חופשיים על הבר

כבר ב-1916, הרבה לפני שדפני ליף הקימה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, ידעו בארץ ישראל להתלונן על יוקר המחייה המופרז. אז זה נבע, בין היתר, מהמצב הקשה בזמן מלחמת העולם הראשונה – והתבטא בעיקר במחסור חריף במוצרים בסיסיים, שהוביל לספסרות ולעליית מחירים. הפועלים קשיי היום הכניסו מעט ונאלצו להוציא הרבה, והתסכול היה בהתאם. כך, יום אחד, החליטו מאיר רוטברג וברל כצנלסון, שניים מהבולטים שבאנשי תנועת העבודה, לעשות מעשה. בתקופה ששדרות רוטשילד היו רק בתחילת דרכן ואוהלים עוד זוהו בעיקר כצורת מגורים לגיטימית של אנשי העלייה השנייה – לרוטברג וכצנלסון היה פתרון אחר: הם הקימו חברה שיתופית, שסיפקה לפועלים מצרכי מזון במחירי עלות, ללא רווח, וביססה מסחר מסוג חדש. כצנלסון, הקופירייטר מבין השניים, הגה את השם שבסופו של דבר נבחר: "המשביר".

95 שנים עברו, ומאותו קואופרטיב מפואר שהקימו כצנלסון ורוטברג נותרה רשת חנויות כלבו בבעלות עוד איש עסקים – ורחוב קטן בדרום תל אביב, "המשביר", שסביר ורוב העוברים בו בכלל לא יודעים על שם איזה מפעל פורץ דרך הוא נקרא.

יום שלישי האחרון, כמעט חצות, והרחוב הזה חשוך לחלוטין. חנויות בתי המלאכה, שבבוקר שוקקות חיים, כבר סגורות מזמן, וגם המרפסות בבניינים נמוכי הקומה ריקות. פעם בחצי שעה לערך חולפת מכונית, שקוטעת את הדומייה לרגע ואז ממשיכה הלאה, אל עבר רחוב הרצל הסמוך. רק מבעד לחלון הראווה שבחזית המשביר 22 בוקע אור. בפנים, חבורת צעירים עובדת במרץ: תולה, צובעת ומנקה. בעוד פחות מ-48 שעות, בחמישי בערב, ייפתח שם פאב-מסעדה קואופרטיבי ראשון מסוגו בישראל, הבר-קיימא – וחייבים לעבוד קשה כדי לעמוד בדד ליין.

על הכביש שמחוץ לבניין יושב יגאל רמבם, מראשוני המאהל ברוטשילד ואקטיביסט משופשף. הוא לוקח הפסקה קצרה מהשיפוצים כדי לנשום אוויר צח ועשן סיגריות. בקיץ שעבר, קצת אחרי שהמחאה התרוממה, הוא ושותפו לדירה ג'וליאן פדר החלו לגלגל את רעיון הפאב הקואופרטיבי. מקום בו הזרעים לחקלאות מימי העלייה השנייה יוחלפו בכוס בירה וארוחות ערב טבעוניות, אך העקרונות של פעם יישארו: התאגדות עצמאית של בני אדם, המתאחדים מרצונם החופשי על מנת לספק את צרכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים – והכל באמצעות מיזם עסקי שנמצא בבעלותם המשותפת ובשליטתם הדמוקרטית. בלי בעלי הון שמחלקים הוראות מלמעלה, בלי מרדף אינסופי אחרי מקסום הרווח.

"זה שלב ההתבגרות של המאבק החברתי", אומר רמבם. "אני מברך על זה ששותפינו לדרך יוצאים שוב לרחובות, אבל אני נמצא עכשיו במשמרת אחרת. אנחנו בונים כאן חלופה אמיתית ומראים לאנשים שכך אפשר לחיות מבלי להיות תלויים בממסד. תבין, זה לא שיש לי מאז ומתמיד רצון להיות בעלים של פאב. העניין פה זה באמת הפוטנציאל המהפכני".

 גם החשמלאי מתנדב לעזור

הרעיון של הבר-קיימא פשוט: כדי להפוך לבעלים צריך לקנות מניה שעולה 1,000 שקלים. אין מספר מוגבל של מניות במחסן, אבל כל אדם רשאי לקנות רק מניה אחת. היא תקנה לו "מחירי חבר" שיהיו זולים בכ-30 אחוז מהמחירים הרגילים במקום, הנמוכים גם כך ממחירי השוק – ותעניק לו זכות הצבעה באסיפה הכללית של האגודה השיתופית. האסיפה, שתורכב מ-170 בעלי המניות הנוכחיים ומכל אלו שיצטרפו בהמשך, תקבע את אופיו של העסק (אופי המקום, שירות, ניהול תפעולי) ותחליט מה יעלה בגורלם של העודפים התקציביים שייוותרו בסוף כל רבעון. אם בעסק רגיל העודפים האלה מכונים "רווח" והולכים לרוב ישירות לכיסו של בעל ההון, הרי שקואופרטיב כמו הבר-קיימא מנצל אותם כדי להיטיב עם הקהילה בה הוא חי – אם נשאר הרבה כסף פשוט יורידו כאן מחירים, ירחיבו את השירותים המוצעים או יקימו קרן לעידוד קואופרטיבים אחרים.

הממד המהפכני, מדגישים כאן, משפריץ מכל מדף של אלכוהול מיובא. במקום בעל הון שמחזיק בעסק, הבעלות מתחלקת בין רבים. במקום למחות נגד מחירים גבוהים, הציבור קבע אותם בעצמו (כך למשל חצי גולדסטאר יעלה כאן 20 ₪ לחבר ו- 23 לאורח) ובמקום לנצל צעירים המבקשים להרוויח מינימום, מאפשר הבר קיימא גם לאחרון המלצרים להחזיק במניות על המקום. ועדיין, מדגיש רמבם, "קואופרטיב זה לא בית תמחוי, הוא צריך להצדיק את עצמו כלכלית". בדיוק בגלל זה, מעבר לבעלות השיתופית והדמוקרטיה בהתוויית הדרך, הבר-קיימא יתפקד גם כעסק לכל דבר, בהובלתו של איתי גולדשטיין, הזכיין והמנהל של קפה גרג בדיזנגוף סנטר, ועם עובדים שישתכרו שכר בסיס בנוסף לטיפים. מלבד אלכוהול, התפריט יורכב מאוכל פשוט יחסית כגון כריכים, פסטות, חומוס וסלטים – והכל ללא בשר ועם יומרה לבריאות. גם הדאגה לסביבה תבוא לידי ביטוי בהקפדה על כך שכל הריהוט יהיה ממוחזר, וזה כולל גם את הקומה השנייה של הבניין, בה יוקם חלל שבו ייערכו הופעות, הרצאות ופעילויות תרבות. המטרה: לייצר מקום שיוצר סביבו קהילה.

תחושות הקהילתיות והחברותא אינן רק המטרה אלא גם הדרך, וניתן לחוש זאת גם בשיא הלחץ, יומיים לפני הפתיחה. באמצע הפאב יושב מישהו ומסיים לחתוך סלט. על השולחן שתי כיכרות לחם פרוס בשקית, אריזה חסכונית של חומוס וקופסאות שימורים של זיתים שחורים ותירס. כולם מתכנסים מסביב כדי לאכול, ורמבם מנצל את ההזדמנות כדי לסקור את המטלות שנותרו עד להשקה הגדולה ולהזכיר שביום חמישי בשש בבוקר, עם תום העבודות לאותו לילה, תתקיים פגישה חשובה של כל המעורבים.

"למישהו יש כיף-לי בתיק?", שואל מישהו.

"זה אמור להישמר לארבע בבוקר", משיבה לו מישהי בתסכול משועשע, בדיוק כשאחד השותפים נכנס ושואל "קנו מניות בזמן שלא הייתי?".

חברי הקואופרטיב הנרגשים, וגם סתם אנשים שרוצים לסייע, באים לכאן באישון לילה. צמד חברים על קטנוע מגיח משומקום, ואחד מהם נכנס פנימה ומחפש את רמבם. "הבאתי בורקסים", הוא אומר ומניח שקית על השולחן. כעבור רבע שעה הוא כבר מסתלק. מדי פעם מישהו זורק לחלל החדר משימה, ואחר פונה לבצע אותה. חברה אחת מסיימת לצבוע מדפים בלק, שריחו החזק ממלא את כל החדר. אחרים נשלחו לחלל שבקומה השנייה כדי להוריד ספה. במטבח, שעדיין מבולגן וכנראה לא יהיה מוכן לפתיחה, שלושה חברים מקרצפים רשתות לבנות שיולבשו בתוך המקררים.

דפנה ברנקל, בת 24 וילידת קיבוץ כפר בלום, סורקת את החלל ומחפשת נקודות תורפה. היא מאמינה שיש משהו באווירה השיתופית של המקום שגורם לאנשים לרצות לתת עוד ועוד מעצמם, וקובעת שזה מצליח לחרוג אל מעבר למעגל החברים. כדוגמה היא נותנת את בעלי המלאכה של האזור, שרבים מהם נרתמו למאמץ. "הרפד השכן לימד אותנו לרפד ונתן לנו להשתמש בציוד שיש לו בסדנה", היא מספרת ומוסיפה שחשמלאי אחד אפילו הסכים לעזור להם בהתנדבות. "גם אנשי המקצוע שאנחנו משלמים להם", היא אומרת, "לוקחים מחיר נמוך במיוחד ועובדים בשבילנו עם חיוך".

קרן פנסיה שיתופית, מישהו?

מבחינתם של האנשים המסיימים כאן שיפוצים אחרונים, היסודות לבר-קיימא הונחו במחאה של הקיץ שעבר – הן מבחינה תודעתית והן מבחינה טכנית. אז גם נוצר הקשר בין רמבם ופדר לבין חוקרת הקואופרטיבים עו"ד יפעת סולל, שמלווה אותם ואת הבר-קיימא עד היום. "אחרי שג'וליאן פגש אותי לראשונה בהרצאה במאהל נורדאו, הוא שלח לי מכתב עם רעיון שהיה לו להקים רשת קואופרטיבים שישנו את החברה הישראלית", מספרת סולל. "כשהתחלתי לדבר איתו ועם יגאל ניסינו לחשוב איך הופכים את הרעיונות הגדולים למשהו קונקרטי, להתארגנות כלכלית שיכולה לעבוד, ואיך בונים את המיזם כדי שהוא באמת יקדם את הרעיונות הגדולים הללו".

עבור סולל, ההפגנות ההמוניות של הקיץ שעבר היו שלב הכרחי בדרך להפצת הרעיונות שהיא מאמינה בהם לקהל הרחב – ונקודת מפנה אמיתית שהולידה פרויקטים כמו הבר-קיימא. "עד למחאה, בכל פעם שדיברתי על קואופרטיבים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח", היא נזכרת. "בערך באוגוסט, כמה שבועות אחרי שהוקם המאהל ברוטשילד, התחלתי לחשוב לאן לוקחים את הסיפור הזה. מצאתי את עצמי מסתובבת בכל רחבי הארץ, נפגשת עם קבוצות שקמו מתוך המאהלים ומסבירה להם שהקמת קואופרטיבים זו דרך להפוך את המסרים שעולים מהמחאה לקונקרטיים, ולייצר כוח כלכלי-אזרחי אמיתי".

במקביל לסיוע להתארגנויות נקודתיות, סולל הקימה יחד עם רייפי גולדמן, מנהל המרכז לפיתוח קואופרטיבים במכון הנגב, פורום ארצי לפיתוח קואופרטיבים. יחד הם הושיבו סביב שולחן כ-40 קבוצות שיתופיות שקמו בעקבות המחאה והיו צריכות הכוונה כדי לתרגם את הרעיונות הגדולים למציאות יומיומית. "רצינו ליצור מקום שבו אפשר ללמוד אחד מהשני ולחבר בין יוזמות שונות או לכונן שיתופי פעולה", היא אומרת.

כיום, קיץ אחד אחרי, ובשנה שהוגדרה על ידי האו"ם כ"שנת הקואופרטיבים", כל אחת מההתארגנויות נמצאת בשלב שונה – חלקן רק בשלבי התגבשות, ואחרות כבר מספקות שירותים בתחומים מגוונים מאוד: קואופרטיב "העגלה" במצפה רמון, שהחל להתגבש עוד לפני המחאה כאנטיתזה למחירים הגבוהים של הסופרמרקט המקומי, כבר יצא לדרך ומציע מוצרי מזון; הקואופרטיב התל אביבי "שלנו" עובד על הקמת סופרמרקט גדול וקרן פנסיה; יש התארגנות שרוצה להקים בנק, ואחת אחרת של עובדים סוציאליים שמספקת שירותי רווחה; בחיפה ובירושלים מנסים ללכת בדרכו של הבר-קיימא ולהקים פאבים, ואילו בבאר שבע ובבית שמש הוקמו גני ילדים קואופרטיביים במסגרת קהילות שיתופיות.

"מדובר באנשים שהגיעו להכרה שהם יכולים לקחת אחריות על ההתנהלות הכלכלית שלהם או על רכיב מתוכה ולקחת את השליטה לידיים שלהם", אומרת סולל. "מישהי אמרה לי 'תמיד חשבתי שההתנהלות הכלכלית היא בעייתית, אבל המחאה עזרה לי להבין שאפשר לשנות את זה'. אנחנו לא צריכים לחכות שדברים יקרו מלמעלה. אנחנו יכולים לעשות את השינוי בידיים שלנו. מאחר שהממשלה לא תעשה את זה, צריך קבוצה של אנשים שיתחילו להוביל את השינוי בעצמם".