כל שחקן ישראלי שמגיע להוליווד זוכה מיד לכתבה מפרגנת, אפילו אם הוא קיבל בסל הכל חמש דקות מסך בתפקיד המחבל. אבל לטי גרובמן, שחתומה על הפקה של 29 סרטים הוליוודיים, ונמצאת במקום טוב באמצע בין שורת המפיקים בעיר הסרטים – עדיין לא הפכה לפיגורה מוכרת בארץ הקודש. היא חיה כבר 20 שנה בלוס אנג'לס, אבל היא הישראלית היחידה שיש על שמה כל כך הרבה הצלחות קופתיות.
הסרט האחרון שחברת ההפקה שלה, Campbell Grobman Films, השיק וזכה להצלחה קופתית היה "המנסרים מטקסס D3", סרט אימה שגרף 34 מיליון דולר בשבוע הראשון בבתי הקולנוע. בין היתר חתומה גרובמן על סרטים כמו "דור הפרוזק", "בלונדינית בעיר הגדולה", "איזה מין הורים", "רצח מוצדק", וחלק מהשמות שמרפדים את הרזומה שלה הם של שחקנים כמו רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, מורגן פרימן, קווין ספייסי, ג'ניפר אניסטון וג'סיקה סימפסון. לאחרונה היא סיימה להפיק סרט בבולגריה, על פי ספור קצר של אדגר אלן פו, בכיכובם של בן קינגסלי, ומייקל קיין, ובימים אלה מצטלם סרט שלה בכיכובם של ג'ניפר אניסטון, אוון ווילסון. נשמעת עסוקה? אתם עוד לא מבינים עד כמה.
בנוסף לטיפוח הקריירה, גרובמן, 40 פלוס קצת, היא גם אמא לחמישה ילדים שנולדו תוך ארבע שנים. לא, זאת לא טעות – לגרובמן ולבעלה מזה 11 שנים, לוגן מיידר, יש שלישיית בנים בני ארבע, ותאומים בני שנה וחצי. אם בעבר נשים שרצו להצליח בצד השני של המצלמה בהוליווד נאלצו לוותר על חיי משפחה, גרובמן מוכיחה שזה אפשרי ומשמשת אמא במשרה מלאה לעדר זאטוטים, כאילו הייתה אנג'לינה ג'ולי בעצמה.
מיכל אמדורסקי לא פרגנה
גרובמן בצבצה בתודעה הישראלית בתחילת שנות ה-90. זה היה כשאסף אמדורסקי, בן זוגה דאז, כתב לה את השיר "יקירתי", כששניהם היו צעירים ומאוהבים. אז גרובמן הייתה בתחילת שנות העשרים שלה, וב-20 שנה האחרונות היא חיה באל.איי, שם בנתה לעצמה בית וקריירה.
הווילה שלה בהוליווד הילס מרווחת מאוד. שלושה מפלסים וחצר. אמנם היא ממוקמת באחת השכונות היוקרתיות באל.איי, אבל היא מזכירה בית ישראלי ברמת השרון הישנה. כשגרובמן מקבלת את פניי, האווירה רגועה, ביתית ונינוחה. לוקה, דין ודניאל בני הארבע בגן, והתאומים זואי וליאו משתעשעים על השטיח. על הגז במטבח עומד סיר עם תבשיל של ירקות מאודים וכוסמת, וגרובמן נראית בעיקר מוטרדת מכך שהיא תיכף צריכה להביא את הגדולים מהגן. למרות סדר היום העמוס שלה, והעובדה שהיא בקושי ישנה בלילות, היא משדרת שהכל תחת שליטה. "מצחיק אותי שאנשים מביאים ילד אחד ומקטרים", היא אומרת, "היום הייתי מגדלת ילד אחד בעיניים עצומות".
למרות הנינוחות היחסית, הלו"ז של הבית צפוף להחריד. "הלילה ישנתי שעתיים. זה הדבר הכי קשה בעולם. מאוד תובעני. זאת לא סיטואציה רגילה. זה שלושה בנים באותו גיל ועם אותה אנרגיה. בסופי שבוע זה אקשן משבע בבוקר עד עשר בלילה. נון סטופ. הם רבים ונושכים ודוחפים. גם אין מטפלת שיכולה לטפל בהם – הם פשוט לא יקשיבו לאף אחת. ביום שני הם הולכים לגן וזו כבר הקלה, ואז אני עובדת מהבוקר עד הלילה. כשאני צריכה לצאת בערבים לוגן נשאר עם הילדים והמטפלת עם התאומים. כולם מסתכלים מבחוץ ואומרים: 'לטי כל כך מוצלחת, איזה חיים ורודים יש לה. אבל זה לא קל בכלל".
היא נולדה ברוסיה, והוריה עלו לישראל כשהייתה בת שלושה חודשים. ההורים השתקעו בירושלים, והיא ספגה בבית אווירה אינטלקטואלית ומוסר עבודה רוסי קשוח וקפדן. אז קראו לה זלטה, זהב בעברית, והחלום שלה היה להיות שחקנית. אביה, מיכאל גרובמן הוא אמן מוערך ועבודותיו מוצגות במוזיאונים חשובים בעולם. אמה אירנה עורכת מגזין אמנות בשפה הרוסית, ואחיה ארכיטקט. כשהייתה בת 12 עברה המשפחה לתל אביב, והילדים בכיתה צחקו על השם המשונה שלה. זלטה הפכה ללטי. בתיכון למדה בגימנסיה הרצליה והייתה חברה בלהקת "צעירי תל אביב". היא שרה, רקדה והופיעה ברחבי הארץ באייטיז, והחברה הכי טובה של באותם ימים הייתה אורלי ויינרמן.
את רוב שנת הלימודים גרובמן בילתה על חוף הים כי ''היה משעמם. היו לי ציונים טובים והתנהגות גרועה. לא קמתי לבית הספר, הלכתי לחוף הילטון. בסוף העיפו אותי". אז היא הכירה את אמדורסקי, פליט נוסף ממערכת החינוך העירונית. השניים הפכו לזוג, וכשגרובמן התגייסה הם גם עברו לגור יחד. כשהשתחררה מהצבא טסה לניו יורק, ואמדורסקי בא בעקבותיה. "בקושי דברתי אנגלית", היא נזכרת. "עבדתי במסעדת EAT A PITA ואם היה שולחן שלא דיברו בו עברית או רוסית לא יכולתי לשרת אותו אז פיטרו אותי. לא אהבתי את ניו יורק. זה מקום קשה, מלוכלך, יקר".
אמדורסקי נאלץ לחזור לישראל אחרי שאביו, בני, חלה. גרובמן חזרה בעקבותיו, אבל ב-1995 שוב חשה צורך להתרחק ונסעה בעקבות אורלי ויינרמן ללמוד משחק בלוס אנג'לס. היא נרשמה ללימודי משחק בבית הספר של לי שטרסברג, והרגישה מיד בבית. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. ישר הבנתי שזה המקום שלי. אסף הגיע לפה באיזשהו שלב ורצה שאחזור איתו לארץ ושנקים משפחה. אהבתי אותו מאוד, אבל ראיתי את עצמי נשארת פה, עם אל.איי".
אמדורסקי חזר לארץ וכמה חודשים מאוחר יותר התחתן עם מיכל. "אז התחיל בינינו קצר של כמה שנים שבהן לא דיברנו, כי הייתה בעיה עם מיכל", היא מספרת.
היא קנאה בקשר שלכם?
"אני לא יודעת מה היא הרגישה, אבל היא לא כל כך הסכימה שנהיה בקשר. היא בפרט לא רצתה שכולם ידעו על מי נכתב 'יקירתי'. והם היו אז נשואים. ופתאום זה לא נכתב על מיכל, אלא על אישה אחרת".
את ואסף בקשר היום?
"כן, בהחלט. אנחנו בקשר בפייסבוק ושולחים אימייל פה ושם".
גרובמן הבינה מהר מאוד ששחקנית היא לא תהיה. "את תלויה בכל כך הרבה דברים. את באה לאודישן ואת רואה מאות כפילות שלך יושבות שם".
אז איך הן עושות את זה?
"הן לא מוותרות. את חייבת להיות מאוד מוכשרת ומאוד מתמידה. אין הרבה שחקנים מפורסמים שהם לא מוכשרים. ואחר כך את גם צריכה מזל".
גם לג'ק ניקולסון לקח הרבה שנים עד שהוא התפרסם.
"ואת יודעת כמה אנשים הולכים ברחוב שלא נהיו ג'ק ניקולסון? זה עולם מאוד קשה. הבנתי שאני לא הולכת להילחם על זה כי בסופו של דבר אהיה שחקנית בת ארבעים בלי כלום. להשקיע בזה את כל החיים זה סוג של שיגעון. משחק זה כמו דת, צריך להתמסר לזה עד הסוף. אני צריכה אדמה מתחת לרגליים".
"לינדזי לוהן דווקא מאוד נחמדה"
את האדמה היא מצאה בלימודי קולנוע באל.איי סיטי קולג'. היא התמחה בבימוי, הפקה וכתיבה. ערב אחד פגשה במקרה את המפיק הישראלי אבי לרנר, בעליה של אחת מחברות ההפקה המובילות בעיר, ואמרה לו בישירות שהיא רוצה לעשות סרטים. לרנר פתח בפניה את הדלת והכיר לה את אנשי ההפקה בחברה שלו. היא בתמורה התחילה מלמטה ולמדה את כל העבודות על הסט – היא הייתה עוזרת תאורה, חשמלאית, עוזרת הפקה, עוזרת מצלמה ועורכת.
עשית טירונות.
"לגמרי. של כמה שנים טובות. למדתי את המקצוע על בוריו. זה מאוד עזר לי כשהפכתי למפיקה – לדעת מה התפקיד של כל אחד על הסט, וכשמישהו מתלונן לדעת למה. הם גם מסתכלים עלייך אחרת. לא הוצנחתי".
היא התחילה לעבוד כמפיקה בפועל אחרי שהשכילה לחבר בין שני מפיקים חזקים בתעשייה. "הפקה זה חיבור של כמה גורמים", היא מסבירה, "את יכולה להיות מפיקה כי הבאת שחקן מפורסם לסרט, כי הבאת מימון, כי כתבת תסריט מעניין". גרובמן הביאה את אבי לרנר להרווי וויינשטיין, הבעלים של חברת "מיראמאקס". הוא היה אז אחרי הצלחת "הפצוע האנגלי", אחד המפיקים המבוקשים והחזקים בהוליווד, ו''היה קשה מאוד להגיע אליו", היא מבהירה. ידיד שלה, שחקן צרפתי שעבר בסרט של וויינשטיין, הכיר ביניהם בפסטיבל קאן. "הידיד שלי אמר 'תכיר זאת לטי'. אמרתי לו: 'אתה צריך לעשות את זה שוב. תגיד לו שאני ישראלית ואני מישראל'. הוא שאל 'מה זה משנה?'. אמרתי לו 'זה משנה. תאמין לי'. חזרנו אליו והידיד אמר 'זאת לטי. היא מישראל'. זה תפס את תשומת הלב שלו ומיד התפתחה בינינו שיחה. הוא סיפר שלאמא שלו קוראים מירה ולאביו מקס, ולכן קוראים לחברה שלו מיראמקס. למחרת שוב ראיתי אותו במסיבה. הוא הגיע עם דמי מור והייתי בטוחה שהוא לא יזכור אותי, אבל הוא שאל מה שלומי והיה בינינו חיבור".
אחרי שהכירה בין וויינשטיין ללרנר וקיבלה קרדיט של מפיקה, הקריירה שלה התניעה. "ברגע שאת מפיקה משהו אחד, פרויקטים מתחילים לבוא אלייך", היא מסבירה. היא עבדה עם חברות שונות, וב-2010 הקימה חברת הפקה משלה יחד עם קריסטה קמפבל, שחקנית לשעבר וחברה טובה שלה. השתיים הפיקו מאז עשרה סרטים. "היא אפילו יותר וורקוהולית ממני", אומרת גרובמן, "ואין בן אדם יותר וורקוהוליק ממני".
היום התשוקה הכי חזקה שלה היא לסרטים דוקומנטריים. לאחרונה יצא "מיס עולם האמיצה" בהפקתה – סרט בכיכובה של לינור אברג'יל שזכה השבוע בפרס הראשון בפסטיבל לנשים יוצרות בווברלי הילס. בסרט יוצאת אברג'יל להביא את סיפורן של נשים אחרות שנאנסו, חלקם מפורסמות, ולטפל שוב בפצע שלה. גרובמן גייסה מיליון דולר עבור הסרט שיזם והפיק בפועל מוטי רייף וביימה ססיליה פק, בתו של השחקן גרגורי פק. גרובמן גם גייסה מימון ל- Legalize it – סרטם של דן קציר ורווית מרקוס שייצא ב-2014, על תולדות מעמד המריחואנה בארצות הברית והמחלוקת אם להפוך אותה לחוקית. "בהתחלה הנושא לא כל כך עניין אותי: 'חוקי. לא חוקי'. אני לא מעשנת", היא אומרת.
"כמה ג'וינטים פה ושם. אני לא מכירה מי שלא עישן. אבל זה לא עושה לי כלום. כשנכנסנו לעומק הנושא פתאום הבנתי שמדובר בזכויות אדם. וזה מה שתפס אותי. יש אנשים שהם חולי סרטן סופניים שזה עזר להם ויש אנשים שעישנו איזה ג'וינט אחד ויושבים 20 שנה בכלא. ומריחואנה זה מסוכן? נו באמת".
"המנסרים מטקסס" היה הצלחה קופתית גדולה. איך הגעת לסרטי אימה?
"השותפה שלי קריסטה שיחקה בסרטי אימה והיא יזמה את זה. עשינו מחקר וגילינו שאנשים אוהבים סרטים כאלה, בעיקר צעירים אמריקאים. אני לא סובלת סרטי אימה, אבל עכשיו כולם חושבים שאני מלכת האימה ושולחים לי תסריטים".
ההצלחה של הסרט הפתיעה מאוד את גרובמן ואת המשקיעים. "כשזה עשה כסף, פתאום כולם התחילו לקחת קרדיט על ההצלחה", היא אומרת. "גם אני עשיתי כסף, אבל לא ממש התעשרתי מזה כי היו לנו המון פרטנרים והתחלקנו בהכל. אבל זה בהחלט עזר לשלם על חלק מהגנים והטיטולים".
איך זה לעבוד עם שחקנים?
"הם אנשים שצריכים תשומת לב כל הזמן. ילדים שלא גדלו. לא תמצאי לי שחקן שישאל אותך 'מה שלומך' ויתכוון לזה. כולם נורא מלכלכים על לינדזי לוהן. כשעבדתי איתה היא הייתה מאוד נחמדה, הגיעה בזמן והיא גם שחקנית טובה. סילבסטר סטאלון בן אדם מאוד מעניין, יש לו המון סיפורים מרתקים והרבה מה להגיד. הוא מאוד אינטליגנטי ומצחיק. אל פאצ'ינו הוא איש מקסים. דה נירו יותר חשדן, לא מתחבר מהר, מאוד מרוחק מהצוות. הוא לא מתחכך ולא מתערבב".
יש זוהר הוליוודי?
"ממש לא. זו אשליה לגמרי אשליה. כל השטיח האדום, צעד אחד הצדה ואת רואה את כל הג'יפה".
"אין לנו את המילה חופש בלקסיקון"
היא הכירה לוגן, 42, דרך חברים משותפים לפני 12 שנה. הוא היה חבר בלהקת המטאל "משין הד" ("היום הוא מפיק מוזיקלי של כל מיני להקות רוק כבד מפורסמות שאני לא מכירה"), ומצא חן בעיניה מיד. "חיזרתי אחריו קצת והוא לא כל כך שם לב אליי ואז שכחתי אותו. יום אחד הגעתי למסיבה, ופתאום אני רואה אותו שם. הוא ארב לי בכניסה לשירותים ואמר לי 'I think that you are beautiful'', והשאר היסטוריה".
השניים התחתנו אחרי שנה וכעבור זמן מה רצו להקים משפחה. "ניסינו להיכנס להריון במשך הרבה זמן וזה לא הצליח", היא משתפת. "זה היה קשה מאוד מאוד מאוד. את הולכת ברחוב ואת רואה אנשים עם ילדים. הרצון הזה הוא לגמרי ביולוגי. מגיל 28 פתאום בום, את רוצה שילד ימלא לך את הבטן".
אחרי כמה שנים טובות של טיפולי פוריות, גרובמן נכנסה להריון. "זה לא הצליח, עד שזה קרה. פתאום נכנסתי להריון עם שלישייה. אמרתי אז לאנשים שגם חמישייה הייתה מתקבלת בברכה".
ושנתיים אחר כך תאומים.
"לפני השלישייה לא ידעתי מה זה לגדל ילדים, לכן כשעשיתי את התאומים זו כבר הייתה גבורה. אחרי שלושת הבנים רצינו בת, ואז אמרו לי שיש לי תאומים – בן ובת. אמרתי 'אני לא אשאיר את ליאו מאחור'. ראית איזה חמוד הוא יצא?"
איך מתמודדים עם כל כך הרבה פעוטות בבית אחד?
"זה קשה קשה קשה. החיים שלנו מסובכים מאוד. אני כמעט לא ישנה, לוגן לא ישן. ואין לנו ברירה אלא להיות הורים טובים. אין נני בעולם שתיקח את המקום הזה. בניגוד לילדים אחרים בהוליווד, אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בעצמנו. אני לא עושה כלים או כביסה ולא מנקה את הבית, אבל רק להיות עם הילדים זה פול טיים ג'וב. זו ההפקה הכי קשה שעשיתי בחיים, וכנראה גם הכי מוצלחת בסופו של דבר. אנחנו מחכים שהם יגדלו, בקיצור".
למרות האילוצים, בני הזוג עוסקים במה שהם אוהבים וחיים ברמת חיים גבוהה, גם בקנה מידה אמריקאי. הוא מעורב לחלוטין בגידול הילדים כדי שהיא תוכל להתמקד בעשיית סרטים. "הדבר היחיד שאני לא עושה יותר זה לטוס לאתרי הסרטה. בשביל זה יש את קריסטה, השותפה, אין לה ילדים ומשפחה".
איך שומרים על הזוגיות עם חמישה ילדים קטנים?
"אנחנו אף פעם לא יוצאים ביחד מהבית. אחד מאיתנו תמיד צריך להישאר עם הילדים ועם המטפלת. זו החלטה מודעת ואנחנו שלמים איתה. ברור שקשה לנהל זוגיות רומנטית. אין אצלנו חופשות, אין לנו מילה כזאת בלקסיקון. העבודה והחיים שלנו זאת ישות אחת. משש בבוקר עד שמונה אנחנו עם הילדים, אחר כך הם בגן ואנחנו עובדים עד שש בערב, שוב איתם עד שהם הולכים לישון בתשע ואז עובדים עד 12 בלילה. בסופי שבוע אין עבודה. זה מוקדש רק לילדים".
לוגן לא יהודי. איך הילדים יגדלו?
"אני רוצה שהם יגדלו יהודים. צריך לעבוד על זה. זה הפרויקט הבא. השנה לקחתי אותם לסוכה. גם ניסיתי לקחת מטפלת ישראלית, אבל הישראליות הן פרימדונות".
גרובמן, אגב, עדיין מרגישה ישראלית לכל דבר. "תמיד אשאר ישראלית. אני מאוד שומרת על הישראליות. אני קוראת ספרים בעברית, עיתונים, מחוברת לערוצים ישראלים ויש לי חברים ישראלים. אמנם אני קצת יותר מנומסת, אבל למדתי שהנימוס הזה כאן לא אמיתי. בהתחלה כששאלו אותי 'מה שלומי' לקחתי נשימה כדי לענות. ואז גיליתי שזה בכלל לא מעניין אותם. גם התשובות שלהם תמיד פוליטיקלי קורקט".
שלהם?
"קשה לדבר עם אמריקאים על פוליטיקה. הם נהפכים למפלצות. ישראלים שלא מסכימים אחד עם השני קצת מתווכחים, אבל בכיף. אמריקאים? אם הם לא מסכימים איתך הם שונאים אותך באופן אישי. האמריקאים מאוד דומים לגרמנים. אם יעצור אותך שוטר. פחד אלוהים. זוועה".
אבל זה עובד. בארץ מתחצפים לשוטרים.
"אבל אפשר לדבר איתם קצת. לפחות את צועקת עליו, הוא צועק עלייך. דו"ח את מקבלת בכל מקרה אבל מרגישה שנלחמת ומשחררת קצת קיטור. תנסי לעשות את זה כאן. יזרקו אותך ישר למעצר".
מאז שהילדים נולדו היא לא הייתה בישראל ("אני עדיין לא יכולה לשכור מטוס פרטי ולבוא לארץ עם כל הזאטוטים"). המשפחה מגיעה אליה. היא הכי מתגעגעת לאוכל ולתחושה המשפחתית והאינטימית . "אמריקה היא מקום מאוד לא ספונטני, הכל מאוד מחושב. כדי שהילדים יבואו לשחק צריך לפתוח יומנים ולקבוע שבועיים מראש. הסתובבתי בכל העולם, והמקום הכי טוב בעולם זה ישראל".
מה את אומרת לאנשים שמעבירים ביקורת על ישראל?
"אני פוגשת הרבה אנשים כאלה. דיברתי בטלפון עם איזה סוכן יהודי, פול אלן סמית, וניתקתי לו אחרי שהוא האשים את ישראל באפרטהייד ואמר שאנחנו רעים. אמרתי לו: 'מתי בפעם האחרונה היית בישראל שאתה יודע לדבר?'"