אני מתגעגע לחרדה שלי. מי אני בלעדיה? איש רגיל ומאוד תפקודי. איזה כיף, מי לא רוצה להיות חבר של איש רגיל? יש לי ארבע עבודות במקביל ואני עושה כסף. הזוגיות טובה, טובה מאוד. חיי חברה - המלך של כולם. נראות - טובה. שתי נסיעות לחו״ל מתוכננות לחודשיים הקרובים. אמור להיות לי טוב, ואני מתגעגע לחרדה. אני מתגעגע ללתכנן תכניות ולדעת שהן לא באמת יצאו לפועל. יש מטרות שהשגתי ומשעמום אני ממציא מטרות חדשות. טיול לסקנדינביה, למה? כי ראיתי סדרה נורווגית. אני מתגעגע לפחד משינוי ולפחד הגדול יותר משינוי חיצוני. יש לי שיער מחומצן ואחר כך אעשה גלאח. עשיתי גם עגיל באוזן (ימין, כדי לייצר בלבול ועניין), וצלקת כוויה ענקית שאני אוהב על יד ימין כשסימונה עשתה לי ספיר ניסני ושפכה עלי בטעות שמן רותח. ואני חושב על קעקועים לפעמים, או לעשות ספורט אקסטרים שזה דבר שנראה לי אפשרי עכשיו. ואין בי לעג לדבר.
אני גולל את הפיד של התמונות שלי באייפון משנת 2010 ושש שנים זה נראה אותו דבר. שיער חום, לפעמים נותן לו לגדול לתלתלים, גוזר אותם רגע לפני שנראה כמו טיול במאצ׳ו פיצ׳ו, מבט רציני אחרי ניסיונות מוזרים למצוא זווית שהחיוך שלי לא נראה בה כמו אדם הלוקה בנפשו. בחודשים האחרונים יש שם אדם אחר. מי זה האיש החדש הזה? אני. אני בעונה חדשה של סדרת טלוויזיה, כתוביות, חצי סיבוב, חיוך. קו העלילה של החרדה נגמר בעונה שעברה.
פתאום יש זמן להכל, והחיים נראים אינסופיים. זה מוזר כי פעם פחדתי מהאינסוף. הוא נראה לי סופני. כביש אינסופי, פגישות אינסופיות עם אנשים אינסופיים בשעמומם, מקום עבודה אינסופי, תקיעות אינסופית, זוגיות אינסופית, מחויבות אינסופית, עצב אינסופי. הכל נצחי וחסר גמישות. למה כולם רוצים לכלוא אותי? אז זהו, שאף אחד לא רוצה לכלוא אותי יותר. לאף אחד לא כזה אכפת ממני. לא בקטע רגשני, בקטע טוב, משחרר. אני לא עובר לאף אחד בראש, בדיוק כמו שאתם לא עוברים לי בראש אף פעם. מה היה לפני שפייסבוק הזכיר לנו שאנשים קיימים בעולם? אם לא הייתם עוברים לי בפיד הייתי חושב שהעולם מורכב משלושה אנשים, והמון מרחב. זה כמו שכל העולם הוא הבית שלך, וכולם נסעו לחופשה חוץ ממך - מה הדבר הראשון שעושים? מתפשטים.
לפסיכולוגית מאוד חשוב להגיד לי שזה לא רק הכדורים. שאני עובר תהליך בזכות עצמי. אני לא ממש מאמין לה. הכדורים השתיקו את הצד הפיסי של החרדה. לא עוד ריבר פיניקס ב״איידהו שלי״, אני לא מתעלף באמצע כביש בודד, או סתם במסדרון או בר. וזה הדבר החשוב, עכשיו המוח צריך לתרגל את התחושה הזאת, לזכור את החוויות האלה, לזכור שהן לא מאיימות, שאין נמר שבא לטרוף מאחורי כל דלת, שלא צריך להעמיד פנים שאתה מת.
אני לא ריבר פיניקס ב״איידהו שלי״, וזה קצת חרא. אני משתנה, אני מזדקן, אני גווע. החרדה הייתה שם לשמר אותי במצב של טינאייג׳ר נצחי. I'm not a girl, not yet a woman. גיליתי שיש אנשים שמוצאים את המצב האינפנטילי הזה מושך. בעיקר נשים מבוגרות שרצו לחנך אותי, אולי הן סתם רצו ילד. אני לא רציתי אמא, יש לי כבר אחת. מצאתי את סימונה, היא לא הייתה אימהית וזה היה טוב. שנינו היינו ילדים, ואז גדלנו. החלפתי את העבודה בבר לעבודה משרדית, עברנו לגור בדירה שהגג בה לא מטפטף בחורף, ביחד, בלי שותפים, היינו באיקאה, התחלנו לשתות יין בערבים, לפעמים בימי שבת היינו הולכים להורים שלי ואחר כך לשלה. הייתי חייב לזמן את החרדה חזרה, לא רציתי לגדול.
התחלתי לרסק הכל, לא רציתי לקבוע תכניות לעתיד, לא רוצה לנסוע לחו״ל עם המשפחה שלך, לא רוצה ילדים, לא רוצה לחדש חוזה על דירה, אל תסמכי עלי, רוצה סחי להתחתן איתו? את יכולה, את יפה וצעירה וייקחו אותך, אבל הרסתי אותך מדי בשביל העולם הזה. אני ילד קטן, את האמא, את צריכה לאהוב אותי בלי תנאים. היא הייתה שם לצידי ולא עזבה למרות שהכאבתי לה.
ואז הגיעה תקופת ההתמוטטות הגדולה, כשכבר הייתי צריך שסימונה תבוא איתי לכל מקום, וכל יציאה מהבית בלעדיה לוותה בהרבה הודעות בהם אני "מדברר" את החרדה, והיא מקבלת רצף מבחיל של תבוסתנות כמו: "היי, אני בשירותים, אני רק מנסה לבטא במילים את מה שאני מרגיש, זאת לא קריאה לעזרה, זה פשוט מרגיע אותי, היי, נראה לי יש מישהו בתא לידי, זה מלחיץ אותי, יש דפיקות על הקירות, כמה זמן זה לגיטימי להיות בשירותים לפני שמישהו יבוא לבדוק מה קורה איתי? אין צורך שתעני על כלום, אני ממש בסדר, זה רק תרפויטי, אוהב אותך, נשיקות". אימוג'י לב, אימוג'י הלם, אימוג'י אסלה, תמונה שלי יושב על אסלת השירותים. "שלחי תמונה שלך", "למה את לא עונה?", "???", תמונה שלה, "הוווו, חיים שלי". איזה בושות.
פותחים עכשיו שוק אוכל חדש. זה יהיה שוק האוכל הכי גדול בארץ
לאחרונה חזר לי הפאסון. דבר נחמד שאבד אי שם בדרך כשכבר הבנתי שלכדתי את כולם ברשת הכריזמה, ועכשיו מותר להשתגע. סיפרתי לכולם שיש לי ״הפרעת חרדה חברתית״ כי גיגלתי ״פחד מפגישות״ וזה הפנה אותו לדף הוויקיפדיה של זה. קראתי, התסמינים נראו לי מתאימים. ״אלה שסובלים ממנה יעדיפו לקחת איתם בקבוק מים או כדור הרגעה בתיק לכל מקום כאמצעי ביטחון״, נכון! יש לי בקבוק, כדור (אז נרבן, כיום אסיבל), ותחתונים. אל תשאלו אותי על התחתונים. אבל בקיצור, אני מצויד להימנע מכל תקרית מבישה.
בושה הייתה דבר שלמדתי להימנע ממנו בכל מחיר, אחרי שהבנתי שזאת ההרגשה הכי לא נעימה בעולם. "למות מבושה" הוא צירוף המילים הכי נכון בשפה העברית. איך נמנעים מבושה? נמנעים מהכל. אין פעולות, אף אחד לא רואה אותך, אין בושה. אבל אולי כל ההימנעויות האלה עיכבו לי את הזיקנה. כולם חוו את כל מה שצריך לחוות בגיל הנכון. כל השכבה שלי בתיכון נשואים ועוסקים במקצועות טיפוליים, יש הרבה פיזיותרפיסטיים שיצאו מראשון, מה הדחף הזה לגעת באנשים? אני לא מקנא בהם, מה הם כבר יעשו עכשיו? ילדים ואז ימותו. אני הגיבור שחוזר לעיר נעוריו אבל לא מוצא שם קסם או אמת או אנשים פשוטים שתמיד יאהבו אותי, אני לא מוצא שם כלום וחוזר הביתה. סוף הסרט.
עכשיו אין לי הפרעת חרדה. זה אומר שאין לי אופי, ואולי הפכתי להתגלמותה של ראשון לציון. עיר שנבנתה משעתוקים של כל מיני דברים שראינו בסרטים, ואז הגדלנו בשקל תשעים. ״פותחים עכשיו שוק אוכל חדש. זה יהיה שוק האוכל הכי גדול בארץ״, אבא שלי אמר לי כשהסיע אותי לפסיכולוגית. זה היה כמה שניות אחרי ששותפה שלו למשרד התקשרה בדיבורית ואמרה לו ״איך הבן שלך? שיהיה בריא״, והוא רצה להחליף נושא שיחה מהר, אז דיברנו על השוק. אז מה אני אמור לעשות עכשיו? לקנות דירה במכרז במערב ראשון. ראשון יושבת על אקוויפר החוף, כשהביל״ויים הגיע ליישב אותה הם ניסו לחפור בהרבה מקומות, בסוף הצליחו. הבאר הפכה לסמל של העיר, והמוטו שלה היה ״מצאנו מים״. בדירה שלי בראשון לציון, מוקף בשניים עד שלושה ילדים, גם אני אחפור, אחפור ואחפור ואולי בסוף אמצא את האופי האמיתי שלי. ״מצאנו אופי״.
אני מאמין ביקומים מקבילים. יש אינסוף כאלה. יש כאלה שהכל זהה בהם ליקום שלנו חוץ מזה שבחרתי סוודר שונה ללבוש היום. ואולי בין כל היקומים האלה קיים ה״דרור״ שלא היתה לו חרדה. אבל איך הוא נראה עכשיו? זקן יותר? מקריח יותר? כרס? עובד בהייטק? עובד בחברת ביטוח? גר בנס ציונה? עדיין יוצא ל״אידאה״ ראשון לציון? האלבום הראשון של ה״קילרז״ עוד מושמע שם? בקשר טוב יותר עם ההורים כי גר קרוב והם עושים בייביסיטר? הייתי אוהב את אשתי באותה עוצמה שאני אוהב את סימונה? בטח פחות. הריבים בטח פחות אלימים ויותר מרירים. מה ההבדל בין יום טוב שלו ליום רע? או שאין הבדל והכל אותו אפור? החרדה שימרה אותי, היא הפכה אותי למי שאני, בן אדם בעל עניין לסביבה. עכשיו אני מתפייד איתה.