טל נברו היא מה שקוראים אושיית פייסבוק. מינוח יותר פורמלי לאנשים מסוגה הוא "מומחית למדיה חברתית". האתר שלה, שנקרא "טל נברו", מציע הדרכה פרטית וקבוצתית בעולם החדש. היא פעילה מאוד בפייסבוק, שם יש לה 5,000 חברים ויותר מ-11 אלף עוקבים. 9,500 עוקבים אחריה באינסטגרם. פוסט מוצלח שלה מגיע בקלות ליותר מאלף לייקים.
כמו הרבה אנשים מסוגה, נברו הפנימה היטב את החוקים החדשים. היא למדה לזהות מה העוקבים שלה אוהבים, מה מעניין אותם ומייצר אצלם הזדהות ומה משאיר אותם אדישים. בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" היא העלתה פוסטים צפויים, כמו קישור לשיר "שלח לי שקט", אבל כשהעסק התחיל להתחמם היא הבינה שצריך לעלות מדרגה.
נברו פרסמה פוסט עם רשימת מוצרים שהחיילים בעוטף עזה ישמחו לקבל, והודיעה שהיא אוספת ציוד ותרד לחלק אותו. ברשימה שלה היו סיגריות, משחה לשפשפת, תחתונים, מי פה, מגבונים ומה לא. התגובות זרמו כמים. תוך פחות מיום נאספה סחורה בעשרות אלפי שקלים. מישהו תרם ג'יפ לנסיעה, ונברו, עם שיער ארוך מתבדר ברוח, נסעה לעוטף עזה וחילקה שם חבילות לחיילים. התמונות המרגשות בפייסבוק ובאינסטגרם לא איחרו לבוא, מזכירות את אווירת האופוריה של מלחמת ששת הימים.
טל נברו, כמו אושיות פייסבוק מסוגה, היא מצפן חדש ומודרני שמזהה לאן נושבת הרוח. היא הבינה את מה שבסוף המלחמה כבר היה ברור לכל אדם במדינה: החייל הישראלי חזר. חזרנו לימי הזוהר של אסי דיין ב"הוא הלך בשדות" וגיבורי מלחמת ששת הימים בדרכם אל הכותל. החייל השיל מעליו את כל הדיונים הפוליטיים וחזר להיות הילד של כולנו. יש לנו שוב את מי להעריץ.
מהמחסום לישראל היום
השנים הרעות של החייל הישראלי קשורות, באופן טבעי, לכיבוש ולאינתיפאדה. בשנת 1987 הסעיר את ישראל סרטון של צלם טלוויזיה ישראלי בשם משה אלפרט, ששודר ברשת האמריקאית CBS. בסרטון נראים ארבעה חיילים ישראלים מכים באלות שני צעירים ערבים. הסרטון ההוא, לצד המשפט של יצחק רבין "לשבור להם את הידיים והרגלים", הפכו באותם ימים את החייל הישראלי לביטוי המכוער ביותר של הכיבוש.
החייל הופיע אז בתרבות על תקן חשבון הנפש הלאומי: הסרט "אחד משלנו" של האחים ברבש מ-1989 היה המצליח והמדובר בסרטי החיילים של התקופה, סרט שכולו הכאה על חטא והלקאה עצמית. שירי המחאה של האינתיפאדה הראשונה, כמו "אחרי המבול" של נורית גלרון ו"חד גדיא" של חוה אלברשטיין, כוונו, גם אם באופן לא ישיר, אל החיילים.
גם בעשור האחרון הגיבורים הראשיים היו חיילים שמשפילים את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית: הסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "מחסומים", שתיעד את התופעה, הוא רק טיפה בים של כתבות טלוויזיה שנראו שוב ושוב בארץ ובעולם. המחסומים היו גם הפעם הראשונה שבה הבנות נכנסו למשחק; החיילות, שתפקידן היה לבדוק את הנשים הפלסטיניות, התגלו באופן טבעי כלא פחות קשוחות ואטומות מהבנים, כמו במקרה של עדן אברג'יל, שתצלומיה עם פלשתיני כפות הסעירו את התקשורת לפני ארבע שנים.
אבל העידן הזה עבר מהעולם. בתהליך ארוך אך עקבי חזרו החיילים להיות "הילדים". אלה שרק נשלחו לשם ועושים את עבודתם. את עוולות הכיבוש מייצגים היום בתודעה הישראלית המתנחלים ובעיקר נוער הגבעות, שאותו אפשר להאשים בהכל.
השינוי הזה מתבשל כבר עשור וחצי. הסדרה "טירונות" מ-1998, שיצרו אותם האחים ברבש של "אחד משלנו", כבר הייתה מוצר שונה לגמרי ממה שיצרו השניים בגלגול הקודם. במסורת ערוץ 2 המתפתח, היא עסקה בעיקר ביחסים ובדילמות האישיות, והצליחה לדלג מעל סוגית הכיבוש.
ב-2002, כשעלה הסרט "יוסי וג'אגר", אוצרת שבדית בוועדת פרס "טדי" לסרט גאה איימה כי תפרוש מהועדה אם הוא יוענק לסרט שמתאר באור חיובי חיילים ישראלים. בישראל האפקט היה הפוך לגמרי: שוב ושוב שמעתי מחיילים שבאו לראות את הסרט שההומואים בכלל לא מעניינים אותם – מה שמדליק אותם בסרט זה ההווי החיילי. יובל סמו (בתפקידו הקולנועי הראשון) וחנן סביון (הרבה לפני עספור) שיחקו בסרט חיילים בבסיס, והבדיחות מחיי היום יום שלהם כבשו את החיילים שמצדו השני של המסך.
האביב המחודש של הקולנוע הישראלי היה שלב נוסף בדרך לגאולה. הוא הביא איתו את גל סרטי לבנון שבהם הוצגו החיילים כקורבנות: "בופור" של יוסף סידר שהיה מועמד לאוסקר האמריקאי, "לבנון" של שמואל מעוז שזכה בפרס פסטיבל ונציה וכמובן "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שזכה בפרס גלובוס הזהב, הם שלושת הסרטים הבולטים בגל הזה, שבעצם האשים את ישראל בהפקרת חייליה, ותאר אותם כצעירים מבולבלים ומושפלים, שבסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום. הגל הזה, שמאוד לא התעניין בפלשתינים, אלא הביט רק פנימה, היה עוד נדבך בהכשרת הקרקע לקאמבק.
בצוק איתן 2014 לא הייתה רכבת אווירית כמו במלחמת יום כיפור. לאונרד כהן ומייק ברנט לא מיהרו לבוא להופיע לפני החיילים, ובעולם לא הדפיסו תמונות של צנחנים ישראלים סקסיים על שערי מגזינים. אבל זה לא הפריע לאיש – במקום אורחים מחו"ל באו מיטב הסלבס, כולל נטלי דדון. אני חושד שלא הייתה מעולם בתולדות האנושות מלחמה שייצרה כל כך הרבה תמונות אווירה של חיילים אופטימיים בזמן אמת. מאז השיר "שלחי לי תחתונים וגופיות" של עוזי פוקס, לא היה בישראל קונצנזוס כזה גורף סביב החיילים.
התמונות האלה כל כך נצרבו בתודעה שהעיתון "ישראל היום" מיהר ויזם לקראת ראש השנה מבצע מיוחד. תחת הכותרת "הפנים מאחורי התמונות" הוא מפרסם צילומים של חיילים שצילם זיו קורן לאורך המלחמה, ומולן תמונות של אותם חיילים בביתם, עם משפחתם, אחרי שהכל נגמר. גם כותרת האומרת "אז והיום" נוספה לספיישל החגיגי. "אז" זה, כזכור, לפני חודשיים.
במלחמה האחרונה היה ברור שגם הרוב הגדול של מצביעי גוש המרכז והשמאל, הרגישו צורך להצטרף לקונצנזוס ולחוויה המשותפת. החיילים חזרו במלחמה הזאת להיות קצת מעבר לוויכוח הפוליטי. מה יותר קל מאשר לאהוב את החיילים, שהם באמת אלה שאנחנו שלחנו לשם כדי שיעשו את העבודה במקומנו? לא במקרה ציין הסמן השמאלי גדעון לוי, כי כמות הסרבנים, שניסו לצאת נגד פקודות אוטומטיות מידי נמצא כל הזמן בירידה. כשהגיע לפני שבוע מכתב הסרבנים של 8200, גם שלי יחימוביץ' יצאה נגדם בכל הכח, מסמנת קו חדש בין מה שנחשב שמאל, למה שנחשב הצבא של כולנו, שבו לא נוגעים.
גם סרט הקולנוע המוצלח "אפס ביחסי אנוש", שיצא לקולנוע מעט לפני המלחמה, רכב על הגל הזה, והביא אל האולמות יותר מ-400 אלף איש – מספר כמעט חסר תקדים, בטח כשמדובר בסרט שהוא אמנם קומי, אבל לא באמת קליל. וכן, אין בסרט אפילו מילה אחת על הסכסוך. גם זה די חדש.
"אפס ביחסי אנוש" הוא דוגמא טובה לכך שהחייל החדש הוא לא אותו חייל מפעם. למרות שהסרט מציג את המשרד הצבאי בשיא עליבותו, במסורת "מלכוד 22", לא נרשמה כמעט אף תגובה רצינית בגזרת הזקפה הלאומית. לא נכתב אפילו מאמר אחד, מהסוג שבודאי היה ממלא את התקשורת לפני עשרים שנה, ובו האשמות כלפי היוצרת טליה לביא, שזכתה השבוע באוסקר הישראלי לבימוי, כיצד יתכן שחיילות ישראליות נראות ככה, ואיך לא מתביישים להראות זאת לעולם. החייל הישראלי של הרגע אהוב כי הוא אנחנו, או במקרה הזה, הבנות של כולנו, כולל כל הפגמים.
אפילו הרמטכ"ל, בני גנץ, תואם מאוד את רוח הקאמבק. קודם כל, הוא מזן הרמטכ"לים החתיכים, וזה, שטחי ככל שיהיה, משחק תפקיד גדל והולך כיום. אבל לא פחות חשוב, הוא רמטכ"ל עם דימוי מאוד הומני ומכיל, נעים הליכות, שמצליח לפוגג גם את מה שהיה יכול להיות גל גדול של שטנה כלפי הצבא בגלל תקציב הבטחון הבזבזני הגדל כל הזמן. חגיגת המשכורות והבזבזנות בצבא דובקת בצבא כגוף, אבל לא בחיילים עצמם. כמו בלהיט המלחמה של מוקי הם בסך הכל "ילד של אבא".
אלוף העולם במיל'
על ראש הפירמידה של האהדה ניצבו במלחמה האחרונה המילואימניקים. במלחמת ששת הימים עוד כתבו שירים כמו "באנו למילואים, חשבנו עושים חיים" עם תיאורים פלסטיים של עלילות הרס"ר. אבל מאז שהמלחמות הפכו קצרות, ושירות המילואים הפך, ביותר מדי מקרים, לשירות אבטחת מתנחלים בגדה, לאיש לא היה חשק לשיר על זה. ככל שהחברה הישראלית נעשתה יותר קפיטליסטית וקרה, כך נהיה פחות ופחות סקסי לצאת מהעבודה לחודש, ככה באמצע החיים. עם כל הכבוד לפלוצים ולגרעפסים ולניבולי הפה, כל מילואימניק יודע שבזמן שהוא שם, לוקח חופש ממומן מהאישה והילדים, המנוול המתחרה בו במשרד, עשוי לעקוף אותו בקידום. אלא שב"צוק איתן", המגמה הזו התהפכה. אחרי שלושים שנה שוב חזרו המילואימניקים להיות חוד החנית. הם התורמים. הם הגיבורים. החבר'ה שבא לגמוע בכיף את סיפורי הגבורה שלהם.
אחת הסיבות היא שהמלחמה האחרונה הייתה הראשונה מזה לפחות עשרים שנה שבאמת נראתה כמו מלחמה. לא מבצע, לא משהו שמאפשר להמשיך בחיים הרגילים, אלא מלחמה אמיתית שמאיימת על כל חלקי הארץ, גם אם בתל אביב יש רק אזעקות ולא טילים אמיתיים.
הגברים, מצידם, ניצלו את ההזדמנות כדי להחזיר לעצמם את ההילה ההיא מפעם, של האנשים האלה שעזבו הכל כדי להגן על המולדת. אפשר לראות את השינוי הזה גם בקליפ שהכינו חברי יחידה לא מזוהה עם סיום 32 ימי שהיה בעוטף עזה. "the best day of my life " הוא הלהיט בעל השם המשמעותי שנבחר כדי להציג את החיילים במופע פרידה חביב מהמילואים. כמעט 100 אלף איש צפו בקליפ. החידוש הוא שהחיילים בקליפ אינם משדרים שום הרואיות או פטריוטיות. הם נראים כמו חבורה נחמדה של אנשים, ביום עבודה במשרד.
אני לא בטוח שבסי.אן.אן. היו יודעים איך לאכול את החיילים העולצים האלה מול התמונות שמגיעות מעזה. אבל זה ללא ספק היפוך עצום מהתגובות שאני זוכר, כמילואימניק שחוזר הביתה מהרי השוף בשנת 1983. אז, כשחזרת מלבנון, היית צריך כמעט להתנצל על הדובדבנים שקנית מהמקומיים, ולהסביר שאם לא אתה היית קונה אותם, הם היו נרקבים. כל זה איננו יותר. המלחמה האחרונה שנחוותה כאן על ידי רוב הציבור כמלחמה צודקת, כמעט מלחמת אין ברירה, הוסיפה לחיבה. ועוד יותר מזה לרצון להיות איתם או לצידם. אם אתה לא יכול להילחם, אתה לפחות יכול לבשל קציצות.
אחרי הקליפ האנין ההוא, מגיעה עכשיו סדרת הדוקוריאליטי "היחידה" ומחזירה בבת אחת את כל ההווי הצבאי למרכז הבמה. "היחידה" היא אוסף כל הקלישאות הישראליות לדורותיהן. כולל הפרשות הגוף, הליזול בשרותים, המדים הלא מחמיאים וחוסר ההיגיון הצבאי. יש שם רס"ר מגוחך וחיילים דמיקולו שהם הלהקה הצבאית. מצד שני, כפי שמודגש בסדרה, עליהם להתנסות בלוחמה קרבית, כדי שיבינו כמה קשה למי שבאמת עושים את העבודה. בעידן אחר, הייתה סדרה כזאת נחשבת לחוסר טעם מוחלט. אבל דווקא עכשיו, שכולם כל כך רוצים לתת לחיילים, הצפייה בעדת סלבז שרובם חסרי כשרון, מנסים לשיר ולדבר, הופכת לבידור מצליח ונצפה בזכות עצמו.
בישראל, הכי חשוב זה מה שרים. "שימו לב למזג, ותגידו איזה, איזה בוקר נהדר. רוח מלחשת ויש ענן וקשת והחייל שלי חזר". ככה שרה שולה חן בחצאית מיני צבאית לפני כמעט חמישים שנה. גם השיר הזה בשל לקאמבק הגדול מכולם: הקמבק של הלהקות הצבאיות.
לקראת סיום המלחמה הכין אילן פלד ביחד עם יעל פוליאקוב ובהשתתפות מיטב הקומיקאים קליפ מחווה ללהקות הצבאיות. הקליפ הזה ובו שירים בני 45 היה גם מצחיק וגם עצוב. הביקורת הציבורית שלו, אם הייתה כזאת, נחווית דרך הגעגוע. הוא באמת אפשר לכל ישראלי ליהנות ממנו בדרכו. רבע מליון צפיות היו לקליפ הזה עד היום.
למעשה, עם עוד טיפה מחשבה, מישהו יעלה על בקרוב על פטנט, כיצד לעדכן את הלהקות הצבאיות עצמן ולהפוך אותן למשהו ששוב אפשר יהיה לחיות איתו. על רקע נסיגתן של תוכניות המוזיקה, ייתכן שישראל בנויה שוב לחבורת בנים ובנות, ששרים ורוקדים יחד, כשהם לבושים מדים. עם קצת מזל יחזור אפילו המנהג של לקחת חיילים טרמפ.