אחת המתנדבות במטה הבחירות הרפובליקני של מחוז דיין בוויסקונסין נעלה נעלי ספורט עם דוגמה של דגל ארצות הברית. היא לבשה ג'ינס כחול וטי-שירט אדומה, ובשיער היה לה סרט בצבעי הדגל. היא ישבה ליד שולחן שהיה מכוסה במפת בד, גם היא בצבעי כחול-אדום.
המפה הזאת, והתלבושת הזאת, היו הדברים הכי מלאי חיים בחדר. סביב השולחן ישבו, חוץ מנערת הדגל, שני בחורים ואישה מבוגרת יותר עם קוקו גבוה. כולם החזיקו שפופרת של טלפון משרדי ביד אחת ואת הסמארטפונים שלהם ביד השנייה. כולם שתקו.
"את רוצה לעשות טלפונים?" שאל אותי כריס, מנהל המטה. כשהתקשרתי אליו קודם לכן וביקשתי להתנדב הוא לא שאל מי אני, רק אמר לי לבוא בשבת ב-12:00. הוא נראה בגילי, שלושים פלוס, ושום דבר במראה שלו לא היה יוצא דופן. לא היו לו זקנקן או חולצת פלנל או אקדח או מבט מופרע בעיניים כמו שתומכי דונלד טראמפ מצטיירים בעיניי אלה שנחרדים ממנו, אבל ידעתי שהוא שמרן בן שמרנים, אולי אפילו מתנגד להפלות.
"טלפונים? לא, אני מתביישת לדבר באנגלית", אמרתי נבוכה, "אבל אני יכולה לעשות כל דבר אחר. לסחוב דברים, ללקק מעטפות, לתלות, לנקות, להכין קפה...".
כריס לא נראה מאושר מהמציאה, אבל הוא היה נחמד. "אנחנו כבר לא שולחים דואר בשלב הזה של המרוץ, אבל יש שלטי חצר שאת יכולה להכין". הוא העמיס עליי ערימה של שלטים קטנים וערימה נוספת של רגלי מתכת, הביא לי שדכן והראה לי איך מחברים בין השלט לבין הרגליים. שלטי החצר לא היו זרים לי: תושבי העיר מדיסון, שבה אני מתגוררת בשנה האחרונה, נועצים אותם במדשאות הפרטיות מול הבתים. זו בעצם תעמולת הבחירות היחידה שנחשפתי אליה מאז שאני פה, פרט לכמה שלטי חוצות אלקטרוניים.
אולי זו אחת הסיבות שכל כך רגוע פה במטה, שאליו הגעתי עשרה ימים לפני הבחירות. לא משנה עד כמה טראמפ וקלינטון מתכתשים בעימותים, בנאומים או בטוויטר, נדמה לי כאילו בארצות הברית המרוץ הפוליטי לא כובש את המרחב הציבורי. אין חלוקת פלאיירים ברחובות, אין פלריגים לתלות בצמתים או פלריגים של היריב לתלוש באמצע הלילה, לא צריך לסחוב ארגזים עם פוסטרים או סטיקרים או אזיקונים לשום מקום, אין אקשן. המון אנשים כבר הצביעו בבחירות המקדימות באמצעות האינטרנט או הדואר, והקלפיות עצמן אלקטרוניות. כמו כל דבר באמריקה, גם הבחירות שלהם נקיות ועשויות מפלסטיק. אבל כמו שגיליתי מהר מאוד, זו לא הייתה הסיבה היחידה לשקט.
בייגל עם שמנת ושלטים עקומים
לקחתי את שתי הערימות, של השלטים והרגליים, והתיישבתי ליד שולחן גדול וריק מול בחורה צעירה שנראתה חמודה. "את מתנגדת להפלות? רציני?", שאלתי אותה בלב, אבל בקול רם רק אמרתי "היי, אני נועה".
היא הציגה את עצמה בנימוס, אבל שכחתי את השם רגע אחר שאמרה אותו. גם היא החזיקה את הטלפון ביד אחת, וביד השניה לא חייגה אלא גללה בשעמום את פיד הפייסבוק בטלפון שלה. כשהעיניים שלנו נפגשו היא חייכה באדיבות ושתקה. חייכתי בחזרה והתחלתי לשדך את השלטים. הדקות עברו, ואף אחד בחדר לא דיבר.
"הלו? שמי דנילה", נחתכה פתאום הדממה (דנילה! זהו זה!), "אני עורכת סקר קצר שנוגע לקהילה שלנו. אילו הבחירות לנשיאות היו מתקיימות היום, לאיזה מועמד היית מצביע? ולאיזה נציג היית מצביע לסנאט? המטה הרפובליקני של מחוז דיין שילם על השיחה הזאת, תודה רבה". השיחה הסתיימה אבל דנילה לא שינתה את הבעת הפנים, לא הניחה את השפופרת וגם לא כתבה את התשובות שניתנו לה בשום מקום, רק המשיכה לשבת מולי ולגלוש בדממה.
בתור משדכת שלטי החצר הגרועה ביותר בעולם, העדפתי גם אני לשתוק בשלב הזה. ידעתי שכמות השלטים במטה בטח מוגבלת ולא רציתי לסיים את המשימה שלי מהר מדי, כדי שאספיק להכיר את האנשים שעובדים איתי, לכן עבדתי לאט במיוחד. העובדה ששידכתי את כל השלטים עקום במיוחד, לעומת זאת, לא היתה בחירה אלא תקלה.
אחרי עוד כמה דקות של שקט, אזרתי קצת אומץ. "איך זה שאתם לא מחייגים לאף אחד?" פניתי אל דנילה בזהירות. בכל זאת הבחורה עם האוזן על האפרכסת, לא נעים להפריע. "זה אוטומטי", היא סובבה אליי את המכשיר המשרדי והראתה לי, "הטלפון מחייג לבד לרשימת מספרים שיחה אחרי שיחה. כאן אנחנו לוחצים אם המספר לא היה מחובר, אם הגענו למשיבון או אם ענו לנו, ומה ענו".
"ומה זה נותן, הסקר הזה?", שאלתי.
"לפי התשובות שאנחנו מקבלים אנחנו מנתבים את הפרסום הטלוויזיוני לאזורים השונים בוויסקונסין", היא ענתה. "זו רשימה של מספרים נייחים, לכן כמעט אף פעם לא עונים לנו".
דנילה הרשתה לעצמה לאכול בייגל עם גבינת שמנת בזמן שהמתינה על הקו שאף אחד לא יענה לה, וכשהבנתי את זה היה לי נעים יותר להמשיך ולהפריע לה.
"נורא רגוע פה", אמרתי. "חשבתי שעשרה ימים לפני הבחירות יהיה הרבה יותר רעש ובלגן".
"אני יודעת, עבדתי בקמפיינים שהיה בהם טירוף בשלב הזה", היא הסכימה איתי באופן מפתיע.
"האווירה פה קצת מייאשת", ניסיתי להמשיך, "מה, כולם איבדו תקווה?".
"זה לא זה", היא אמרה בשקט ואולי גם קצת בעצב, "אני חושבת שהסיבה היא שאנשים לא אוהבים אף אחד משני המועמדים".
א-הא! אז היא לא אוהבת אותו! ידעתי שהיא נראית בחורה לעניין, דנילה. אבל היא בכל זאת כאן, במטה, ואני חייבת להבין למה. אבל איך שואלים עובדים במטה הבחירות של טראמפ למה הם תומכים בטראמפ? או יותר נכון, למה הם נראים נורמטיביים ותומכים במועמד שהוא הכל חוץ מנורמטיבי?
קשה להיות אישה שתומכת בטראמפ
ניסיתי לברר בזהירות עם דנילה מה היא באמת חושבת על טראמפ. "את מקבלת תגובות לא נעימות בטלפון לפעמים?", גיששתי.
"לא", היא אמרה, "במקרה הכי גרוע אנשים מנתקים".
"אבל יוצא לך לפעמים להתגונן בגלל שאת תומכת בו?".
"כן", היא ענתה מיד, ועוד לפני שהספקתי לשאול אותה איך היא מתגוננת, המשיכה, "אני מניחה שאת צריכה לדעת להגן על העמדות שלך, נכון? למה, למשל, את בעדו?"
לא הייתי ממש מוכנה לשאלה כזו. בניתי על זה שהאמריקאים המנומסים לא יתחקרו אותי.
"אני מסכימה איתו על הרבה דברים"... מלמלתי.
"על הדברים שחשובים באמת, נכון? כמו למשל מינוי שופטי בית המשפט העליון. נכון שהוא לא מועמד אידיאלי, אבל אסור שהיא תנצח".
"למה את חושבת שהוא לא מועמד אידיאלי?" שאלתי בחיוך, תוהה אם אני לא מותחת מדי את החבל.
"מסיבות מובנות", דנילה החזירה לי חיוך נבוך. אף אחד לא התערב בשיחה שלנו, ופתאום חשבתי שאולי לא רק היא נבוכה. טראמפ, אחרי הכל, ספג ביקורת רבה גם מתוך המפלגה הרפובליקנית, שלא לדבר על הבכירים שהתנערו ממנו. אין סיבה להניח שהמצב בשטח שונה.
"וואו", ניסיתי להביע הזדהות, "איזה קשה זה".
"כן", היא המשיכה, "אבל לפחות האווירה במפלגה נשארת טובה. כולם מאוד מנומסים ואדיבים אחד לשני, למרות המחלוקת".
"מה, יש ממש פיצול?"
"כן", היא אמרה, הפעם בעצב ברור. "המפלגה שבורה, כמובן".
"את חושבת שהוא ינצח?" העזתי לשאול.
"אני לא יודעת", היא אמרה בכנות. "הסקרים משתנים כל הזמן, רק השבוע היה סקר שלפיו הפערים שוב הצטמצמו. אני יודעת שבוויסקונסין הוא לא ינצח, אם כי באוגוסט, לפני שהכל קרה, דווקא היה לו סיכוי".
"לפני שנחשפה ההקלטה, את מתכוונת?"
"כן, ברור".
"לא קל להיות אישה שתומכת בו".
"לא", היא חייכה, וסיפרה לי על ערבי הנשים של המפלגה. בכל יום רביעי מגיע למטה פורום של נשים מתנדבות. "הן חבורה חמודה של נשים מבוגרות, שאמורות לעשות טלפונים אבל בעיקר מקשקשות", דנילה סיפרה. "אין שם אחת שחושבת שזה בסדר, הדברים שהוא אמר. אבל הן אומרות שיותר חשוב להן שבית המשפט העליון יישאר שמרני. ככה הן מסבירות את זה".
הילרי בכלא? סתם דיבורי קמפיין
אוקיי, סיפור בית המשפט העליון חשוב להם פה לאללה, הבנתי. על מרקע הטלוויזיה במסדרון הופיעה הילרי קלינטון, ואחד מהמתנדבים רטן בתיעוב שהוא לא יכול לאכול כשהוא רואה אותה מול העיניים. "בוא נקווה שהיא לא תזכה, אחרת יהיה לך קשה לאכול הרבה פעמים", מנהל המטה כריס זרק לו.
"הו, היא לא תזכה", ענה הבחור בביטול.
קפצתי להביא עוד ערימת שלטים, הפעם של רון ג'ונסון, המועמד הרפובליקני של ויסקונסין לסנאט. כשחזרתי דנילה הודתה למישהו שענה לטלפון והסתכלה על השלטים שהבאתי. "האיש שדיברתי איתו עכשיו אמר לי שהוא יצביע למועמד הרפובליקני לסנאט, אבל הוא אפילו לא ידע שקוראים לו רון ג'ונסון", אמרה לי פתאום בתסכול. "אני לא אוהבת שאנשים לא בודקים, שהם מצביעים בלי לדעת למי הם מצביעים. ואם האיש הזה הוא פושע או בגד באשתו? אתה מצביע לו רק כי הוא מהמפלגה?".
"אבל אפשר להגיד את זה גם על טראמפ", אמרתי.
"נכון, לכן הרבה אנשים לא יצביעו לו גם בתוך המפלגה", דנילה אמרה, ואני חשבתי שאולי היא מדברת על עצמה. "רון ג'ונסון מתקדם יפה מאוד בסקרים", היא כאילו ענתה למחשבות שלי, "הוא חכם, הוא לא מתנער מטראמפ אבל גם לא נראה אף פעם בחברתו. הוא עושה עבודה טובה".
אז בגללו את פה, אמרתי לה בראש שלי. את לא עובדת בשביל טראמפ, את עובדת למרות טראמפ. תהיתי אם זה בסדר שאני בכלל מדברת איתה עליו, אם מותר לה להגיד במקום הזה את הדברים האסורים האלה.
"זה רגיש פה לדבר על טראמפ? את צריכה להיזהר עם מי שאת מדברת איתו?", שאלתי בשקט.
"זה קצת רגיש וזה יכול להיות מביך", היא ענתה בקול נמוך והסתכלה מסביב, "אבל אני ממש שמחה שהדיונים הם תמיד באווירה מכבדת. חשוב בעיניי שאנחנו יכולים לדבר על הדברים האלה במפלגה".
"אם הוא ייבחר אני חושבת שאני ארגיש הקלה, אבל גם קצת דאגה", העזתי לשקר קצת למען השיחה.
"אני בטוחה שהרבה מאוד אנשים ירגישו ככה", דנילה אישרה. כריס, שהביא לי סיכות חדשות לשדכן, הצטרף אלינו, והיא המשיכה לדבר. "אני סומכת על הקונגרס, ואני בטוחה שאם הוא יהיה הנשיא יקיפו אותו הרבה יועצים מקצועיים ואינטליגנטיים".
"אתם לא חוששים מהדברים שהוא אומר?", שאלתי את שניהם, "נגיד, שהוא יזרוק את הילרי לכלא אם הוא יזכה?"
"לא, אלה סתם דיבורי קמפיין", כריס ענה. "אני לא מאמין שהוא יכול להוציא דבר כזה לפועל".
"ואם הוא יפסיד, אתה חושב שהוא יישאר בפוליטיקה?" פניתי הפעם אליו.
"אני לא יודע".
"ומה היית מקווה שיקרה?".
"אני לא יודע".
הליברליים נבזיים כלפינו
"תראי את קן, למשל", אמרה לי דנילה והצביעה על מתנדב מבוגר שנכנס לחדר והצטרף לטלפנים השותקים. "הוא ממש שונא את טראמפ. אבל בשבוע האחרון הוא חזר להתנדב, כי אסור שהילרי תנצח".
הסתכלתי על קן, שלבש חולצה של ויסקונסין, כובע של ויסקונסין ושפם. הוא התיישב ליד רונדה, מתנדבת חדשה שנכנסה גם היא לחדר לא מזמן, ושניהם הרימו את שפופרות הטלפונים שלהם. לשמחתי, רונדה דווקא התחילה לדבר איתנו במרץ. ובמקום להתבייש בטראמפ, היא יצאה למתקפת נגד.
"יש לי כמה חברים דמוקרטים שהולכים להצביע לטראמפ", היא הכריזה בקול רם, שהתגלה כקול הטבעי שלה. "אני הפסקתי לעקוב אחרי הסיקור החדשותי של הבחירות האלה, כל הכתבים הם חברים של הקלינטונים. מציגים את טראמפ באור לא נכון, זה לא מי שהוא בכלל. לכו תראו נאומים שלו ביוטיוב, לא בעימותים כשהוא במגננה, הוא אומר דברים מדהימים. הם לא מראים את הדברים האלה בחדשות", אמרה בנימת תוכחה, "כי אילו היו מראים אותם - כל הליברלים היו מצביעים לו".
"יוטיוב זה בחינם?" שאלה האישה עם הקוקו הגבוה.
סיימתי לשדך את כל השלטים. למעשה, אני לא יודעת אם ימצאו מספיק חצרות בכל ויסקונסין לכל השלטים שהכנתי. חשבתי שאצטרך לפרוש בשיא, בדיוק כשהתחיל להיות מעניין, אבל כריס הפתיע אותי ואמר שהוא חושב שאני מוכנה לעשות טלפונים. "ממילא אף אחד לא עונה", הוא אמר, והושיב אותי בין קן לרונדה.
"קיבלתי קידום", חייכתי אליהם ולחצתי בטלפון על הכפתור שהיה כתוב עליו "השיחה הבאה", מקווה לא לשמוע "הלו" מהצד השני.
"עשיתי אתמול 160 שיחות וענו לי 12 אנשים, איזה בזבוז זמן", אמרה רונדה, "היינו יכולים ללכת לשכנע מצביעים בזמן הזה. אנשים לא עונים היום לסקרים, הם לא רוצים שידעו למי הם מצביעים, הם פוחדים".
"אני לא הייתי עונה", הסכים קן.
"הליברלים תוקפניים", האשימה רונדה, "אם הם יודעים שאתה תומך בטראמפ הם נהיים ממש נבזיים כלפיך".
"על מה תוקפים אתכם?" שאלתי.
"כל החטא שלי הוא שאני מאמין בחוקה", סיפק קן אמירה מעורפלת משהו, שכנראה רמזה לתמיכתה של קלינטון בפיקוח על נשק. "היתה סיבה שהאבות המייסדים שלנו כתבו אותה. זה מה שהופך את אמריקה למה שהיא".
"אנשים הגיעו הנה מאירופה, ועכשיו הם רוצים שיהיה כאן אותו דבר כמו שם", הוסיפה רונדה.
אמירות מטורפות? זה הכל ביזנס
אם כשנכנסתי למטה הבחירות הופתעתי שאני לא שומעת שיחות פוליטיות, עכשיו השיחה הערה הפתיעה אותי בדרכה. הרי אם קן ורונדה מסכימים אלה עם אלה, אז על מה יש לדבר? אבל רונדה הייתה מהטיפוסים שתמיד יש להם מה להגיד. רציתי לשמוע אותה מדברת עוד, ולא הייתי צריכה לחכות יותר מדי.
"אומרים את זה בכל מרוץ לנשיאות, אבל לדעתי הבחירות האלה הן קו פרשת מים. הן יכריעו אם הארץ שלנו תצא מכלל סכנה, או תהפוך למדינה סוציאליסטית וליברלית. אם הילרי תנצח היא תמשיך במה שאובמה עשה. הכלכלה תהיה במצב רע מאוד. ביטוחי הבריאות יתייקרו, רופאים יצאו לפנסיה מוקדם כי בתור עובדי ציבור הם ישתכרו מעט מדי. ואי אפשר לדעת באילו מלחמות נהיה מעורבים".
"אם טראמפ ינצח יש מצב שיהיה הרבה יותר טוב", השלים אותה קן, "הוא יחזיר את אמריקה למה שהיא היתה פעם, הוא ישמור על בית משפט עליון שמרני". נזכרתי במה שדנילה אמרה על קן. הוא נשמע כאילו הוא מנסה לנחם את עצמו.
"אתם ממש סומכים על טראמפ", אמרתי.
"אני בוטחת בו לגמרי", רונדה ענתה. "הוא איש עסקים, הוא יודע לנהל משא ומתן. הדברים הכביכול מטורפים שהוא אומר – זה הכל טקטיקה, ככה עושים עסקים".
"את חושבת שהוא ינצח?" שאלתי בעדינות.
"לגמרי", היא ענתה בבטחה, "אני מאמינה שיכולה להיות כאן הפתעה גדולה מאוד. הלו? שלום, זו רונדה. אפשר לשאול אותך שתי שאלות קצרות הנוגעות לקהילה שלנו?".
סוף דבר
ביום שלישי השבוע התפרסם הסקר הראשון שבישר שטראמפ מוביל על קלינטון. ביום רביעי הסבירו כל הפרשנים שהמירוץ עדיין לטובתה, אבל הניצחון לא מובטח לה. התקשרתי שוב למטה, לשמוע מה הלך הרוח שם. לא הכרתי את מייקל, הגבר שענה לטלפון. הצגתי את עצמי, סיפרתי לו שהתנדבתי במטה ביום שבת, והוספתי ששמעתי על העלייה בסקרים.
"כן", הוא השיב לי די ביובש. ברקע לא נשמע שום קול.
"אתם שמחים?" שאלתי בהתלהבות.
"כן", הוא ענה בקצת התלהבות.
"אני אשמח לבוא שוב לעזור. בטח יש עכשיו המון מה לעשות! אתם יוצאים החוצה, יש עבודת שטח? תגיד לי מה אני יכולה לעשות!"
"האמממ. אני אבדוק את זה ואחזור אליך", הוא אמר.
לא שמעתי ממנו שוב.