בניגוד לתדמית שלו כחג מתן תורה חמור-סבר, חג השבועות הוא חג נשי מאד. זהו חג הכלולות המטאפוריים בין הקב"ה לכנסת ישראל, אנחנו לבושים לבן, אוכלים ארוחה חלבית, ולבסוף – קוראים במגילה רות – שנקראת על שם אישה ומהווה רומן רומנטי במיטבו.
סיפורן של הכלה והחמות שכורכות גורלן זו בזו וצועדות יחד אל עבר השקיעה בשדות החיטה המזהיבים בואכה בית לחם, הוא סיפור שיש בו חסד וחמלה, רוך ואהבה.
"הרעים" במגילה, נעלמים כבר באקספוזיציה. רק הד עמום של סופם העגום נותר בשמותיהם: מחלון וכליון הולכים לעולמם ומותירים שתי אלמנות צעירות עם חמות מבוגרת בארץ זרה.
קבלו את תקציר האירועים:
נעמי, שירדה עם האיש שלה למואב, נותרת נטע זר בסביבה עויינת, ערירית ועצובה. אף על פי שהיא חוששת, היא רוצה לחזור ארצה, אל המקום הבטוח ומבקשת להיפרד מכלותיה.
אז מתברר לקורא, שהקשר המשפחתי שנוצר כאן, מעוגן בתחושת מחוייבות עזה, ובהתנהגות אצילית וראויה לשבח של שתי כלותיה. שתיהן בוכות שתיהן נסערות. שתיהן עשו חסד עם נעמי ועם אהוביה. רות, לצד ערפה.
אחרי שהן מלוות אותה כברת דרך, ערפה - בוחרת לחזור הביתה, לשוב למואב. היא שומעת לקולה של נעמי, לקול ההגיון, באשר לעתיד העגום שמצפה להן. היא נפרדת מחמותה בנשיקה, ופונה לחזור אל בית אמה.
ואילו רות, למרות הפצרותיה החוזרות ונשנות של נעמי – "דבקה בה", היא פונה ללכת אחרי צו הלב, ונושאת שבועה אלמותית: "אל אשר תלכי אלך...עמך-עמי ואלוהייך-אלוהי". משפחה חדשה. זהות חדשה.
התחזית השחורה של נעמי מתממשת, והשיבה המאוחרת, היא שיבה קשה, מרה. הן מתמודדות עם עוני ומחסור, עם שמחה לאיד של השכנים ובעיקר עם בדידות גדולה, עד שמגיע בועז הגואל ונושא את רות לאשה. בעז ממשיך את השושלת ומציל את הנחלה המשפחתית
אבל בואו נסיט לרגע את המצלמה מבית לחם, ונחזור אל אותה פרשת דרכים, בה בוחרת ערפה לשוב על עקבותיה ולחזור אל בית נעוריה.
מה קורה שם? מי נמצא כדי לקבל אותה? האם היא שמחה בבחירה שלה או מתחרטת?
במדרשי חז"ל הופכת ערפה לאשה פרוצה, שחוזרת למואב, ובוחרת לעסוק במקצוע העתיק בעולם. את אותה נשיקה שפרשנו כנשיקת פרידה טבעית ומרגשת, הופכים חכמים על פיה: "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה", אמר רבי יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה.
הנשוקה (ערפה), שמוארת באור קשה ופרוץ, צאצאית לעם בעייתי, סמל למואביות, נאבקת בדבוקה (רות) – שמהווה תיקון בחייה ובמעשיה – סמל לצניעות ולחסד.
יוצא חלציה של ערפה, תוצאות המסע הביתה הוא גלית הפלישתי.
על בסיס מדרשי חז"ל, בוחר גם ביאליק בקו פרשני דומה, ב"מגילת ערפה", שפורסמה בשנת תרצ"ד: עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶך מוֹאָב [...] וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.
הנגדה ספרותית מושלמת: קדושה מול קדישה. אלילה מול לילית. שני ארכיטיפים נשיים.
סופו של הסיפור – גליית מגת, צאצא לערפה, עומד ומחרף אלוהים חיים, אל מול דוד הרועה מבית לחם, נינה של רות: שְנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם.
גלית ודוד אינם מסמנים את עצמם בלבד, אלא את כלל היהודים ואת כלל שונאי ישראל בכל הדורות. מתוך עמדה תיאולוגית-לאומית מובהקת, כמו חז"ל לפניו, לא יכול היה ביאליק להיטיב עם ערפה, אמה של מלכות גויים , וחייב היה ליפות את דמותה של רות, אמה של מלכות.
תבניות נפשו של פרשן מטביעות חותם על פרשנותו. אמות מידה מוסריות, תיאולוגיות ואפילו לאומיות קובעות את אופי הפרשנות. בין אם היה המניע לאומי-תאולוגי, או מניע פסיכולוגיסטי של גבר החושש מאשה דעתנית מידי - ממילא, פנים רבות לערפה המואביה...
כדי להשלים את מעגל החסד של חג השבועות, טוב נעשה אם נחזור אל פשט המקרא ונזכור מתוך הערכה ואמפתיה גם את הכלה הצעירה שהתאלמנה, ובחרה להיפרד בכאב מחמותה, ולשוב אל בית הוריה, בלי להסתכל אחורה.
הכותבת היא מרצה במרכז יעקב הרצוג בעין צורים, וחברת ארגון "קולך"