אריאלה (שם בדוי), צעירה כבת 20 מדרום הארץ שלמדה במכללה בבני ברק מימנה את לימודיה כאשר עבדה בחנות של איש עסקים חרדי, בן 40, נשוי ואב לילדים שברשותו כמה חנויות בעיר. לטענתה של אריאלה, במהלך חצי השנה שעבדה אצלו נהג בעל החנות להטריד אותה מינית בשיחות טלפון ומסרונים כשהוא מחמיא לה על גופה ומציע לה לקיים עימו יחסי מין.
אריאלה דחתה אותו וביקשה ממנו לחדול מכך אבל בעל החנות לא הרפה ולדבריה בכמה הזדמנויות עינג את עצמו בפניה ונגע בגופה בניגוד לרצונה. בשני מקרים נוספים אף פיתה אותה להגיע לתל אביב במטרה לנסות לשדל אותה לקיים איתו יחסי מין, אך היא סרבה.
מאחר והיא באה מרקע חרדי, חששה איראלה לחשוף בפני משפחתה את מעשיו של בעל החנות. רק כעבור כמה חודשים היא הכיר ידיד והחליטה לספר לו על מעלליו של איש העסקים. הידיד, הגיש תלונה במשטרה אבל שם נאמר לו שעל אריאלה לעשות זאת בעצמה ואכן בסופו של דבר היא הגישה תלונה נגד בעל החנות שנחקר באזהרה וטען כי לא הטריד מינית אותה מינית, אלא ניהל איתה רומן.
בסיומה של החקירה הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד בעל החנות שהורשע בהסדר טיעון בהטרדות מיניות ונגזרו עליו שמונה חודשי מאסר על תנאי והוא חויב לפצות את אריאלה בסכום של 10,000 שקל.
"מעולם לא הסכמתי למעשים שלו ולא היה מדובר ברומן", טענה אריאלה, "הייתי תמימה לגמרי ולא היה לי שום ניסיון מיני. הוא שלט בגורל הכלכלי שלי ובסדרי העבודה". חברתה של אריאלה העידה בבית המשפט כיצד היא ביקשה ממנה להישאר בחנות ולא לעזוב אותה מחשש שהנתבע יטריד אותה מינית ובטענה שהיא פוחדת להישאר איתו לבד.
בעקבות חשיפה הפרשה משפחתה של אריאלה נידתה אותה והקהילה החרדית בה גדלה הטילה עליה חרם.
השופטת יעל הניג שדנה בתביעה ציינה בפסק הדין, כי עדותה של איראלה הייתה עקבית ומלאה בחיזוקים וכי היא מאמינה לגרסתה של אריאלה שלא מדובר ברומן אלה בהטרדות מיניות, כי בעל החנות ניצל את מעמדו ושלא היה בכוחה להתנגד למעשיו נוכח הפערים הכלכליים ביניהם והמרות שכפה עליה.
השופטת קבעה, כי בעל החנות השתמש באריאלה כחפץ וכלי לסיפוקו המיני תוך שהוא מחלל את גופה ופרטיותה וחייבה אותו לשלם לה פיצויים בסכום כולל של 666 אלף ש"ח, כולל סעיף פיצוי על אובדן לצמיתות של 'הזכות לתענוג מיני' עקב הטראומה הנפשית שעברה.