"הילדים שלנו גברים שככה עשו", "אם אתה גבר אתה יודע שלדבר כזה אי אפשר להגיד לא". כך, בכמה משפטים קצרים ומזעזעים מצליחים קרובי משפחתם של הנערים בני ה- 12-13 החשודים באונס קבוצתי של ילדה בת 11 לזקק ולחשוף את גודל הזוועה והפלצות.
ילדה בת 11 עברה התעללות קשה, נאנסה, הושפלה עד עפר ואנושיותה נרמסה בשם הדבר הזה שנקרא "גבריות". כל מה שמתחשק עכשיו הוא להתפוצץ מזעם ומכאב, כי באמת שכבר לא ניתן לשמוע ולהכיל את המקרים האלה.
המקרה הזה, כמו רבים אחרים, הוא פרי ביאושים של תפיסת הגבריות המקובלת בחברה שלנו - כזו שהופכת את בנינו למוגבלים ואף לנכים רגשית, לבני אדם שערכם החברתי נמדד במידת קשיחותם, הפגנת כוחם ואופן שליטתם באחרים/ות.
בני אדם שגדלים על הציווי העליון "אל תהיה כמו אישה" ואל תעשה, חלילה, משהו שנחשב נשי כדי שתמשיך להיחשב ל"גבר". בני אדם שגדלים על התפיסה שרואה בנערות ובנשים חפצים/מכשירים/כלים שבאמצעותן ועל גבן מואדרת "גבריותם", מתבסס כוחם ומועצמת שליטתם דרך כיבוש והכנעה.
לא מין יש פה כי אם ניסיון מתמשך לסמן לשאר חברי 'קבוצת השווים' שלהם שהם שווים יותר, ושהם אלה שמנצחים בתחרות הבלתי פוסקת שנכפית עליהם מדי יום ביומו להוכיח כי הם ראויים לתואר "גבר".
העובדה שהאונס הזה ועוד רבים אחרים מבוצעים כאקט קבוצתי ו/או מתועדים ומופצים לחבריהם של האנסים מעידה על כך כאלף עדים.
לא כתב אישום נגד גברים - כתב אישום נגד החברה
אם תגידו שזה לא קשור לתפיסת הגבריות אלא לרקע הסוציו-אקונומי של המעורבים באונס ולמקום בו הוא התרחש אזכיר לכם כי מקרים דומים כבר אירעו בעבר ברמת השרון, בהרצליה, בתל אביב ובמקומות רבים אחרים בארץ ובעולם בעלי חתך סוציו-אקונומי גבוה.
ואם תגידו שזה לא קשור לתפיסת הגבריות אלא למשתנים אישיותיים או משפחתיים ספציפיים של המעורבים בפרשה אגיד לכם שזה תמיד יכול להיות גורם שמגביר את הסיכון, אבל אנסים הם בדרך כלל שפויים לחלוטין מבחינה קלינית ומגיעים מכל שכבות הציבור והרקעים המשפחתיים, ומכל תחומי העיסוק וההשכלה. המכנה המשותף הרחב ביותר של אנסים הוא היותם גברים!
זהו לא כתב אשמה כלפי גברים. גברים ביסודם טובים ורגישים בדיוק כמו נשים. זהו כתב אשמה כלפי החברה שלנו שממשיכה לדבוק בתפיסת הגבריות הזאת שמייצרת - בין היתר - אונס ואלימות.
אבל עוד יותר מהעיסוק באשמה (שלא מביא הרבה תועלת) - מדובר כאן בלקיחת אחריות שלנו כגברים על פעולה לעצירת הדבר הנורא הזה! כי כל עוד אתה ואני מסתפקים באמירה ש"אני לא עשיתי כלום ואני לא אלים" אנחנו מתנערים מאחריות לכך שגם אנחנו חלק מעיצובה ושימורה של אותה תפיסת גבריות. גם אנחנו חלק מ'קבוצת השווים' של גברים אחרים שמחפשים את אישורנו (או בעיקר מנסים להתחמק מהגינוי שלנו) ל"גבריות" שלהם.
האישור הזה, כפי שכולנו יודעים, מתקבל פעמים רבות דרך גופן של נשים: צפייה בפורנו אלים, דיבור סקסיסטי בתוך חבורות של גברים, זלזול בדעתן של נשים ובהישגיהן, החפצה ודירוג נשים לפי אבריהן, התערבויות על 'השגת' נשים רבות ככל האפשר, שריקות וקריאות לנערות ונשים ברחוב, ניצול נשים בזנות, הליכה למועדוני חשפנות, מסיבות רווקים עם חשפניות, עידוד נערים צעירים להתחיל 'לזיין' מוקדם ככל האפשר, ועוד ועוד.
הדברים של משפחות הנערים משקפים בדיוק את התפיסה הזו על תוצאותיה ההרסניות: "אני היום מעל גיל 20 ולא קרה לי מצב שבחורה פתחה בפניי את הרגליים ולא נתתי" אמר אחיו של אחד המעורבים, "עוד לא קרה לי מצב כזה. אם אתה גבר, אתה יודע שלדבר כזה אי אפשר להגיד לא. כשאני הייתי בגיל שלו גם לנו היה את הדברים האלה ובגילאים".
אונס קבוצתי הוא אולי הדבר הקיצוני ביותר על פני הרצף הזה, אבל עצם קיומו ושימורו של הרצף מכשיר את הקרקע גם למעשים קיצוניים יותר (ומהווה פגיעה קשה בנשים בכל מקרה). הדבר הזה שעליו דיבר אחיו הגדול של אחד החשודים באונס נמצא כל העת בסביבתנו, לידנו, בקרבנו, ומקיף אותנו כמו אוויר בלתי-נראה שאותו אנו נושמים ופולטים החוצה באופן מתמיד. רק אם נעצור, נחליט באומץ שאנחנו לא במשחק הזה יותר, ונעשה מאמץ אמיתי לשנות את האקלים הרעיל והפוגעני הזה יש סיכוי שמשהו ישתנה כאן.
זו האחריות שלנו כגברים, וזה בעיקר בידיים שלנו.
הכותב הוא פעיל חברתי, מייסד אסל"י, מרצה ומנחה סדנאות על מגדר, הבניית גבריות ומניעת אלימות