איתי אנגל: "קוני פעיל ומטורף"

בשבוע האחרון הפך הסרט kony 2012 לתופעה אינטרנטית חסרת תקדים. 80 מיליון איש ברחבי העולם שמעו לראשונה בחייהם על ג'וזף קוני, המנהיג האכזרי של צבא ההתנגדות של האל באוגנדה. הסרט, שקורא לעצור את קוני עד סוף השנה הנוכחית, חושף זוועות שמתרחשות רחוק מאוד מהעין, הרבה מעבר לזרועותיו האינסופיות של האינטרנט, במקום שבו אפילו אלוהים לא מגיע לבקר.

אלא שעם ההצלחה המסחררת של הסרט הגיעה גם כמות נכבדת של ביקורת. בין היתר, טוענים המבקרים שהסרט לא מציג עובדות מדויקות אלא מפשט את המציאות באופן מוגזם. אבל יש אדם אחד שמכיר היטב את מעלליו של קוני, שהביט לקורבנות שלו בלבן של העיניים, שראה את הנשים והילדים שצולקו לעד. האדם הזה הוא איתי אנגל.

"אני חושב שרוב המתלוננים נגד הסרט הם עיתונאים או עובדי סיוע מתוסכלים, שמבחינתם מישהו חטף להם את העיסוק והצליח הרבה מעבר למה שהם אי פעם יצליחו", אומר אנגל. "אני מכיר את המקום הזה ואני מאוד בעד הסרט. הוא לא מדויק במובן שהוא לא מציין את כל הפרטים, אבל אם זה מה שמביא אנשים להסתכל על האזור הזה, אין לי בעיה עם זה שהוא מפשט את הדברים. עצם זה שאנשים יודעים מי זה קוני ופתאום מתייחסים לסרט ורוצים לראות מה קורה באמת – זה מדהים".

חלק מהביקורות אמרו שזה מעט מדי ומאוחר מדי, שג'וזף קוני בכלל לא פעיל.
"זה לא נכון, הוא פעיל ויש לו כמה מאות לוחמים שממשיכים בפועלם שם. בשנה שעברה לא הוצאנו משלחת נוספת בגלל פעילות מסוכנת של קוני באזור הזה. נכון שהוא לא הגבר הכי מטורף בכל הדבר הזה, יש מטורפים ממנו, אבל הוא פעיל וחצי. הוא בן אדם פסיכופט, רוצח, והוא קושר את זה לאלוהים. הוא בטוח שאלוהים מנחה אותו, שהוא הצדיק ואנחנו החוטאים. לא סתם קוראים לצבא שלו צבא ההתנגדות של האל. אלוהים זה שימוש נוח כדי ללכוד בני אדם"

Kony 2012 הוא סרט דוקומנטרי באורך 29 דקות שהופק על ידי ארגון "invisible children", שנוסד ב-2003 על ידי שלושה יוצרי קולנוע, ג'ייסון ראסל, בובי ביילי ולארן פול. השלושה יצאו למסע באפריקה במטרה לתעד את רצח העם שהתרחש בדארפור. במהלך המסע המטלטל הם נחשפו לזוועות המתרחשות באזור והחליטו שהם חייבים לעשות משהו.

בשלב הראשון הם הקימו את ארגון "הילדים הבלתי נראים" שנועד לעורר מודעות בעולם למה שמתרחש באפריקה. השלב השני היה יצירת הסרט והפצתו בדרך הכי מדבקת שקיימת היום –באמצעות הרשתות החברתיות. הסרט מורכב מחומרים שצילם ג'ייסון ראסל באותו מסע לאפריקה, והוא קורא לעצור את ג'וזף קוני.

היום, כשבוע בלבד מאז הועלה הסרט ליוטיוב, ניתן לומר בוודאות שאפילו יוצריו לא ציפו להיענות כזאת. מרכז ארגון invisible children פשוט קרס תחת עומס הפניות לסיוע. המטרה הבאה של הארגון היא הפקת אירוע כלל עולמי שיתקיים ב-20 באפריל, אז אמורים פעילים מכל העולם לכסות את הערים המרכזיות בפוסטרים הנושאים את תמונתו של קוני. בינתיים הפוסטרים אזלו מהמלאי. 

"המקום הכי מטורף על פני כדור הארץ"

ב-2007 נסע אנגל למזרח קונגו, סמוך לגבול עם אוגנדה, במסגרת עבודתו ככתב "עובדה". הוא חזר משם עם סדרת הכתבות המצמררת "זעקי ארץ אהובה". שם, לראשונה בחייו, אחרי שביקר במקומות החשוכים ביותר העולם, אנגל נותר ללא אוויר.

"קוני נמלט מאוגנדה למזרח קונגו כי יש שם כאוס מוחלט", מסביר אנגל. "זה תוהו ובוהו שהוא מגנט לכל המטורפים הכי גדולים בעולם. יש שם מלחמה שכמעט לא יודעים עליה אבל היא המלחמה הכי קטלנית בכדור הארץ. נהרגו בה יותר מחמישה מיליון בני אדם. היא התחילה ב-98' והיא קשורה לטבח שהתרחש ברואנדה בין שבטי ההוטו לטוטסי. אלו שעשו את הטבח ברחו לקונגו, הם נמצאים שם עד היום, ושם כולם נלחמים בכולם. זה מקום שיש בו עושר של יהלומים ואורניום. האורניום ששימש את פצצת האטום שנזרקה על הירושימה, למשל, הגיע מקונגו. זה מקום שמצד אחד הוא מאוד עשיר ומצד שני הכי מושחת ומטורף על פני כדור הארץ. זה מושך הרבה אנשים ולא רק שחורים, לבוא לעשות כסף, את יכולה לקנות שם מליציה שתגן עלייך, את יכולה לשכנע שני שבטים להפסיק להילחם כי תשלמי להם יותר כסף, זו כבר לא אידיאולוגיה זה אינטרסים וטירוף וסחר ביהלומים וסמים. מי שנפגע מהם זה האוכלוסייה החלשה – נשים וילדים. אין להם הגנה, הם גמורים, ואז קוני כזה יכול לחטוף אותם".

"אמנם בהשחטת הפנים המתוארת בסרט לא נתקלתי, אבל ראיתי דברים אחרים מזעזעים לא פחות", מוסיף אנגל , "הם אונסים את הנשים באכזריות ואז הן עוד נכנסות להריון. איזה סיכוי יש לילד הזה שאבא שלו הוא אנס, רוצח ופושע מלחמה ואימא שלו היא אישה נאנסת, מעורערת לחלוטין. כשהמליציות צריכות לוחמים הן חוטפות ילדים. ילד בניגוד למבוגר לא תובע את הזכויות שלו. אפשר גם לזרוק שבעה ילדים על מיטה אחת. הם מסממים אותם, אפילו עם העופרת של הכדורים, ואז אפשר לשלוט בהם".

פגשת ילדים שנחטפו על ידי המליציות?
"כן. פגשתי שם ילד אחד שהחזיק ראי קטן. שאלתי אותו למה הוא מסתובב עם ראי, והוא אמר 'אם יורים עליי - אני עושה עם המראה ומחזיר את הכדור אליהם'. זה ילד בן 11. בפעם ראשונה שראיתי את הילדים הלוחמים, את רואה ילדים חמודים, ממש בא לך לצבוט אותם בלחי. אבל אז הם מסבירים לך מה הם עשו ואני מבין שאחד הרג את אימא שלו ואחד שרף כמה בתים בכפר, ואז המחשבה שלי היא איזה חתיכת טיפוס מנוול. אבל איך שזה יוצא מפה שלי אני מבין - איך אני אומר את זה על ילד בן 11? ואז אני מבין שהוא עשה את זה תחת שטיפות מוח, כי סיממו אותו. בנוסף, כשהאנשים של קוני חוטפים את הילד, הם דואגים שהוא לא יברח הביתה בכך שהם מוודאים שלא יהיה למה להתגעגע. הם אומרים לו 'תירה באימא שלך'. הוא אומר 'מה פתאום היא אימא שלי, אני אוהב אותה. לא רוצה'. אז הם לוקחים ילד אחד שלא מסכים לירות באימא שלו ויורים בו במקום".

את הילדים האלה אנגל פגש במרכז שיקום מיוחד במזרח קונגו: "זה מקום מקסים שבו עושים שיקום לילדים האלה, אחרי שהשתחררו מקוני או ששילמו לו כסף או שוחררו במסגרת הפסקת אש בין המליציות. שם כל ילד מתוודה על מה שהוא עשה ומתחיל להבין, כי עד עוד הרגע הוא לא קלט מה קרה לו. מלמדים אותם לקרוא ולכתוב והם פתאום מבינים את הרעיון של המלחמה. ילד לא יכול להבין את זה, בטח כשעושים לו שטיפת מוח. את רואה ילדים שהופכים למכונות מלחמה ולא נשאר בהם הדבר הזה שהוא תמימות של ילד. במלחמה יש כל כך הרבה רשע וציניות אבל ילדים לוחמים זה שיא הציניות. זה והאונס של הנשים. זו גם לא ברוטליות לשם ברוטליות, זו אידאולוגיה מעוותת".

איך אפשר בכלל לעמוד מול הדבר הזה, לשמוע את העדויות הבלתי נתפסות האלה, לראות את תוצאות המלחמה בעיניים?
"כששמעתי את העדויות של הנשים הנאנסות ושל הילדים, היה רגע שפשוט הייתי צריך להפסיק לצלם. אני מצלם בעצמי, ופתאום לא יכולתי להחזיק את המצלמה יותר. הייתי צריך לעצור ולשתות מים. ממש לא יכולתי יותר".

"מי שרוצה תירוץ למה לא לעשות כלום ימצא אותו ויהיה לו שקט נפשי"

אנגל, שכבר ראה זוועה או שתיים בחייו, לא יכול היה להשאיר את הקורבנות מאחור. המסע הזה היה כל כך מטלטל עבורו, עד שהוא הרגיש הוא חייב לעשות משהו. הוא לקח הפסקה של שנה מהעבודה כדי להקים פרויקט סיוע לנשים ולילדים, וב-2009 חזר לקונגו עם משלחת שהקים וגייס במו ידיו.

מה אתה אומר לאנשים שטוענים שיש מקומות שיותר זקוקים לעזרה מיידית.
"אז אם יפעלו בסוריה יגידו למה לא עוזרים לפלסטינים, ואם יפעלו במקום אחר יגידו למה אתם לא פועלים בדארפור. אין לזה סוף. מי שרוצה תירוץ למה לא לעשות כלום ימצא את זה ויהיה לו שקט נפשי. אם אתה רוצה לעזור אתה פשוט צריך להתחיל לעזור. אתה לא יכולה לעזור לכל העולם, או אפילו לאחוז מהעולם, אבל יש חלקיק אחוז שאתה משנה, והחלקיק הזה מציל חיים של בני אדם".

>> לכל כתבות המגזין