יותר מהכל, זוכר ב' איך האור היה דלוק כל הזמן. המכות, החתכים וההתעללויות הסדיסטיות שספג בערב אחד לפני כשנה וחצי בתא שלו שבכלא אשל, הפכו עם הזמן לבליל קהה של זיכרונות מרים, אבל מראה המנורות הדולקות בלי הפסקה, הוא מספר, נצרב ולא מניח לו עד היום. איך זה שאף אחד לא ראה, למרות שאיש לא באמת טרח להסתיר? איך זה שממש מתחת לאף של הסוהרים התבצעה בו נקמה אלימה במיוחד?
"אני לא יודע איפה היה הסוהר. הוא ישן, הוא לא הגיע", אמר ב' בעדותו במשטרה, הנחשפת כאן לראשונה. "לא יכולתי לצאת מהתא כי אף סוהר לא עבר, למרות שהם חייבים לבדוק מה קורה. אם מישהו היה עובר הוא היה מציל אותי מהתעללות, מציל את החיים שלי. הם היו מפסיקים. אני צעקתי אבל אף אחד לא שמע... הם צעקו עליי שאני מלשין, איימו שיפגעו בי. כמה שעות אחר כך הם התחילו להרביץ. אחד חנק אותי, נתן לי סטירות, השכיב אותי על הרצפה. היא הייתה מלאה בדם שלי. קשרו את הרגליים שלי עם כבל והרביצו לי מכות עם מקל וחבל כדי שלא אתנגד כשהם עושים לי את הקעקוע...".
הוא משחזר שוב ושוב את אותו לילה נורא. מדבר בכבדות, בורר את מילותיו. "אדם אחר שהיה עובר כזה דבר מזמן היה מתאבד או בורח מהארץ", הוא אומר השבוע בראיון למגזין M. "הם הרגו לי את הנפש, לפעמים אין לי יותר חשק לחיות. אני כל הזמן מנסה להתחזק ואומר שאני צעיר ושהחיים עוד לפניי, אבל יש הרבה רגעי שבירה. אני רואה רק שחור ורוצה כבר לגמור עם הכל".
אם בעבר סיפורים כמו אלה של ב' היו שמורים לבתי כלא אמריקאים מפוקפקים או לפרקים המזעזעים של "אוז", הרי שכעת נראה כי הם הפכו נפוצים יותר בחיי היומיום של האסירים בישראל. על פי הערכות של גורמים בשב"ס, מדי שנה מתרחשים בבתי הכלא בארץ מאות מקרים של התעללות קשה בין אסירים – כשרק עשרות, אם בכלל, מדווחים להנהלת הכלא ומביאים את המעורבים בהם לדין. הרוב מעדיפים לשתוק מחשש לחייהם, ומשלימים עם מציאות של סכינים שלופים, מכות רצח והתעללויות על בסיס קבוע.
"מי שאומר שאין אלימות קשה בין אסירים בתוך בתי הכלא בישראל משקר במצח נחושה", טוען גונדר בדימוס שלמה טויזר, מי ששימש כמנהל בכמה מבתי הכלא הקשים בישראל, כולל כלא "אשל". "מרבית המקרים המזעזעים בכלל לא מגיעים לתקשורת, ומדובר על סיפורים באמת קשים כמו משכבי זכר בכוח, אונס, מעשי סדום התעללויות אכזריות. יש אסירים שמתמודדים עם דקירות בצוואר ובפנים או עם שפיכת מים רותחים או שמן רותח על גופם, ולמרות הכוויות הם לא ידברו ולא יספרו מי תקף אותם. 90 אחוז מהמקרים שותקים. הם לא רוצים להיתפס כשטינקרים, לא רוצים שהחיים שלהם יהיו בסכנה מתמדת. הרי מי שמלשין בין הסורגים סופו מוות. שתיקה שווה חיים".
המספר של הקמ"ן חרוט על העור
הלילה הטראומטי של ב', היום בן 26, התחיל בשעה תשע בערב, אז נסגרה דלת האגף והתא נטול המצלמות ננעל על ידי הסוהר התורן במשמרת. באותו רגע, הוא מספר, התחילו לקלל אותו האסירים השכנים – ובחצות, שעתיים אחרי שהוכרז כיבוי אורות, עלתה התוקפנות מדרגה. רק כמה חודשים קודם לכן קעקע על גופו את המילים "החיים קשים" והוסיף תחתן ציור של חרב שלופה – ובאותה שעה, הוא מספר, הבין שהנבואה הזאת הולכת להגשים את עצמה. ארבעת האסירים שחלקו איתו את התא שבו ריצה שנת מאסר בגין עבירות סמים קמו ממיטותיהם, ועל פי עדותו התקרבו אליו ונתנו בו מבט מאיים. הפשע שבגינו הם עמדו לבצע בו משפט שדה: הלשנה. כבר תקופה ארוכה שהשמועה בכלא לחשה כי ב' עובד עם קצין המודיעין של הכלא ומעביר לו מידע שוטף המביא לסיכול הברחות של סמים ונשק קר פנימה – ועכשיו הגיע תורו לשלם.
"זה נמשך ארבע שעות, מ-12 בלילה עד כמה דקות לפני ספירת הבוקר", סיפר בעדותו. "הם אמרו שאני מלשן, שהם יחתכו לי את הפנים, שידקרו אותי. הם תפסו אותי בכוח ובמשך שעה נתנו לי מכות רצח. אגרופים, בעיטות... הם איימו לרצוח אותי, אז הודיתי. תחשוב מה היה קורה אם לא הייתי עושה את זה... אחר כך לקחו אותי לשירותים בתא ושמו את הראש שלי בתוך האסלה, הרגליים שלי היו למעלה. בשתיים בלילה בערך הם התחילו לעשות לי את הקעקוע 'מלשין' על הזרוע... הם הציעו או לדקור אותי בפנים או לעשות לי קעקוע, ואני אמרתי שיעשו מה שהם רוצים רק שלא יהרסו לי את הפנים...הם לקחו מכונה או סכינים וחרטו על הגוף שלי. אני חושב שזה היה מן דיסק כזה, שיש בו מחט. זה כאב מאוד, ירד לי דם....הם רצו שאתן להם את מספר הטלפון של הקמ"ן (קצין מודיעין – ש"א) אז נתתי להם. הקמ"ן נתן לי אותו בעבר כי הוא רצה שאעבוד איתו, אז זכרתי אותו... מהמכות שקיבלתי לא יכולתי יותר לצעוק. לא נשאר לי כוח מהכאבים. ירד לי דם, מהפה, מהאוזן, מהאף".
ב' טוען כי לאחר שחרטו על זרועו את מספר הטלפון של הקמ"ן החביאו האסירים את המכונה המקעקעת. כמה דקות מאוחר יותר, אחד המתעללים התקרב אל גופו החבול, הציע לערוך סולחה והכין לו קפה. "הוא אמר לי שאם אני אדבר ילך עליי. אמר 'אנחנו נמצא אותך בחוץ, נגמור אותך'. פחדתי, אז לא סיפרתי מה הם עשו לי. הם עשו לי מקלחת בכוח כדי שלא יראו שיש לי עוד דם או חבלות בגוף".
בסופו של דבר, לדבריו, מאוחר יותר באותו יום הוא אזר אומץ וסיפר לסוהרים על ההתעללות. הוא נלקח למרפאת הכלא ובמקביל הנהלת הכלא פתחה בחקירה והזעיקה את חוקרי תחנת משטרת באר שבע. החוקרים גבו עדות מב', תחקרו את הסוהרים, ובחיפוש בתא מצאו סכינים יפניים שעל פי החשד שימשו את האסירים המתעללים. פרקליטות מחוז דרום הגישה נגד הארבעה כתב אישום חמור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בגין עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים – אך גם רגע לפני הכרעת הדין הם עדיין מכחישים את החשדות נגדם.
לטענתם, לב' היה אינטרס להפלילם, וזאת לאחר שהסתבך בעצמו רק תקופה קצרה קודם לכן בפרשת הברחת סמים לתוך הכלא. לדבריו של ב' הוא נקלע לפרשייה המדוברת לאחר שאסירים אחרים איימו כי אם לא יבריח עבורם 50 גרם קוקאין בעת שהיה בחופשה, ירצחו אותו. "פחדת מהם מאוד אז הברחתי סמים בבטן ותפסו אותי", סיפר בעדותו. "אמרתי לקצין המודיעין כמה פעמים שיעיף אותי מבית הסוהר הזה. האסירים פה הם אסירי עולם שלא פוחדים מכלום, ואין להם בעיה לשבת על אחד כמוני עוד עשר שנים".
סכינים, אונס, מים רותחים
מספר חודשים לאחר המקרה השתחרר ב' מהכלא, אלא שהטראומה המשיכה ללוות אותו גם בחוץ. לדבריו כמה ממשפחות האסירים איימו לרצוח אותו אם יעז להעיד נגדם – והוא חי בפחד מתמיד מסגירת חשבונות. "אני כמעט ולא ישן בלילות, חי על כדורים, יש לי סיוטים וחלומות רעים שהם באים אליי הביתה והורגים אותי", הוא מספר. "כל פעם אני מסתכל לצדדים לראות שהם לא, בלילה האורות דלוקים בכל הבית. הם הרסו לי את החיים, הפכו אותי לאדם אחר. אני מסתגר בבית, יש לי התקפי חרדה קשים מאוד. בהתחלה באמת לא רציתי בכלל להעיד נגדם כי האיומים הלכו והתגברו, אבל המשטרה והפרקליטות הוציאו נגדי צו מעצר ושמרו עליי כדי שאדבר".
ב' נוהג ללבוש בגדים ארוכים כל השנה ומתרחק מכל מגע עם אנשים אחרים. "הם גמרו אותי, שמו לי סימן שירדוף אותי כל החיים", הוא אומר. "הם חרטו על הגוף שלי לא רק את המילה 'מלשין' אלא גם את הטלפון ושמו של הקמ"ן, וזה הכי משפיל שבעולם. איך אני יכול להסתובב ברחובות? אז אני כל הזמן הולך עם שרוול ארוך כדי שלא יראו, ולא רוצה שאף אחד ייגע בי. זה מכניס אותי לפאניקה. מזכיר לי שבמשך ארבע שעות הייתי חלק מהתפוז המכני".
לטענתו של ב' ועדת החקירה שהקימו בשב"ס אינה מספיקה כדי לכסות על המחדל החמור שהתרחש בין הסורגים. "איך זה ייתכן שאני צועק כמה פעמים לעבר הסוהר שנמצא באגף והוא לא שומע את הצעקות שלי? זה מוזר מאוד", הוא קובע. "מתעללים באסיר בתוך הכלא, ושום סוהר לא עושה את העבודה שלו ומסתובב במסדרון כדי לראות מדי פעם שהכל תקין? אני מרגיש שהפקירו אותי לגורלי".
עו"ד מוטי יוסף פרקליטו של ב' מתכוון להגיש בקרוב תביעת נזיקין נגד שב"ס: "הייתה פה שורה של מחדלים קשים שניתן היה למנוע אם הסוהר היה שומע את מרשי בעת שזעק לעזרה. שב"ס אמון מבחינת החוק לשמור על חיי האסירים, ולצערי במקרה הזה הוא נכשל".
ב' הוא לא האסיר היחיד שמצביע על התנהלות בעייתית מצד שב"ס, שהובילה לפגיעה פיזית קשה. גם א', צעיר בשנות השלושים לחייו שנכלא לראשונה לפני 18 שנה, מספר על שורת התעללויות שעבר בין הסורגים מצד אסירים אחרים – ולא מבין איך אף אחד לא היה שם כדי לעצור את זה.
הוא נולד בשכם לאב שהיה משתף פעולה עם ישראל. בגיל 9 רעולי פנים חדרו לבית משפחתו באישון לילה, ודקרו את אמו ואביו למוות מול עיניו במגרש הכדורגל בעיר. א' התעלף ופונה לבית חולים בישראל, ומשפחה חרדית ממאה שערים ששמעה את סיפורו אימצה אותו לחיקה וגידלה אותו כבנה. בגיל 11 החל ללמוד בישיבה בירושלים, אך כעבור שש שנים עזב את המשפחה, עבר לתל אביב ועבד בעבודות מזדמנות. הוא נעצר בגין שהייה בלתי חוקית, על אף שמשפחתו הוכרה כמשת"פית, ונכלא בכלא דמון. שם, העיד מאוחר יותר בבית המשפט במסגרת תביעת נזיקין שהגיש נגד שב"ס, החלה מסכת התעללות שנמשכה מספר שנים ונעה בין בתי מאסר שונים, כשהמשותף לכולם הוא אוזלת היד של הסוהרים.
"ב-1998 אנסו אותי בכלא 'אשל' וכמה אסירים והתעללו בי עם כף חשמלית. בכלא דמון אסיר אחר אנס אותי", סיפר בעדותו. "אסירים ביצעו בי מעשי סדום כמה פעמים וגם פגעו בי ושרטו אותי. ביקשתי כמה פעמים לעלות לקמ"ן, אבל לא התייחסו לבקשתי... הבנתי שהולך לקרות משהו, הרגשתי מאוים. יום למחרת נאנסתי. זה היה בשעה תשע בערב, באגף שש בכלא ניצן... הם פתחו את הדלת שלי. אחד עמד בפתח ואיים עליי עם סכין שמכינים מכפית ברזל מושחזת, אחד ביקש ממני להוריד את הבגדים. אני התנגדתי ואז הוא התחיל לגעת בכוח... הוא נגע בי בכל מיני מקומות, אנס אותי במשך עשר דקות. הייתי על הבטן. כשהוא סיים נכנס האסיר השני ועשה אותו דבר, אנס אותי. אחרי זה בא חובש כדי לתת לי תרופות... ביקשתי מהחובש לראות קצין תורן אבל הוא לא רצה להוציא אותי... רק יום למחרת רופא לקח אותי לאבו כביר לבדוק אותי".
א', באמצעות עורכי הדין שלי נחום, שי רודה וענת פלד-עיון, הגיש תביעת נזיקין נגד שב"ס בגין שורה של מחדלים שהובילו להתעללות המינית הקשה. במהלך המשפט העיד גם קצין רפואה בכיר בשב"ס, שהתקשה להסביר מדוע עבר זמן כה רב עד שא' זכה לטיפול רפואי. בעקבות המקרה החמור הוקמה ועדת בדיקה בכלא, שהגדירה את א' כטעון פיקוח ברמה הגבוהה ביותר לאור מעשי האונס שעבר. הוא הורתה להעביר אותו לכלא 'מגן' לאגף ההפרדה, שם כלואים אסירים הנמצאים בסכנת הפגיעה הגבוהה ביותר מצד אסירים אחרים, דוגמת פדופילים, אנסים, ועדי מדינה. אלא שגם באגף השמור ביותר התברר לא' ששב"ס לא עושה די כדי להבטיח את ביטחונו.
"במקום להכניס אותי לתא הפרדה לבד, הכניסו לתא שלי אסיר עם סכין", העיד. הוא סיפר כי כשבוע אחרי שהגיע שותפו לתא חתך את פניו, וכי כעבור כמה ימים אסירים אחרים באגף איימו לשרוף את תאו, ואחד מהם אף שפך עליו מים רותחים. מקץ דיונים משפטיים נוספים שירות בתי הסוהר והמדינה חתמו על הסדר פשרה עם א' ופיצו אותו בסכום של 120 אלף שקל, אך פרקליטיו טוענים כי מדובר בפיצוי נמוך מדי עבור מחדל חמור ביותר של שב"ס. "הם נכשלו בגדול, ורק באורח נס א' לא נרצח בכלא", אומרים עורכי הדין שלי נחום וענת פלד-עיון. "איך ייתכן שיש החלטה של בית משפט להפריד את א' משאר האסירים וזה לא קורה? שב"ס לא מילא אחר ההוראות והפקיר את חייו. זה מחדל על גבי מחדל".
גם גונדר בדימוס טויזר קובע שעל שב"ס לערוך בדק בית משמעותי. "זה מסוג המקרים שצריך להפיק ממנו לקחים ולהדיח סוהרים וקצינים שידעו שהוא אסיר בהפרדה ולא דאגו לשמור על חייו", הוא אומר. "אני מקווה שזה לא משליך על כלל המערכת והתנהלותה. אם דבר כזה היה מגיע אליי כמנהל כלא הייתי מדיח את כל האחראים במקום, בלי ועדות ובלי כלום. זה מקרה חמור מאוד".
"בלתי אפשרי למגר את התופעה"
טויזר, שעל פי סיפור חייו בנה הבמאי חיים בוזגלו את סדרת הקאלט 'זינזאנה', טוען כי למרות שעל שירות בתי הסוהר מוטלת החובה לדאוג לשלומו ולביטחונו של האסיר בכלא, הרי שבשטח המצב באמת יוצא מכלל שליטה. "לשב"ס יש מחויבות לדאוג לאסיר, אבל האם זה קורה בפועל? כמעט ולא", הוא אומר. "האלימות בכלא קשה, ושולטים שם חוקי הג'ונגל. האסירים החזקים קובעים את הכללים. בדרך כלל מדובר בראשי אירגוני פשיעה או חייליהם".
לדבריו הבעיה בשמירה על חיי האסיר היא בעיקר בשעות הלילה, אז מצלמות האבטחה אינן מתעדות את הנעשה בתאים בגלל צנעת הפרט. "אלו שעות חיסול החשבונות", הוא אומר. "זה קורה יותר בקיץ מאשר בחורף, כי מזג האוויר החם בתאים משגע את האסירים. הם נהיים חמומי מוח". קצין מודיעין לשעבר, ששירת באחד מבתי הכלא הרגישים והמסווגים בישראל, אומר ש"חוליות השטינקרים" – אותם אסירים שמקבלים הטבות שונות בכדי להלשין על אסירים המעורבים בפשעים בתוך הכלא – נמצאות בסכנה מיוחדת. כשאלה מתגלים, איש לא ערב להצלתם. "ברגע שאסירים חושדים שאסיר משתף פעולה זה עלול להיגמר רע מאוד", הוא אומר. "או בדקירה בפנים, מה שמכנים אצל העבריינים 'קוסא' (צלקת) שנשארה לכל החיים, או בדקירות בחזה ובישבן ולפעמים גם רצח. היו כבר מלשינים שנתפסו ועברו התעללות קשה על ידי אסירים אחרים ונאלצו למסור את המידע שהעבירו לקציני המודיעין. דברים כאלה הם חלק מחיי הכלא".
באתר האינטרנט של שב"ס מתייחסים לזכויות האסירים, ואף מצטטים חלק מנאומו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, שבאירוע חנוכת כלא 'צלמון' בינואר 1996 אמר "זכותו של אדם לשלמות גופו ונפשו לא ניטלה ממנו... האסיר זכאי לשיווין, פרטיות, ולשלמות גופנית ונפשית". אלא שאם תשאלו את טויזר, המציאות בשטח דורשת מאמץ נוסף. "אני יכול לומר שהם משתדלים, וגם בלתי אפשרי למגר את התופעה שהולכת ומתגברת עם השנים, אבל בהחלט אפשר לצמצם אותה", הוא קובע. "אז נכון, אי אפשר להציב סוהר על כל אסיר, וגם זה לא היה ממגר את בעיית האלימות שמתרחשת לרוב בתאים, אבל חובתו של שב"ס היא לשמור על חייהם, נקודה. אם זה קורה או לא, זה כבר סיפור אחר".
תגובת שירות בתי הסוהר
שירות בתי הסוהר פועל בצורה מקצועית ונחרצת למניעת מקרי אלימות בין אסירים. לצערנו יש מספר אירועים בודדים וחריגים כגון אלו שהוצגו בכתבה, המגיעים לכדי אלימות קשה, אך הם אינם מעידים על הכלל וניתן לומר כי בשנים האחרונות, על אף הגידול באוכלוסיית האסירים ומורכבותם, נרשמת ירידה בסך כל האירועים. המקרים מטופלים באופן מיידי על ידי הזמנת חוקר משטרתי, פתיחת תיקים פליליים לאסירים התוקפים וכן בדיקה ארגונית שמטרתה לבחון את התנהלות הגורמים השונים והסקת מסקנות מקומיות ומערכתיות למניעת הישנות מקרים דומים. הלקחים נלמדים ומיושמים בכל הרמות. לקראת גיבוש התוכנית הרב שנתית של שב״ס לשנים הקרובות, הוקם צוות מיוחד שתפקידו לבחון את מאפייני מקרי האלימות והקטטות בין אסירים במטרה לזהות את הגורמים והמשתנים לבעיה וללמוד כיצד לצמצמה עוד בעתיד.