יום חמישי, היום העמוס ביותר במסעדת "סלון" בתל אביב. צוות המטבח, בניצוחו של השף אייל שני, עומל על ההכנות לארוחת הערב. לפתע כולם מתבקשים לעצור הכל. "מישהו פירק תרמילי אפונה וסידר את האפונים בתבנית מרובעת", מספר שני, "ראיתי תבנית נורא יפה, והחלטתי לצלם אותה לאינסטגרם. אבל אז מצאתי את עצמי כותב: 'מי שסופר כמה אפונים יש בפנים, יזכה להיות איתי יום שלם'. ואני מתחיל לקבל עשרות ניחושים עם מספרים, ואני מבין כבר, כי אני יודע שאני אדם מאוד דליק, שהולכת להיות פה תבערה, ואין לי כוח לזה הפעם. אני אומר לחברים שלי: 'עוצרים את העבודה וסופרים כמה גרגרי אפונה יש פה, כי אני לא יכול להרשות לעצמי לבקש מאנשים לנחש מספר, כשאני לא יודע כמה. זה יחזור אלי כמו בומרנג'. עכשיו, איך סופרים את זה? הבנו שאנחנו צריכים לקחת עשרה גרם, לשקול אותם ולספור. מצאנו שמשקל גרגר אפונה הוא 0.4 גרם. זה לקח שעה וחצי. היה כבר יותר קל לספור את האפונים. בסוף חזר המספר 2097".
זה היה רגע אייל שניסטי קלאסי: אותה התפייטות שהפכה לסימן ההיכר שלו – וגם סייעה לו להפוך לדמות מוכרת בכל בית; שף שהוא כבר מזמן לא תימהוני הנושק לעגבניות, אלא גורו שסוחף אחריו עדת מאמינים ומוביל בהצלחה עונה רביעית של "מאסטר שף" (רביעי ושבת ב-21:00, ערוץ 2) לצד שלושת עמיתיו, חיים כהן, מיכל אנסקי ויונתן רושפלד.
ההתפייטות של שני לא עוצרת בשום פינה בחייו. גם כשהוא מלמד את המלצרים שלו. הוא מאחר ב-40 דקות לפגישתנו במסעדה שלו בתל אביב, "צפון אברקסס", לאחר שנסחף בהדרכתם של חמישה מלצרים חדשים רק בגלל שחשוב לו נורא ללמד אותם על ההבדל בין לובסטר לעגבנייה. את התשובה לשאלה מה מהם הוא מעדיף אתם בטוח יכולים לנחש לבד.
חשוב לך שאנשים שנמצאים סביבך יראו הכל כמוך.
"כל חודש אני לוקח את המלצרים החדשים, ומספר להם פרטים קטנים, ברזולוציה מטורפת, ואת רואה איך כל המגננות יורדות, ובאותו רגע הם בידיים שלי, ואני עושה הברגה מחדש, כמו בברזל מלובן, ואז אני יודע שהם מפורמטים מחדש לעולם".
אתה מוצא לפעמים קושי לעמוד מול אנשים שלא מבינים על מה אתה מדבר?
"במשך שנים עמדתי עם הטקסטים שלי ועם והמחשבות שלי לבד מול כולם, שזורקים עליי עגבניות ואומרים 'שרלטן'. חלפו הרבה שנים, ואני חושב שזה שכל הזמן אמרתי את אותה המנטרה, בסוף אנשים השתכנעו שאין לבן אדם טעם לשקר את אותו השקר עשרות שנים. אני חושב שהיום אני חווה הרבה יותר הבנה. 'מאסטר שף' עזרה לי נורא. הם הבינו שאם לוקחים אותי וממננים אותי לכמות מסוימת של חומר בתוך התמיסה, משיגים תוצאה מופלאה. אני חומר יותר מדי מרוכז לפריים טיים, זה ווירדי לגמרי. אבל אם מוהלים את זה ב-6 ליטרים רושפלד, חיים ומיכל, אז נוצרת תמיסה מושלמת".
"בית המשפט צלב אותי"
העונה הרביעית של "מאסטר שף" שונה מקודמותיה. פחות דגש על סיפורים אישיים, יותר דגש על המנות עצמן. עדיין אפשר לאתר בין המתמודדים את הכריזמטיים יותר ופחות – מסרט כובשת הלבבות, עידו גרינברג המאצ'ו וג'וש העולה החדש בניחוח היידישקייט – אבל בסופו של דבר, האוכל מדבר. גם במסעדה של שני, אחרי בקבוק יין שבלי משובח, הוא מתעקש שנאכל. חווית הזלילה לצדו הרבה יותר שקטה משציפיתי. אכלנו אפונים בידיים, וגם פיצה, והוא נהנה בדיוק כמו אחרון הסועדים במסעדות שלו. דמות די שונה מזו שמוצגת בתוכנית.
"העונה לראשונה ציפיתי בכמה פרקים", הוא אומר, "כל הזמן בא לי להגיד להם: 'תנו לי לעשות את גרסת אייל, אפילו רק פרק אחד'. אבל ברור לי שהם עושים את זה יותר טוב, כי הם יודעים לעשות את זה. מאסטר שף זה כמו מילקי. מוצר שמיליונים רוצים אותו, ואת אוכלת את זה ואומרת 'הם צודקים'".
בעונה הזו, מורכבות היחסים בין השופטים תופסת יותר מקום, מה שגורם לטונים לעלות ולוויכוחים מרים להתלקח לא פעם. "משהו השתחרר", שני מסכים, "מלכתחילה חיים ואני אמרנו שאנחנו לא מוכנים להתעלל באף אחד, כי הסיטואציות בתכנית מזכירות לנו סרוויס במטבח. כשיש מצוקה במטבח, אני נכנס ומתעלל בטבחים שלי? לא, אני נכנס ועוזר להם. מצד אחד אנחנו מאוד מעריכים אותם, ומצד שני אנחנו כן מרשים לעצמנו לבעוט קצת, ולכן יש יותר ויכוחים. זה לא מבויים. זו העונה שבה אני מרגיש הכי דומה לעצמי, ואני חושב שגם האחרים מרגישים ככה".
כשאתה מנתח מנה, הרבה פעמים קשה להבין אם אתה אוהב או שונא אותה.
"לאט לאט זה נקלט. אנשים כל היום מחקים אותי. הם עוצרים על הווספות או מחלונות של אוטובוסים וצועקים לעברי רפליקות שלי. זה קורה המון פעמים ביום. המשפטים האלו נקלטים בהם, הם מתחילים לחשוב ולדבר ככה, וזה מרחיב להם את השפה של האוכל".
אלא שיש לך מתחרים: אנחנו חיים בעידן שבו שפים הם כוכבים, אין כמעט שף נחשב שלא לוהק לתכנית טלוויזיה.
"תשמעי, יש אובדן עצום בלהיות מפורסם. את הופכת לדימוי. יש בזה אובדן של חופש, ויש בזה סיטואציה של מארב. מחכים למעידה הכי קטנה שלך ואז צולבים אותך בתת מקלעים. אני חוויתי את זה היטב".
כששני מדבר על הצד הלא נעים של הפרסום, הוא מתייחס לתסבוכת הכלכלית שליוותה אותו במשך יותר מעשור והגיעה לסיומה באפריל שעבר, אז סיים לשלם את כל חובותיו לנושים במלואם. "בית המשפט צלב אותי בצורה שלא עשה מעולם לשום חייב אחר", אומר היום שני בלהט, "גם הפסיקה שסגרה את הסיפור הייתה לרעתי. שילמתי עד האגורה האחרונה, גם למי שלא הייתי חייב. ורדה אלשיך (השופטת שניהלה את המשפט נגד שני – ל.ש) רצתה לעשות עליי כותרות. אחרת למה היא הקצינה? היא פסקה לי תשלומים שלא הייתה לי יכולת לעמוד בהם. אף אחד לא יכול לעמוד ב-50 אלף שקל לחודש נטו. אני צריך להרוויח לפחות 100 אלף שקל בחודש רק כדי לשלם את הסכום הזה".
איך צלחת את התקופה הזו?
"התקופה הזו, שצרו עליי, בצורה כמעט בלתי אפשרית, נתנה לי להבין שבדבר אחד הם לא יכולים לגעת בי – ביכולת שלי, בכישרון שלי וביצירתיות שלי. אי לכך, כל החיים שלי הפכו לחיים מזוקקים של יצירה. ככה התמודדתי עם זה. לא חוויתי את הכאב, חוויתי את העונג. הסתכלתי על הצד הטוב שזה גורם לי. זה גם עניין של כוח סבל, עבודה במטבח מפתחת כוח סבל. את לא יודעת מה זה סרוויס. את מגיעה למצבים בלתי אפשריים. זה מלמד אותך להביט על נקודה מסוימת בתוך תהליך, נקודה שמחייה ומזינה אותך, ולהתעלם מכל השאר".
"אמר לי אחד מעורכי הדין בעיצומו של המאבק: 'המצב שלך, עם כל מה שיורים עליך, הוא פתיר. זה רק עניינים של בושות. הם יעשו לך את כל הבושות האפשריות, אם תעבור אותן אתה צולח את הדבר הזה'. ואז חשבתי: 'האם יש לי בושה בסיפור הזה?' כשהתרסקתי כלכלית היה בזה המון היבריס שלי, והייתה מעורבת בזה סיטואציה שהיא בכלל לא בשליטתי. הייתי בטוח שאני בן אלוהים, ובסוף התרסקתי כי בניתי לעצמי מסעדה בהרצליה שעלתה מיליון וחצי דולר והיה לי רק מיליון. ככה התחילו החובות. מצד שני, בחיים שלי לא ניסיתי להשיג משהו במרמה במודע, או לגנוב. זאת הייתה כמו תאונת דרכים, חרא של תאונת דרכים. הייתי חייב לגופים ששדדו אותי, לבנקים. לא הרגשתי שאני נושא באשמה, ולכן לא הייתה בושה".
שני מתעקש שהיום שבו עסקיו קרסו היה אחד הימים המאושרים בחייו. "נשארתי בלי כלום. כל המכוניות שלי היו בבנק אחד, האשראי, המסעדות – הכל היה מרוכז במקום אחד. יום אחד נשארתי רק עם ג'ינס וחולצה, בלי כסף בכיס. ואז את מבינה מה חשוב ומה לא. כל הדברים האלו שהיו קשורים לכסף, היו נראים פתאום חסרי ערך. ואת מבינה שבאותו רגע, מעוצמת המכה, את כנראה נולדת. כי או שזה נגמר במוות או בלידה".
"הרומנטיקה זה מה שנשאר לי"
אייל טוביה מרדכי שני נולד בינואר 1959 בירושלים. הוא למד בבית הספר העממי בית הילד ובגימנסיה, ובעבר העיד על עצמו כנער פרוע, שנסע על אופנוע 50 סמ"ק ופלירטט עם נערות, וגם כתלמיד נוראי. "הייתה לי מורה מחנכת, שכשהמנהל רצה לזרוק אותי מבית הספר, היא אמרה לו: 'הילד כל כך אוהב לשחק, תשאיר אותו רק בשביל ההפסקות', אז הוא השאיר אותי", אמר בראיון ל"מעריב" ב-2009.
את דרכו המקצועית החל במסעדת "הקנקן" בקניון איילון, אבל מהר מאוד קנה לעצמו קהל אוהדים וזינק היישר משם אל הליגה של הגדולים – מסעדת שף ירושלמית בשם "אוקיאנוס". המסעדה זכתה תחילה להצלחה, ואף פתחה סניף נוסף בהרצליה, אבל לקראת סופה התרסקה כלכלית. בשנת 2004 נראה לראשונה על המסך הקטן, ביחד עם חברו הטוב ושותפו, הבמאי שחר סגל, בתוכנית" אוכל למחשבה" בערוץ 8. זו היתה הפעם הראשונה שהצופים גילו את היכולת של שני להגג על כל נושא שבעולם – מגרביונים ועד סומסום.
בפברואר 2008, לראשונה מאז קריסת "אוקיאנוס", פתח את מסעדת "סלון" בתל אביב, ושנה לאחר מכן השיק את "צפון אברקסס", מסעדה נוספת בעיר. שנתיים מאוחר יותר שב אל המסך הקטן, בשני ערוצים במקביל: בערוץ 8 עלתה הסדרה הדוקומנטרית "איפה האוכל?" בהגשתו, אבל בערוץ 2 התרחשה הפריצה האמיתית עם "מאסטר שף". במקביל, פתח עם שחר סגל בינואר 2011 את הסניף הראשון של "המזנון" באבן גבירול בתל אביב, בו הוא מציע מגוון מנות מתפריטי המסעדות שלו – רק בתוך פיתה. שנה לאחר מכן פתח גם את "פורט סעיד", בר־מסעדה שכל תל אביבי מכיר.
היום חולש שני על אימפריה של מסעדות משגשגות. ובגלגול הזה, גם אלה שלא מוכנים להוציא מאות שקלים בארוחה יכולים למצוא משהו באחת הזרועות שלו. "זאת הייתה המטרה", שני מסביר, "שנים הייתי מסתכל ברשימת ההזמנות באוקיינוס ומרגיש נורא חשוב, אבל כשהצטבר בי ידע אמיתי, הבנתי שאני לא יכול להחזיק אותו רק לאנשים שידם משגת, זה לא הוגן".
"המזנון", תופתעו לגלות, הוא המקום הכי ריווחי בסל של שני וסגל. הם כבר מחזיקים בסניף בינלאומי ראשון שסוחף את פריז, ובקרוב, זאת התכנית, ייפתח סניף נוסף שיביא את בשורת פיתות היוקרה גם לניו יורק. "בפריז היה לי משבר נוראי", הוא מספר, "לא הבנתי למה אנחנו מתרחבים בכלל. בכל זאת, המניע הוא לא מניע כלכלי. כשיש לך פה צי ואת מייצרת ספינה באוקיינוס אחר, היא עולה לך כל כך הרבה כסף. אבל אנחנו אף פעם לא חשבנו למה אנחנו מתרחבים, זו חרמנות".
את הרומנטיקה לא לקחו ממך.
"זה מה שנשאר לי. אני אפתח מזנון בניו יורק, ומה? זה ישמח עוד אנשים, אני אספוג מזה שמחה, אבל האם זה ישנה את המצב הקיומי שלי? לא. אני פותח בחו"ל כדי לראות שהזרע הוא אוניברסלי, שאני יכול לזרוע אותו באדמה זרה ולראות אם הוא עובד".
"פסטה עגבניות זה מאכל מכשף"
אי אפשר היה לצפות משני לזוגיות שגרתית או משעממת, ואכן – היא רחוקה מלהיות כזו. כבר 12 שנה שהוא חולק את חייו עם התסריטאית והיוצרת מירי חנוך (47). הם נשואים ויש להם ילדה משותפת, אנה (10), ולחנוך עוד שתי ילדות בוגרות מנישואיה הקודמים למוסיקאי צוף פילוסוף. הצצה לחיי האינטימיות שלהם סופקה בנדיבות בעונה הראשונה של הסדרה "מחוברות" ששודרה ב-HOT, אשר בה חנוך היתה הגיבורה ושני גיבור משני אך בולט. "לא הייתי יכול להישאר דקה אם לא הייתה בינינו תשוקה או אם לא הייתי יודע לייצר אותה", הוא מסביר, "זה כמו שכשאני שוחה בבריכת גורדון לפעמים, ויש את הרגע שאת נכנסת למים הקרים, וזה רגע שאי אפשר לשאת אותו, העינוי של הקור של המים. אבל גיליתי שאם אני מסדר את הנשימה שלי ומצליח להחליט שברגע שהמים הקרים יגעו לי בגוף, אני נושם בשלווה גמורה – הגוף שלי לא נבהל. גם בחיזור יש את הדבר הזה, את מרגישה את החרמנות שגואה ואת רוצה בה, ואת לומדת איך להתאוות לבן אדם שנמצא לידך הרבה שנים".
איך מירי מתמודדת עם הגישה הזו?
"מירי, בחוכמתה של אישה, מסתכלת עליי כמו על קוף, באיזו מין חמלה. היא מבינה אותי. היא מאוד אוהבת גברים, זה לא שיש לה מטען כנגד זה. היא מבינה את החומר ויודעת לא להתרגש".
"לא רציתי שהיא תעשה את זה, לא הבנתי מה המוטיבציה שלה, אבל אמרתי לה ולעצמי שבאשר תלך - אלך אחריה. מצלמה זו מראה, וכשהיא מולך הרבה זמן, את מתחילה לראות דברים שמעולם לא ראית. זה האיץ משהו ושינה משהו במערכת היחסים שלנו, את לא יוצאת מזה לא כמו שאת נכנסת".
קצת מוזר לי שנישאתם כדת וכדין.
"מירי חיתנה אותי בסלון באיזה יום הולדת שלי. היא לא רצתה להתחתן איתי, אני רציתי. היא לא האמינה שחתונה עושה טוב, אבל יום אחד היא הציעה לי להתחתן איתה. אנה כבר עמדה עם שתי הטבעות, היא הייתה בת חמש. חתונה זה מין טקס בין בני אדם. זה לא טקס בחירה, אלא טקס העדפה. העדפה באה ואומרת: למרות הכל, אני בוחר בך. אני יודע, יש יפות ממך, חכמות ממך, טובות ממך אולי, אבל למרות כל זה – אני מעדיף אותך. אני חושב שזאת המשמעות של חתונה. את מכירה גברים הרבה יותר יפים ממני והרבה יותר חזקים ממני ולמרות הכל את בוחרת אותי. ואז יש גם התקווה, שזה יהיה לעולמים".
אתה מבשל גם בבית?
"מעט. מירי מבשלת. אבל בשבילה להזין כמה שיותר אנשים ושתמיד יהיה אוכל ושיאכלו בזמן ושיהיה להם חם. ואני בדיוק הפוך: כולם יכולים לבכות מרוב רעב ואני אבשל עד שזה יהיה מדויק. פעם, כשהייתי נשאר עם מירי לבד בבית, הייתי עושה לנו תמיד פסטה עגבניות. זה הטריק הכי גדול שידעתי, שאחרי זה אני אקח אותה למיטה. בפסטה עגבניות, את יכולה לכשף שם. זה גם מאכל שאת יכולה כל החיים לבשל ועדיין, כל יום הוא ייראה לך אחרת".