשים פשוט לא מסוגלים לעשות, אני יודעת ששנינו מסוגלים לעשות הכל, כל עוד אנחנו מכבדים אחת את השני ומסתכלים אחד על השנייה תמיד בגובה העיניים. וזו המהות של העצמה נשית בעיני, של שוויון אמיתי, לא להגיד שאני טובה יותר ממנו, אלא להבין שאני טובה בדיוק כמוהו ושאנחנו פשוט טובים יותר ביחד.