אתה מקבל תגובות אחרות בעקבות מאסטר שף?
"בלי ספק בכלל. זה חושף פן אחר באישיות שלי. תראה, לעשות מטבח זה יותר רגשי, יותר אבהי יותר... בית. וזה חושף אולי את שלמה שרף הלא אגרסיבי, או הבוטה לפעמים או.. אתה מבין? זה נותן לי עוד מימד שאנשים אחרים לא הכירו בי. אבל זה לא דבר שהטריד אותי, לא זו הסיבה שהלכתי למאסטר שף".
התדמית היא באמת לא הדבר שמטריד את שלמה שרף. גם בראיון הזה. זו הסיבה שהוא אומר דברים בוטים, אפילו מזעזעים. על אברם גרנט, על צופית, על מאור בוזגלו, על מאמני הכדורגל בישראל, על ישראל. אלא שאצל שלמה, כמו אצל שלמה, להתרכז בדברים האלה - ולהתרכז רק בהם כפי שרבים ממבקריו נוטים לעשות - יהיה לפספס את התמונה המלאה. לפספס את שלמה שרף. וחבל לפספס.
חבל, כי לא רק שהביקורות שלו פוגעות הרבה פעמים בדיוק בנקודה, הן גם לא נאמרות בשביל לזעזע או לעורר פרובוקציה. הן נאמרות כי זו דעתו וכי בשטף הדיבור הייחודי לו, ומתוך האומנה היוקדת והבלתי מתפשרת על צדקת דרכו, זה בדיוק הדבר הנכון להגיד. בהנחה שאתה אחד כזה שסבור שנכון להגיד מה שאתה באמת חושב. אם באמת לא אכפת לך שיטקבקו לך על זה, יזכרו לך את זה, יזכירו לך, ילעגו עליך, יטפלו לשולי. אם אתה באמת מוכן לשלם את המחיר, להלחם על האמת שלך ובעיקר להסתפק באלה שמבינים. ושלמה מוכן. בעולם מלא בפלסטיק ממוחזר זה נדיר, זה שונה וזה בעיקר ראוי להערכה. גם אם זה לא מתיישב עם כמה חוקי פוליטיקלי קורקט.
ואחרי כל ההקדמה הזו, שלמה שרף מוגש לכם כאן בלי פילטרים. עם מעט מאוד עריכה לשונית כדי לנסות לשמר את הקסם ובעיקר את המורכבות של האיש. יש כאן כותרות, יש התייחסות ראשונה לפוסט של צופית, יש אמירות מקוממות, ביקורות נוקבות, רגש מתפרץ, תובנות מעניינות, כנות נדירה והמון המון אהבה למשפחה, ולאשתו לאה שהלכה לעולמה לפני כשבעה חודשים.
"בכדורגל אתה יכול לעבוד 20 שעות ובסוף אתה תלוי בשפיץ של הנעל של מישהו אחר"
שרף בן 72. הטמפרמנט לא מסגיר את זה, גם לא סדר היום העמוס. אבל מי שעוקב אחריו לאורך שנים יכול לשים לב שבמאסטר שף (ימי ראשון ושלישי ב-9, ערוץ 2) לראשונה יוצא ממנו גם האיש המבוגר.
"אני נזכר בכל הקטעים שהיו לי שם, זה מעלה לי זכרונות נעימים", הוא אומר. "גם הובי שאתה עושה, ועושה טוב, זה נותן לך סיפוק. הסיפוק הגדול שלי זה שאני עושה אוכל, ובאים אלי חברים ובני משפחה ואוכלים, והם נהנים מהאוכל והבן שלי אומר 'אבא, פששש' – זה המילה שלו, 'פשש' – סימן שהוא נהנה, אתה מבין? אז כולם נהנים מהאוכל, זה נותן לי חיזוקים שמה שאני עושה טעים להם, כי אם זה לא היה טעים להם הם היו אומרים לי, הם לא היו מסתירים ממני. עד היום, בוא נגיד, לא זרקתי שום דבר שבישלתי לפח, למה? כי זה טעים להם. ואני מחדש. זה לא כמו אצל אמא שלי, שהיינו יודעים מראש מה תהיה מנה ראשונה, שנייה ואחרונה, וזה לאורך 30-40 שנה היה אותו אוכל. פה אני מנסה כל פעם לגוון להם מחדש".
בסוף מגיע גם הרגש. "האמת שאני גם אוהב את זה, אני חושב שזה דבר שמאחד את המשפחה. הם באים אלי ואני מבשל להם. זה נותן לי כיף שהנכדים באים אלי ו'סבא תבשל לי' ו-'סבא תכין לי את זה' ואני משחק איתם את הדברים האלה וזה כיף".
ועד כמה אתה עדיין תחרותי, כמה חשוב לך לנצח?
(צוחק) "זה לא כל כך הדאיג אותי. אמרתי, אני רוצה רק לא ליפול בהתחלה, לא ליפול במקומות הראשונים. כל זמן שעמדתי במשימה", כאן שלמה לא מתאפק ומגלה לי מה יהיה בהמשך. אני רק יכול להגיד שיהיה מעניין. נמשיך כי יש סיכום. וגם אנלוגיה. 
"דבר אחד שהתנחמתי בו הוא שבכדורגל אתה יכול לעבוד 20 שעות, ובסופו של דבר זה לא תלוי בך. אתה תלוי בשפיץ של הנעל של מישהו אחר. פה לפחות כשאתה עובד קשה אתה אשם בתוצרת שיוצאת לך, וזה הדבר שמנחם. תראה, אני בבית לא מקפיד על הגשה, על סוג הצלחת שאני אגיש איתה. פה למדת שלהגשה ולאיך שהאוכל נראה על הצלחת יש משמעות גדולה. הטכניקה והאסתטיקה של המנה, איך היא תראה, איך היא מונחת על הצלחת זה דברים שאף פעם לא שמתי לב. הייתי שם את הסיר – תאכלו".
איך אתה מרגיש כשאתה צופה בזה?
"אני מבין שמה שיותר מעניין בתקשורת היום זה יותר הרגש, הבכי הדמעות. אתה רואה שמחפשים את הסיפורים מאחורי הבנאדם, איפה אפשר לראות איזו דמעה. תראה, אני מבין שזה מה שמושך ועושה את הרייטינג".
"לא מתווכח עם אישה על כדורגל"
לא שאלתי אותו על גרנט. זה היה אמור לקרות כמובן, אבל פשוט לא היה צריך. הוא הגיע לזה לבד. וכשהוא מתחיל לדבר על נושא שבוער בו קשה להשחיל מילה.
אתה קורא את הביקורת על יציע העיתונות? אתה מודע למה שאומרים?
"אני קורא מעט מאוד ביקורות. לדאבוני הרב אצלנו במדינה יש מעט מאוד פרגון, ויש מעט מאוד אנשים שיכולים בפה מלא להגיד את דעתם. כל אחד אומר את מה שכדאי להגיד. אני לא מקשיב לזה. בתקשורת, אם יש כאלה שמצליחים, יש כאלה שיכתבו נגד ויראו איפה יכולים לפגוע. וזה טבעי, אני מכיר את העולם שאנחנו חיים בו. אני לא מתרגש ממנו אני לא מתרגש מהביקורת".
אבל אתה מקבל ביקורות מאנשים שקרובים אליך?
"בטח, המבקר הכי טוב זה הבן שלי ואני שומע את הביקורת האמיתית. גם כשזה לא בסדר הוא יגיד לי שזה לא בסדר".
יש משהו כזה לאחרונה?
"לא. תשמע, אם אני טועה אני מסוגל לבקש סליחה". הוא שותק כמה שניות. והנה זה מגיע. "קח למשל את הנושא מהשבוע האחרון של אברם גרנט. זה היה בחדשות והיה בתקשורת ואשתו של גרנט, סליחה, פרודתו, פרסמה בפייסבוק. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד לי שאצלי זה דבר חדש, אני כבר 30-40 שנה מבקר אותו. מקצועית אני אמרתי מה שאני חושב עליו היום ומה חשבתי עליו אז. אני אומר עליו אותם דברים. לא יכול להיות מאמן ש-10 פעמים מגיע לגמר ו-9 פעמים מפסיד. זה לא מקרי. זה לא עניין של 'תחת' ולא עניין של מזל. לא יכול להיות, בעולם שלי, מאמן כדורגל שב-120 דקות לא עושה חילוף אחד ומנסה לנצח את המשחק. ואני אומר שבנאדם שבונה את ההצלחה שלו על מזל סופו שיפסיד. זה מה שאמרתי".
אנשים אומרים שהביקורת שלך עליו קצת מוגזמת.
"לא אמרתי דברים אישיים – לא פגעתי בו, לא אמרתי שהוא שמן, ולא אמרתי שהוא עגלון ולא דיברתי על הקשרים שלו שהביאו אותו לאיפה שהביאו אותו. אמרתי את דעתי המקצועית. אני כפרשן אומר את דעתי לא מהיום, אז זה הכל. זה זכותי להגיד את הדברים האלה. אני לא באתי העלבתי אותו או קיללתי אותו או דיברתי על הצורה של איך שהוא נראה. פתאום הפרודה שלו יוצאת להגנתו? אם הוא היה עונה לי, אני הייתי עונה, היה ויכוח מקצועי בינינו. אבל כשאישה באה ונכנסת לדברים האלה לא מכבודי היה לענות לה ולא עניתי לה. כבודה במקומה מונח, היא עושה תכנית יפה בטלוויזיה וזה הכל. אני לא יורד לרמה הזאת, לא מתווכח עם אישה על נושא של כדורגל. זה הכל".
"כמו כשהוא אימן את הנבחרת ועשה תיקו, ותיקו ותיקו וסיפר לכל המדינה כמה טוב התיקו הזה ושאנחנו עדיין בתמונה. אני כל הזמן אמרתי גם אז שאם אנחנו לא מעיזים לנצח לא נצליח. מאמן צריך שיהיה לו את האומץ, שלא יהיה פחדן ושיעיז לנצח (סופק כפיים). והוא לא העיז. הוא כל הזמן דחה את הקץ ודחה את הקץ ודחה את הקץ. גם בנבחרת אותו דבר. אותו סיפור! זה לא מקרי. זה חוסר יכולת. פחדן היה ופחדן נשאר. בשביל זה הוא עושה תיקו זה הכל".
אני חושב שהביקורת היתה יותר על הדרך גם שלך וגם של בוני –
(מתפרץ): "מה דרך? מה דרך? מה היה פסול בדרך מה? שבנאדם בא כל הזמן ומספר סיפורים מי זה גאנה? גאנה זו מדינה בכירה באפריקה. הוא מספר שבשלושה חודשים הוא עשה נבחרת. אז אני אומר לך הנבחרת שלו שיחקה כדורגל מגעיל, אי אפשר היה לראות את המשחק הזה. והיה לו תחת – כשמדברים על תחת – כשהוא תפס את גינאה וגינאה המשוונית ברבע גמר חצי גמר וארבע נבחרות הכי טובות באפריקה לא השתתפו באליפות. אתה יודע את זה? פתאום עושים אותו ישו כוכב עליון. איזה כוכב? אתה יודע מי הסגן של בר כוכבא? מה, מה. איזה כדורגל שיחקו שם? היה שם כדורגל בלתי ניתן לצפיה. אני לא יכולתי לראות את הגועל נפש הזה".
אני רק רציתי להשלים קודם ולהגיד שדווקא מי שלקח את זה לפן האישי זה ניב רסקין ומשה פרימו, שהם מקורבים אליו ויצא שהביקורת הופנתה אליך ואל בוני גינזבורג כי כאילו הכל אישי. ואני חושב שקצת נראה –
"אברם יש לו אשראם. אתה יודע מה זה אשראם? הם קרובים ושומרים על התחת שלו. שלוש שנים הבנאדם מסתובב לא קיבל הצעה. מקבוצה מליגה ב' הוא לא קיבל הצעה. אז קיבל הצעה מאפריקה, גם אני לא יודע איך. בסדר, מאמן את גאנה, יפה. אבל לקרוא לזה הצלחה? איזה הצלחה זאת, תגיד? איזה הצלחה הוא עשה? אני לא אוהב שמנפחים דברים".
נפגעת מצופית ברמה האישית?
"לא. אם אני הייתי רוצה לרדת לרמה שלה הייתי מספר מה שאני יודע. לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה לדבר. לא רוצה לגעת בזה. שתהיה בריאה. היא עושה תכנית, 'אבודים', מצוינת. שתמשיך להצליח, אין לי שום עניין איתה".
היית מבשל לה עכשיו ארוחת צהריים ועושה סולחה?
"כן. כן. שום בעיה".
"עדיין לא התאוששנו"
כששלמה מדבר על הילדים והנכדים יש משהו אחר בעיניים. מעין ניצוץ ששמור רק להם. "יש לי 11 נכדים, אתה יודע איזה עולם זה?", הוא שואל ולא מסתיר את הגאווה. "מה שלא הספקתי עם הילדים אני מנסה לעשות עם הנכדים. אז פעם זה חולה, ופעם זה לקחת את זה מהגן, להחזיר אותם, להביא אותם. אני סבא מאוד מאוד מעורב. הם כל העולם שלי, אני חולה עליהם. אין יום שאני לא רואה אותם, ואם זה קורה אז אני מדבר איתם. כולם גרים בטווח רדיוס של קילומטר סביבי. לפעמים אני נותן שריקה והם כולם באים בריצה".
אני מניח שזה גם עזר לשרוד את השנה האחרונה.
"זה אסון שעברנו, באמת אין לתאר". שלמה משתתק לכמה שניות. כרגיל אצלו קל לראות שעובר עליו משהו. הכל גלוי. המבט קצת מצטעף אבל גם כשלרגעים נעתקות המילים הוא מתעשת די מהר. "עברנו תקופה קשה מאוד ואנחנו עדיין עוברים תקופה קשה מאוד. זה טרי עדיין. זה בסך הכל שבעה חודשים מאז שלאה נפטרה. אני חושב שהיא הייתה אישה מופלאה. והיא הייתה סבתא נהדרת והיא הייתה אמא גדולה. היה בה את כל התכונות של אשת חיל. זה אכזרי. אבל החיים יותר חזקים ואנחנו צריכים להמשיך לחיות. אני בטוח שהיא מלמעלה מסתכלת עלינו והיא נהנית מכל מה שאנחנו עושים. אין לנו הרבה מה לעשות בעניין הזה".
מעבר לילדים שלו, לשלמה יש עוד מקור גאווה: האקדמיות לכדורגל של טוברוק (נתניה) וכפר סבא בניהולו של הבן אורי. האקדמיות הללו ידועות בקוד חינוכי קפדני בניצוחו של שלמה, ורק לאחרונה הוחלט שם שכל מי שבעל זכות הצבעה חייב ללכת להצביע אם הוא מעוניין להישאר שחקן במועדון.
"קח את טוואטחה", הוא אומר לי כשאני שואל על הדינמיקה עם הנוער של היום. "גדל שחקן, כשרון בלתי רגיל. למה נותנים לו ללכת עם השיערות האלה? למה? מה קרה? אצלי הוא גם היה יכול ללכת עם השערות האלה? או עם קעקועים? עם עגילים באזניים? וזה לא עניין של התסרוקת. כי אם בוזגלו למשל, שנחשב כשרון גדול, כל שבוע הולך לספר בשביל לעשות שינוי בשיער זה מראה לך במה הוא מתעסק, זה מראה לך על מה הוא חושב כל השבוע. זה לא העקרון של התסרוקת עצמה, זה לראות דרך ההתנהגות את האישיות של השחקן. שחקן כדורגל בכיר צריך להוות דוגמא לילדים אחרים. הוא יכול להיות דוגמא עם כל הידיים והרגליים עם הקעקועים האלה? הוא לא יכול להיות דוגמא לשחקן. הוא לא יכול להיות שחקן העונה בחיים שלו. המנטליות שלו כזאת (מסמן עם האגדול והאצבע 'קטן'). כי אם שחקן מרשה לעצמו להתנהג כמוהו אז הוא לא יכול להגיע לרמות הגבוהות. הוא יכול לתת משחק טוב או גול גדול וכל התקשורת תעשה ממנו כוכב עליון".
איך אתם מתמודדים עם ההורים של השחקנים הצעירים, מעורבים בגל מה שקורה?
זה לא קל. כי הם רואים דוגמא והם אומרים לי למה בוזגלו יכול ואני לא? אז אני אומר 'הוא יעשה ואתה לא תעשה'. אני מצליח ברוב המקרים, וכשאני לא מצליח בסופו של דבר מתברר שמה שאמרתי זה נכון – השחקנים האלה באיזשהו שלב נופלים".
חשבת פעם ללכת לפוליטיקה?
"הייתי פעם בפוליטיקה כשהייתי צעיר. אם אני אספר לך אתה לא תאמין. בן גוריון דיבר על העם סגולה בנאום הפרישה ממפא"י ההסטורית, האסיפה היתה בגני התערוכה. בשורה הראשונה ישבו משה דיין, פוקס, בן גוריון, מרדכי סורקיס, יוסף אלמוגי ואני. הייתי מהפורשים ממפא"י למפלגת רפי. בשבילי בן גוריון היה אליל ועד היום נשארתי קרוב לשמעון פרס מאז. כל החיים הייתי חבר במפלגת העבודה, עוד כשהייתי נער הייתי מדריך הנוער העובד".
מה אתה חושב על המפלגה היום?
"אני לא כל כך שמח על מה שקורה שם היום. התחנכתי על הברכיים של מפלגת העבודה אבל היום יותר מזוהה עם הצד השני, אין לי שום עניין היום במפלגת העבודה".
קיבלת הצעה?
"לא לא. גם לא הייתי הולך. לא הייתי הולך לשום מפלגה. לא מאמין בהם".
ואם תהיה הצעה מיעקב שחר לחזור למכבי חיפה?
"יעקב שחר יש לו יועצים אחרים, יש לו יועצים יותר טובים, שיהיה בריא. יענקלה שחר לא דיבר איתי כמה חודשים טובים".
באמת, למה? הוא כועס על משהו שאמרת?
"לא יודע. תשמע, אני מבקר אותו, אני לא יכול לא לבקר אותו. כולם יודעים מה אני חושב עליו. אבל מה הוא לא עשה טעויות? עשה טעויות. בכל מקרה, אני לא חוזר. טוב לי".
כן? טוב לך במקום שאתה נמצא?
"תשמע, בלשון אין עצם".