"אסור לך ללבוש את זה. זה לא צנוע", אומרת דמות גבוהה העומדת מולי. אני מרגישה את הפנים שלי מאדימות, את העיניים ננעצות ברצפה, את עצמי נבלעת בתוך קיר הבטון מאחוריי, שרותח משמש ספטמבר. זהו קיר בית הספר של חב"ד העומד בין דיונות החול הצהובות של אשדוד. מצאתי את עצמי שם שלושה חודשים אחרי שהגענו לישראל. הייתי ילדה בת 11.
אורך השמלה שאני לובשת דווקא בסדר הפעם, היא מכסה לי את הברכיים, אבל אין לה שרוולים. בדרך כלל אני זוכרת ללבוש חולצה מעל, הפעם שכחתי שהכתפיים הילדיות שלי לא צנועות. הפתרון? להסתובב כל היום עם תיק גב גדול על הכתפיים, שיכסה על הבושה. לבנות האחרות זה לא היה נראה הזוי: על טעויות צריך לשלם. רק מרינה ונטליה, עולות חדשות כמוני, לוחשות לי מילות עידוד.
אני שומעת את עקביה של הדמות נוקשים ומתרחקים. צריך למהר לתפילה במקלט. מה אני זוכרת מהמקלט? סוכריות זולות, ג'וקים מרוססים, סידור בכריכה אדומה, סדין מטונף וקרוע שמפריד בין הבנים לבנות. יכולתי לראות את יוסי עטוף בטלית, מתנדנד, מניח את אצבעות ידיו על עיניו, לפעמים המשקפיים שלו מתעקמים. יוסי היה היחיד שחיבבתי כאן. אסור היה לדבר איתו.
קדימה ואחורה, קידה שמאלה וקידה ימינה. אני מחזיקה את הסידור, שגם אחרי 27 שנים עדיין עומד כתזכורת בארון הספרים שלי, מעמידה פנים שאני קוראת ממנו. העברית שלי באותם ימים דלה מאוד, אין לי מושג קלוש מה המילים. אני ממלמלת משהו ברוסית וקדה קידה עמוקה קדימה.
איך הגעתי לכאן? שני ההורים האתאיסטים שלי לא דיברו איתי בבית על תפילות, על צניעות, גם אלוהים לא כיכב. למה אני קוראת פסוקי תורה בבית ספר שלא מלמד אנגלית, ושאת המתמטיקה שהוא מציע למדתי כבר בכיתה ב'? מה אני עושה במקום שבו אני לא נדרשת לחשוב, אלא לצום בכיפור ולנטוש את הסנדביץ' האהוב עליי – שתי פרוסות לחם שחור ובתוכו בשר לבן? ואיך הגיעו לשם מרינה ונטליה, שחלקו איתי אתאיזם וטעם קולינרי?
"הלכנו לעירייה ופקיד עם כיפה אמר לנו שאין מקום בשבילך בשום בית ספר חילוני, אלא אם תישארי כיתה", משחזרת אמי כיצד הגעתי לחב"ד, "הוא הציע את בית הספר הזה. אמר שהוא מצוין, שיש הסעה והמון תשומת לב לילדים. חשבתי שמכיוון שאת לא יודעת עברית עדיין זה טוב שתקראי הרבה תנ"ך. ככה תלמדי מהר יותר את השפה ובתיכון תלכי לבית ספר רגיל".
כשנגמרה שנת הלימודים אמי ניגשה שוב לאותו הפקיד בעירייה כדי לרשום אותי לתיכון ממלכתי. "לא, את לא יכולה לעשות את זה", הוא אמר, "אם היא התחילה בחב"ד, היא צריכה להמשיך שם". "וכאן דפקתי על השולחן", נזכרת אמי, "אמרתי לו 'לא באתי לארץ כדי שגם פה יגידו לי איך לחנך את הילדים שלי'".
היינו סוג ב', רוסיות מלוכלכות
בחודשים האחרונים כולם מדברים על ההדתה במערכת החינוך. ההורים והתלמידים המתקוממים מוחים על התכנים הדתיים שנכנסים לגני הילדים ולבתי הספר הממלכתיים, ומפנים אצבע מאשימה לעבר שר החינוך נפתלי בנט. זה דיון סוער במיוחד: יותר ממיליון איש, לדוגמה, ראו סרטון שבו תלמידה חילונית בת 15 מסבירה למה סירבה להיפגש עם תלמידים מבית ספר דתי. במשרד החינוך, מצדם, מתעקשים שאין שום הדתה, ושמדובר בהמצאה של התקשורת.
ההורים החילונים כועסים, ובעיני בצדק. אבל אני מוצאת את עצמי כועסת כעס כפול. כי ההדתה קיימת כאן שנים רבות, אבל לאיש לא היה אכפת כל עוד מדובר בילדי עולים. אני לא מדברת על הילדים שנשלחו לחינוך דתי בהתאם לאמונתם ורצון הוריהם – אלא על הרבים שלא, כמוני. אילו אמא שלי לא הייתה דופקת על השולחן, הייתי כנראה מוצאת את עצמי באולפנה.
זה הסיפור שלי ושל רבים מחבריי. רצינו להגיע למדינת היהודים, אבל לא רצינו להיות דתיים, לא רצינו להפוך לדתיים, ולא רצינו שהילדים שלנו יהיו דתיים. ובכל זאת, איכשהו, למדנו לנשק מזוזה לפני שלמדנו מי זה הרצל. היינו חדשים בארץ, בקושי ידענו עברית, והאמנו במדינת היהודים. כשנציגי מוסדות החינוך הדתיים הסבירו להורים שאצלם הילדים יקבלו את החינוך הכי טוב ובחינם, הם הסכימו – בלי לדעת מה משמעות ההסכמה. איפה היה כל הכעס אז?
הדרכים שמוסדות החינוך הדתיים גייסו בהן עולים חדשים היו מגוונות. הרשת החרדית "שובו", לדוגמה, הייתה מצלצלת בהודעה מוקלטת לבתי העולים. גופים אחרים דפקו על דלתות בתיהם, ובאמצעות הפחדות והבטחות שכנעו אותם לשלוח את ילדיהם לפנימיות. היו גם כאלה שהשפיעו דרך העיריות, ואחרים התמקמו באולפנים והציעו למבוגרים טיולים בארץ ולילדים קייטנות חינם. אני עצמי, עוד לפני שנשלחתי לבית הספר של חב"ד, הגעתי לקייטנה של החסידות, וחזרתי ממנה צרודה כי נדרשנו לצרוח שירי הלל למשיח כל היום.
תוכנית נעל"ה של משרד החינוך, המיועדת לנערים המגיעים לישראל לבדם בגילאי התיכון, הפעילה גם היא לאורך השנים פנימיות דתיות וחרדיות. "הבנו שאם נבקש פנימייה דתית יהיה יותר סיכוי שנתקבל לתוכנית, מכיוון שלא היינו 'יהודיות כשרות'", סיפרה לי אחת מהבוגרות, "במהלך הלימודים עברנו גיור וחלק קטן אף חזרו בתשובה. באופן כללי התייחסו אלינו כאל שפחות, שלחו אותנו בחגים לעבוד במסעדות דתיות בחצי חינם, ותמיד דיברו עלינו כאל אנשים סוג ב', רוסיות מלוכלכות, לא טובות מספיק".
קשה להעריך עד כמה תופעת הדתת העולים, על פניה השונות, הייתה נרחבת. במשרד החינוך טוענים שאין ברשותם נתונים שמתייחסים לשנות ה-90 וה-2000, והתרגזו שבכלל שאלתי. "אנחנו לא צריכים לתת דין וחשבון על מדיניות העבר", נזף בי דובר המשרד עמוס שביט בשיחת טלפון. "אנחנו נותנים דין וחשבון על הפעילות שלנו, וגם זה בקושי. לא ניקח אחריות על ההדתה של פעם, יש לנו מספיק התעסקות בזה היום. אני חושב שיוסי שריד היה שר אז, אולי הוא ידבר איתך".
לא ברור גם אם התופעה הזאת פסקה לחלוטין. היום העלייה מרוסיה וחבר המדינות מגיעה בטפטופים, ולהורים החדשים קל יותר להתייעץ בפייסבוק עם הוותיקים על בתי ספר לילדיהם. על פי נתוני משרד החינוך, רובם המכריע של העולים ממדינות אלה מגיעים כיום לבתי ספר ממלכתיים – בניגוד לעולי אתיופיה, שם המצב מורכב יותר, ועל כך בהמשך. אבל בדבר אחד אני כן בטוחה: עכשיו, כשההדתה בכותרות, הגיע הזמן לספר סוף סוף את הסיפור שלנו. זה לא סיפור של שנאת היהדות או הדתיים, אלא סיפור של כפייה, השפלה והדרה. וגם 27 שנים אחרי, הוא עדיין כואב.
"את פרוצה? רק פרוצות הולכות עם שיער פזור"
"עליתי בשנת 1992 מטג'יקיסטן עם אחותי", מספרת לי אסתי נדיב (35). "הייתי בת עשר והגענו לתל אביב. בהתחלה הלכתי לבית ספר ממלכתי, עד שיום אחד הגיע הביתה אדם דתי דובר רוסית. אני זוכרת את הסצנה במטבח, איך אמא הכינה לו תה והוא דיבר. הוא הפחיד את ההורים שלי ואמר שכאן בארץ הבנות מתנהגות נורא, מתרחקות מההורים בגיל צעיר, מתחילות לקיים יחסי מין ולעשן. הוא אמר שהדרך היחידה לשמור עליהן היא להכניס אותן לבית ספר דתי. ואז הוא הציע את הפנימייה החרדית שלמדתי בה".
ימים ספורים לאחר מכן הופיע האיש שוב, הפעם בבית הספר של אסתי ואחותה. "אמא שלי ארזה לנו מזוודה, חצאיות וגרביונים. הם היו גרביונים לבנים עד הברך עם הדפסי תותים, וזה היה הדבר היפה היחיד בסיפור הזה. היה ספטמבר וחם, אבל כל הבגדים היו ארוכים, כי זה מה שהאיש הורה לה לעשות. הוא, אמא, אחותי ואני נסענו יחד לחיפה, לפנימייה. לא ידענו עברית אז, היינו רק שלושה חודשים בארץ. אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצות את זה, ההורים עבדו בשלוש עבודות ולמדו באולפן, הם היו עסוקים בהישרדות וחשבו שהם עושים מה שטוב בשבילנו.
מה את זוכרת מהימים הראשונים שם?
"כל הזמן היינו צריכות להתפלל, ואני אפילו לא ידעתי איך לבקש נייר טואלט. בבית הכרנו את המסורת אבל לא שמרנו שבת, כך שאחרי ארוחת השבת בפנימייה נכנסנו לחדר והדלקתי את האור. התחילו צרחות 'מה עשית? איך תכבי את האור עכשיו?'. לא הבנו למה אנחנו לומדות רק מקצועות תורניים, מה עם כל השאר. חוץ מזה הימים הראשונים היו יחסית בסדר, אבל אז התחילו ההערות מצד הבנות והמדריכות על הלבוש שלנו, על ההתנהגות שלנו. הרגשתי שאני לא שייכת.
במה זה התבטא?
"הייתי תולעת ספרים והבאתי ספרים ברוסית, אבל אמרו לי 'את לא יכולה לקרוא את זה, אלה ספרי חול'. פעם אחת אבא שלי בא לבקר אותנו ונסעו באוטו שלו בחיפה, היה איזה שיר ברדיו. באחד השיעורים באותו היום זמזמתי את השיר ושרתי את המילים, ופתאום המורה צעקה עליי: 'מה את עושה? את תמצאי את עצמך בגיהינום!'. אני זוכרת שמנהל הפנימייה נתן לי אסימונים כדי שאוכל להתקשר להורים ורציתי להודות לו ולחבק אותו. הוא התרחק וזה היה מוזר. ככה הבנתי מה זה שמירת נגיעה".
אחרי חודש בפנימייה אסתי ואחותה נלקחו להתארח אצל משפחה חרדית לשבת. "לפני השינה נכנסה אחת הבנות הגדולות ואמרה לי: 'אני רוצה לדבר איתך על אישות, כשגבר ואישה עושים מצוות פרו ורבו. זה לא משהו שעושים לפני החתונה, ואת צריכה לדאוג שימצאו לך שידוך נאות'. הייתי רק בת עשר, אפילו לא ידעתי איך באים ילדים לעולם".
חצי שנה לאחר מכן הפנימייה בחיפה נסגרה, ושתי הבנות עברו לבית ספר חרדי בתל אביב. "זה היה בית ספר ספרדי, וכשנכנסתי לכיתה המורה ראתה את הסידור שלי מהפנימייה הקודמת ושאלה 'את אשכנזייה?'. לא היה לי מושג מה זה אומר. היא אמרה 'את לא אשכנזייה' ונתנה לי סידור אחר. כאן המשמעת הייתה עוד יותר קשה. פעם הלכתי ברחוב עם שיער פזור והמורה שלי ראתה אותי מהאוטובוס. בכיתה היא קראה לי לגשת אליה ואמרה 'את פרוצה? כי רק פרוצות הולכות עם שיער פזור'. מה ששבר אותי הייתה הפעם שבה היא הכריחה אותי לשבת על מדרכות בית הספר ולתפור בחוט לבן שסע קטן שהיה לי בחצאית. תפרתי ובכיתי והיא עמדה מעליי. נכנסתי להיסטריה, צלצלו לאמא שלי ואמרתי לה שאו שהיא לוקחת את אחותי ואותי מכאן או שאני לא חוזרת הביתה. ככה הסיפור שלי עם החינוך הדתי נגמר".
החינוך הזה הפך אותך לאנטי-דתית?
"לא. אין לי סלידה מהיהדות, אני אוהבת חלקים בה, אבל בדרך שלי. הם לקחו משהו יפה והפכו אותו לכפוי ומכוער. להגיד דברים כאלה לילדה קטנה זה נורא ואיום".
מבטיחים חינוך מדעי, מקבלים חינוך דתי
לוולדי דבוייריס (34) היה קצת יותר מזל מאשר לנו. "קצת לפני שעלינו לארץ מחמלניצקי באוקראינה עשו לנו כנס הכנה. אלף יהודים התכנסו באולם גדול, באו נציגי כל מיני גופים והתחילו לדבר. אחד מהם סיפר על פנימיות חרדיות, ושחייבים לשלוח את הילדים לשם. הוא היה חב"דניק. כשהוא סיים שליח הסוכנות היהודית בעיר, בחור עם כיפה סרוגה, אמר לנו 'אל תתנו לו את הילדים שלכם'. וכך היה. לעומת זאת בצ'רנוביץ', העיר הסמוכה, לא היה מי שיתנגד ורבים נשלחו לפנימיות".
משפחתו של דבוייריס עלתה לישראל בשנת 1992 כשהוא היה תשע. ההורים הלכו לאולפן וולדי הקטן לכיתה ג' בבית ספר ממלכתי בפתח תקווה. "באותו המבנה של האולפן פעל ארגון בשם טל חיים. הם היו חבר'ה דתיים שמטרתם המוצהרת הייתה לעזור לעולים. לקחו אותנו לטיולים, חילקו מתנות בחגים, בסוכות לקחו את כל המשפחות באולפן לשלושה ימים לישיבת הכותל בירושלים – יצאנו לטיולים והסבירו לנו ברוסית על היהדות. כל קיץ הם היו מארגנים קייטנות שהרוסים אהבו, עם סדנאות יצירה וספורט, וגם שם האוריינטציה הייתה של תורה ומצוות וארץ ישראל השלמה. היו לוקחים אותנו לטיולים בשטחים".
בשלב מסוים, מספר דבוייריס, גם אנשי הארגון הסרוג לא הסתפקו בפעילויות העשרה. "הייתי באמצע כיתה ה' וההורים שלי הוטרדו מזה שהרמה לא גבוהה מספיק. הם ראו שבבתי הספר הדתיים התנאים עדיפים, יש פחות תלמידים בכיתות, המבנים נראים טוב יותר. אנשי טל חיים התחילו לשכנע ללכת על זה, אמרו שלומדים יותר שעות ושיש חינוך טכנולוגי. הם רצו לשלוח אותי לבית ספר דתי, ומשם לישיבת נחלים של הרב בא גד".
איך התהליך הזה התנהל?
"יום אחד הגיע מישהו מהישיבה, שהיה אחראי על כל העולים, ולקח אותי ועוד שני חבר'ה לסיור שם. אבא שלי הודיע לאגף החינוך העירוני שאנחנו עוברים, אבל כשמנהלת בית הספר שלי קיבלה מכתב על זה היא זימנה אותו לשיחה. היא אמרה לו שהוא עושה טעות ושכנעה אותו לנתק איתם קשר. באותה תקופה דווקא התקרבתי לדת – הלכתי לפעילויות בבני עקיבא, עשינו קידוש והבדלה אצל המדריכים, הפסקתי לאכול חזיר. אבל כשזה קרה הבנתי שנעשה לי משהו לא טוב והפסקתי לבקר שם. נהייתי מאוד אנטי ליהדות, עד כדי כך שנעשיתי פעיל במפלגת שינוי. אפילו התמודדתי פעם לכנסת במקום מאוד לא ריאלי. היום היחס שלי לעולם הדתי זהה: תעשו עם חייכם מה שאתם רוצים, אל תיכנסו לחיים שלי".
גם ויקטור (שם בדוי), שעלה לישראל רק לפני שמונה שנים, קיבל הבטחה שבנו יקבל חינוך מדעי במסגרת דתית. "היינו צריכים לרשום את הבן שלנו לכיתה א'. רצינו בית ספר עם תכנית 'מופת' (רשת שהוקמה בשנות ה-90 בידי עולים מברית המועצות לשעבר, שהתמקדה במדעים המדויקים), ובית הספר היחיד באזור שהבטיח דבר כזה היה של חב"ד. הם סיפרו שכבר מכיתה א' תהיה לילד מתמטיקה מוגברת ואחר כך גם פיזיקה. חשבנו שיהיה בסדר. כיתה א' עברה בשלום יחסי, אבל בכיתה ב' חתכו בשעות המתמטיקה ונשארו רק לימודי קודש. היינו עולים חדשים שעבדו מהבוקר עד הלילה, לא ידענו מה זה חב"ד בכלל, רק הובטח לנו שהרמה גבוהה וזה לא היה נכון. בכיתה ג' העברנו אותו לבית ספר חילוני ועשו לנו בעיות, לא רצו לקבל אותו כי הוא פיגר בידע. למשפחות שאינן דתיות אין להן מה לעשות בבתי הספר האלה".
והיו גם מוסדות דתיים שהתנהלו לגמרי אחרת. "הגעתי לבית הספר אושה שברמת גן והייתי הרוסי היחיד בו", מספר ואדים בלומין (36). "לא הייתי מבית דתי, וזה לא הפריע להם, מבחינתם התכנים של היהדות היו שלי כמו שהם שלהם. אהבתי להתחיל את הבוקר עם שחרית בלי להבין הכל, הייתי סקרן ורציתי ללמוד. באתי ממערכת חינוך סובייטית שמתגמלת אותך על תשובות נכונות, ומה שמשך אותי ביהדות שנחשפתי אליה היה שהיא לא התעניינה בתשובות אלא בשאלות. אף אחד לא כפה עליי שום דבר בית הספר, אם כי חברים של הוריי פחדו שאחזור בתשובה".
וחזרת?
"לא. הלכתי ללמוד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית והייתי החילוני היחיד בחוג. אני חבר הנהלה ב'ישראל חופשית', והעמדתי כבר עשר חופות אלטרנטיביות. אני חושב שהיהדות שלנו, הרוסים, קשורה לתרבות, למוזיקה, לספרות. היא לא עוברת דרך בית הכנסת, ומה קשורים הרבנים? הם בסך הכל פקידים. עכשיו יש מלחמה סביב ההדתה, אבל שכחו שיש תרבות יהודית שאיש לא משמיע את הקול שלה. העסקנים הדתיים פשוט נכנסו לתוך הוואקום הזה".
באת מאתיופיה? הילדים שלך ילמדו בפנימייה
חצי שנה אחרי שהגענו לישראל, כשלמדתי בבית הספר של חב"ד, צפינו בטלויזיה ביהודי אתיופיה יורדים מהמטוס. זה היה מבצע שלמה, וההתרגשות הייתה גדולה. לא הבנתי היכן הילדים שלהם, ומדוע אני לא רואה אותם בשכונה או בבית הספר – גם אחרי שעברתי לתיכון חילוני. זה לא היה מקרי: עוד בזמן מבצע העלייה הקודם, מבצע משה ב-84', נחתם הסכם בין הליכוד למפד"ל שכל הילדים מאתיופיה יופנו לחינוך הממלכתי-דתי.
"עד 95' הרוב המוחלט מבני הנוער של הקהילה למדו בפנימיות דתיות. דור שלם התחנך מחוץ לבית", אומר דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, "הקהילה כן ראתה את עצמה כקהילה דתית, היה הגיוני שהם ישלחו את ילדיהם לבתי הספר הדתיים. מה שהפריע הוא שזכות ההחלטה נלקחה מההורים".
"זה מה שקרה לאחותי הגדולה", אומרת מאיה דמוזה (33) שעלתה לארץ עם הוריה במבצע משה כשהייתה תינוקת. "היא נשלחה לפנימייה דתית כשהייתה בת 12, וזה גרם לנתק בינה לבין ההורים. המשפחות בעדה היו שבורות מזה. פתאום בא איזה גוף ואומר שהילד שלך לא צריך לגדול אצלך, כי אז הוא יתקלקל, הוא צריך לשמור על אורח חיים דתי וזה לא אצלך, אנחנו ניקח אותו אלינו".
היא עצמה למדה בבית ספר ממלכתי-דתי. "ההורים שלי היו מסורתיים, אבל ראינו טלוויזיה בשבת ולא עשינו קידוש, והתפילות שתמיד התפללנו פתאום לא תפסו כאן. בבית הספר בארץ היו הלכות חדשות וחצאיות ותפילות ומברכים על כל דבר. כל הזמן פמפמו לנו שבסוף כולם יחזרו בתשובה והמשיח יגיע, הייתה לנו מורה למתמטיקה שבכל שיעור שלה היינו צריכות לקרוא פרקי תהילים".
הרגשת שבית הספר מתייחס שונה לתלמידות מאתיופיה?
"כן. שאר התלמידות באו מעולם דתי שונה משלנו, זה מאוד הורגש, מעבר לעניין הדתי – לא נתנו לנו ללכת להקבצות גבוהות במתמטיקה למשל. הקימו בבית הספר סניף מיוחד של בני עקיבא לעולים מאתיופיה, ולא הבנתי את זה. למה צריך סניף נפרד? יש לי בן דוד שלמד בבית ספר חילוני. הוא היה האתיופי היחיד שם אבל לא הרגיש שהוא כזה, לא התלמידים ולא המורים נתנו לו הרגשה שונה. ראיתי את שני בתי הספר, שלי ושלו, ונדהמתי מכמה שאלה עולמות שונים. אבל בכל פעם שחשבתי לעבור לבית ספר חילוני, הייתה לי הרגשה שזה לא יקרה, שלא יתנו לי. כשהיה ילד מהעדה שלנו שהצליח לעבור לשם, כולם היו מדברים על זה. זה היה כמו פלא".
מה שפגע בעולי אתיופיה לא היה רק שהם נשלחו למוסדות דתיים, אלא גם רמת המוסדות. "היו מוכנים לקלוט את בני הקהילה בכפרי נוער אבל לא בישיבות ואולפנות, מוסדות החינוך של האליטה הדתית-לאומית", אומר מהרט, בעצמו חובש כיפה. מיכל אברה, מנכ"לית עמותת פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה בישראל, אומרת שהתופעה עדיין רווחת: "לא שלחו, ולא שולחים גם היום, את הילדים לפנימיות איכותיות. אני בטוחה שרבים מהחבר'ה שלנו היו מגיעים להישגים מצוינים והיו ממצים את הפוטנציאל שלהם, אילו היו מגיעים למוסדות חינוך טובים ולא לפנימיות ובתי ספר שנותנים בהם הכשרה של מכונאות רכב או חשמל".
הדור הצעיר של יוצאי אתיופיה עדיין מסורתי ברובו, אך המגמה של ההורים הצעירים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים התחזקה עם השנים. לפי הנתונים של אגודת יהודי אתיופיה, נכון לשנת 2017 בחינוך הממלכתי לומדים כ-17 אלף תלמידים בני העדה לעומת כ-15 אלף תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי. עם זאת, גם בקרב העולים שמגיעים לישראל כיום, ושהרבנות מטילה ספק ביהדותם, רבים מהילדים נשלחים לפנימיות דתיות.
"אנחנו מדברים על שארי בני הקהילה, שהיו אנוסים שנים וחלקם התחתנו עם נוצרים", אומרת אברה, "הם מגיעים לישראל בייסורים, אחרי שחיכו במחנות איסוף בגונדר או אדיס אבבה עד שקיבלו אישור. כשהם מגיעים לפה, אל מרכזי הקליטה, ילדיהם נלקחים לפנימיות עד שתהליך הגיור מושלם והם מקבלים תעודה. אלא שהם כל כך מפחדים שייקחו להם אותה, שגם אחר כך הם לא מעזים לשלוח את הילדים לחינוך חילוני. אני נתקלת בזה לא מעט, זאת אוכלוסייה במשבר זהות קשה".
