מדבר אליה

לפני עשר שנים בדיוק החליטו אולגה ואיתיאל להינשא. זו הייתה חתונה קטנה, בלי הרבה בני משפחה, אבל הגיעו הרבה חברים מהעבודה והיה שמח. מהתמונות באלבום החתונה, בו מדפדף עכשיו איתיאל (42), ניבטת אליו אשתו בשיא יופייה: מחייכת, לבושה שמלה מנופחת, עם שיער אדמוני נהדר. "תמיד אמרתי לה שיתאים לה להיות ג'ינג'ית, אבל היא תמיד חששה לצבוע ורצתה להישאר עם הצבע החום", הוא אומר בחיוך. "בחתונה הצלחתי סופסוף לשכנע אותה, וזה באמת היה לה נורא יפה. מאז היא ג'ינג'ית".

הוא יושב במרכז סלון ביתם בתל אביב ועיניו מתרוצצות. מסביבו משתוללים ארבעת ילדיהם – הגדול בן 8.5 ולצידו השלישייה שילדה אולגה לפני שנה וחצי בסך הכל. איתיאל עוקב אחריהם כל הזמן, ולצידו אמו נטליה, מכינה להם אוכל, מגישה בקבוק, מרדימה ילד עייף בזרועותיה. אולגה עצמה (39) אינה חלק מההמולה: היא יושבת דרך קבע על כסא בסלון או נחה במיטה באחד החדרים. מאז שכמעט קיפחה את חייה לאחר לידת השלישייה, בנובמבר 2011, היא מוגדרת כבעלת "הכרה מינימאלית" – אחד המצבים שנכנסים תחת ההגדרה של "צמח". גם כשהמולת הבית בשיאה, היא ממשיכה לשכב שם, עיניה נעוצות בנקודה מסתורית בחלל, ואף אחד לא יודע בוודאות מה היא מבינה רואה ומבינה. איתיאל, בכל אופן, לא מרשה לספקות לחלחל אליו: הוא מתעקש שתישאר בבית כחלק מהמשפחה, לא מוכן לחשוב על האפשרות שתחייה רחוקה מילדיה הגדלים, וממנו. גם היום, עם כל הקושי, הוא מוצא את הזמן וצובע לה את השיער בצבע ג'ינג'י אדמוני, כמו שהיא אוהבת, דואג שלפחות זה לא יילקח ממנה.

"אולגה צריכה השגחה מאוד אינטנסיבית כדי להתקדם – טיפולים, מסאז'ים, האכלה דרך הפה ולא דרך צינורית – ואני יודע שאת אלה היא לא תקבל את בשום מקום אחר", הוא אומר. "אנשים התעקשו איתי, 'תשאיר אותה במוסד ותבנה את החיים של הילדים ושלך', אבל אני פשוט לא מסוגל. אני יודע שהיא לא הייתה עוזבת אותי ככה, שכל דבר שאני עושה בשבילה היא הייתה עושה אפילו עוד יותר בשבילי. להשאיר אותה במקום אחר זה לתת לה למות, והילדים צריכים כאן את אמא שלהם".

אתה מרגיש שהיא כאן בשבילם?
"אני מקווה שכן. אני מאמין שבין אמא לילד יש קשר שהוא הרבה מעבר לפיזי, ושיש לזה משמעות. אמא שלהם כן נוכחת בחיים שלהם, ואני מאמין שהעובדה שהיא נמצאת בבית שלה, מוקפת בילדים שלה, תעזור לה לצאת מזה. אני מקווה".

"היינו שני חצאים של אותו אדם"

הם נולדו באותה עיר באוקראינה אבל הכירו רק כאן, בארץ, לפני 19 שנה. איתיאל נכנס לחנות ספרים כדי לרכוש ספר, ואולגה המוכרת קשרה איתו שיחה. "התחלנו לדבר על ספרים ורציתי להכיר אותה יותר", הוא אומר. "התחלנו להיפגש וראינו שיש לנו המון דברים משותפים. זאת הייתה אהבת נפש, התאמנו כמו כפפה ליד". 

השניים לא נפרדו מאז אפילו ליום אחד. הם הלכו ללמוד יחד צורפות ועברו לגור בתל אביב, קרוב למתחם הבורסה. איתיאל עבד כצורף ומאוחר יותר כמעצב תכשיטים, ואולגה ניהלה משרד לסחר ביהלומים. "בשנים האחרונות עבדנו במשרדים סמוכים, באותה קומה", הוא אומר בחיוך. "למרות שעבדנו ביחד כל הזמן, המשכנו לדבר בטלפון אחד עם השנייה בלי הפסקה. היינו ממש שני חצאים של אותו בן אדם".

הוא מוריד ממדף בסלון מגוון תכשיטים שאולגה הכינה כשהייתה בהריון וממשש אותם. "היא הייתה אישה מאוד יצירתית" הוא מספר, "תראי איזה דברים יפים". ניכר שהוא אוהב לדבר על אשתו: על הרוגע שלה, על חוש האסתטיקה, על היכולת המופלאה שלה להבין בני אדם אחרים. היא הייתה החברה הכי טובה שלו וכזו גם נשארה. "נורא חסרות לי התגובות שלה" הוא אומר "אני מאוד מתגעגע".

עם חלוף השנים אולגה ואיתיאל התקדמו יפה בעבודה, החלו להרוויח משכורות נאות והביאו לעולם את ח' (שמות הילדים ושם המשפחה שמורים במערכת, לבקשת המשפחה), היום בן 8.5. בהמשך אף הצליחו לרכוש את הדירה שבה גרו עד אז בשכירות. "היינו מאוד מאושרים כשהוא נולד, קנינו לו את כל המשחקים שילד יכול לקבל, כל מה שלא היה לנו בילדות באוקראינה", הוא אומר, "כל הזמן רצינו עוד ילדים".

שש שנים מאוחר יותר נכנסה אולגה שוב להריון, והפעם בדיקת האולטרסאונד קבעה מפורשות: שלושה עוברים. "הם אמרו לנו שיש סיכוי ששלושת הילדים יצאו פגועים ולקחו אותנו לפגייה כדי להפחיד אותנו, אבל מבחינתנו זו לא הייתה אופציה", אומר איתיאל. "זה כמו להרוג אדם שביקשת מאלוהים וקיבלת. אין בזה שום היגיון".

במהרה, התחלפה ההתרגשות בדאגה: הפגים הועברו במהירות לטיפול, וגם אולגה בוששה לצאת מחדר ההתאוששות. "עמדתי בחוץ אובד עצות", הוא מספר. "לא הבנתי מה קורה איתה, למה לא מרשים לי לראות אותה".

בשעה תשע בבוקר ביום הלידה הורשה לבקר את אשתו, שהתלוננה בפניו על כאבים גדולים בבטן. ניתנו לה משככי כאבים והיא הועברה לחדר יולדות. "היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב ושיש לה כאבים", אומר איתיאל, "אבל הצוות הרפואי בקושי התייחס אליה".

שרשרת האירועים מאותו הרגע מתוארת בכתב התביעה על רשלנות רפואית שהגישה המשפחה נגד שירותי בריאות כללית, שמפעילה את המרכז הרפואי בילינסון. לאחרונה החלו דיונים בתיק בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וכשאיתיאל מדבר על הנושא ההתרגשות ניכרת על פניו. לדבריו, אנשי הצוות הרפואי התעלמו משורה ארוכה של נורות אדומות, והביאו למצב בו אשתו המשיכה לדמם במשך 14 שעות ולא נבדקה כראוי. "היא טענה שהכאבים שלה בלתי נסבלים ושהיא מתפוצצת מבפנים, אבל לא האמינו לה", הוא אומר. "אמרו לה שככה זה לידה של הריון מרובה עוברים. אני מכיר את אשתי ויודע שהיא אישה חזקה, היא לא התלוננה סתם".

אולגה קיבלה משככי כאבים שוב ושוב, אבל על פי כתב התביעה איש מהצוות הרפואי לא ניגש לבדוק מדוע היא ממשיכה לסבול מכאבים עזים. לאחר שאיתיאל פנה לאחות הראשית, נכתב, זו ביקשה ממנו לקחת את אולגה למקלחת כדי לבדוק את הדימום בעצמו. "זה היה מחזה קשה מאוד", הוא מספר, "היא הייתה מלאה בדם, והדם החל לצאת אפילו מחדר האמבטיה. האחות שהגיעה למקום החליטה להזמין רופאה מטיפול נמרץ".

רק בשעה 18:00, כך על פי כתב התביעה, הובהלה אולגה לניתוח לניקוז הדם – במהלכו עברה דום לב. בוצעו בה פעולות החייאה במשך 45 דקות, ובסופו של דבר הצליחו הרופאים לייצב את מצבה והיא יצאה מחדר הניתוח כשהיא מורדמת ומונשמת. "כשראיתי אותה לא האמנתי, היא הייתה כולה רק גוף נפוח", אומר איתיאל. "התמלאתי כעס, הרגשתי שהרופאים לא דואגים להצלת החיים שלה, רק להצלת המוניטין שלהם. אני מצטער עד היום על זה שלא התעמתי עם הרופאים ושנשארתי עדין. אם הייתי הופך שולחנות היה מגיע רופא ומציל אותה במקום, אבל בגלל שהייתי שקט וילד טוב, עכשיו זה מה שאני אוכל". 

"התחלתי לצעוק לאלוהים"

הדימום של אולגה לא נעצר והיא נכנסה בבוקר יום המחרת לניתוח נוסף לניקוז הדם. לקראת הצהריים אובחנה הדרדרות נוירולוגית קשה ואולגה הובהלה לניתוח ראש במטרה להקטין את הלחץ התוך גולגלתי. הנזק כבר היה בלתי נמנע: דום הלב וההחייאה הארוכה שעברה הותירו נזק מוחי משמעותי, ואיתיאל נקרא לשיחה אצל הרופאים.

"הם אמרו לי שאני כבר לא אראה את אשתי כמו שהיא הייתה, שהסיכוי שלה לצאת מהניתוח נמוך מאוד", הוא אומר. "הייתי בחלום, לא האמנתי שזה קורה לנו. לא רציתי להאמין שהסוף הגיע. משפחה היא לא שלמה בלי אמא, ואיך בעצם אני יכול להישאר לבד עם ארבעה ילדים? יצאתי החוצה והתחלתי לצעוק לאלוהים, בכיתי לו. אני זוכר שבגן של הבן הגדול שלי בדיוק עשו לו מסיבה עם בלונים לכבוד הלידה ותלו שלטים עם כתובות של מזל טוב. חברה של אולגה הלכה לשם ואמרה לגננת, 'תורידו את הבלונים. האמא במצב רע מאוד'".

מה סיפרתם לו?
"לא היה צריך לספר לו כי הוא כל הזמן היה בעניינים. הוא ישב איתי בפגישות עם הרופאים והיה מעורב. מה יהיו התוצאות של זה? נדע את זה רק כשהוא יגדל. בכל מקרה, בשלב מסוים, כשחשבנו שאלה השעות האחרונות של אולגה, הגיע פסיכולוג ילדים ואמר שיש סיכוי שחייבים לשאול את הילד אם הוא רוצה לראות את אמא בפעם האחרונה. הוא אמר שהוא רוצה, וכשהיינו אצלה הוא בכה ואמר לה 'אמא אל תעזבי אותנו'. כשהיינו בפגייה גם אני בכיתי, אבל אז הוא הסתכל עליי ואמר לי שאני כבר גבר, ושאסור לי לבכות".

"לא היה כלום בבית", אומרת מיכל טבק, מתנדבת אשר שמעה על הסיפור ומאז מלווה את איתיאל ומסייעת לו. "אני ואחרים התחלנו להביא מיטות, עגלות, פניתי לחברות מסחריות לקבל תרומות של מטרנות וטיטולים. השכנים הגיעו עם סירים ובגדים, הוא היה זקוק לכל דבר שאפשר היה להשיג".

אחד הדברים שאיתיאל מצטער עליהם במיוחד הוא שטרם הלידה הוא ורעייתו לא בחרו שמות לילדים. "אולגה אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה כי זה מביא מזל רע", הוא אומר. במשך שמונה חודשים מאז לידתם נקראו הילדים "בת1", "בן2" ו"בת3", למורת רוחם של רבים מקרוביהם של הזוג, כשבמקביל ניסה איתיאל לדלות מרעייתו את העדפותיה, בעזרת קלינאית תקשורת ופסיכולוג. "עשינו כמה ניסיונות, עברנו על השמות שחשבתי שהיא תאהב וראיתי שבכל פעם שאני מדבר על זה היא נכנסת ללחץ ונהיית ממש לא רגועה. כנראה שהיא נורא רצתה להגיד מה היא חושבת, אבל פשוט לא הצליחה". איתיאל נאלץ להחליט לבדו. "בחרתי להם שמות טובים, חזקים, אנשים שעשו דברים טובים לעם ישראל".

"בלי התרומות לא הייתי שורד"

שמונה חודשים שכבה אולגה במחלקת פגועי ראש בתל השומר. איתיאל תלה מעל מיטתה תמונות גדולות של הבן הגדול והתינוקות כדי לגרות את חושיה, והאמין כל הזמן שהיא מודעת למה שקורה סביבה ומבינה הכל. הרופאים והצוות הרפואי היו הרבה יותר ספקנים, אמנם, אבל הוא לא ויתר: ליד מיטתה תלה שלט גדול ברוסית ובעברית שבו היה כתוב: "לצוות היקר, שמי אולגה. חשוב לי שתציגו את עצמכם כשאתם מגיעים לבצע בי בדיקה כלשהי ושתסבירו לי מה אתם עומדים לעשות". "חלק מהרופאים והאחיות התייחסו לאולגה כמו אל חפץ וזה מאוד כאב לי", הוא אומר. "היה לי ברור שהיא מרגישה וזה כואב לה".

כשמצבה השתפר מעט הועברה אולגה למעונות מכבי – ומאוחר יותר, כשהחלה לנשום בכוחות עצמה, החליט איתיאל לקחת אותה איתו הביתה. "הלכתי לבחון כמה מוסדות סיעודיים וממש לא אהבתי את מה שראיתי", הוא אומר. "ביום שהבאנו את אולגה הביתה הנחתי את התינוקות הקטנים לידה במיטה והיא החלה לבכות. היה לי ברור שהיא נרגשת".

מאז, הוא מספר, התרגלו התינוקות למציאות שבה אמא איננה מגיבה. "פעם ראיתי את א' הקטן מסתכל עליה. היא הסתכלה עליו חזרה והוא דיבר אליה והיא לא הגיבה, ואז פתאום הוא נתן לה סטירה בלחי והיא התכווצה כולה. הסברנו לו שאסור לעשות לאמא כזה דבר, אבל זה היה מאוד מרגש, הדרך שבה הוא ניסה ליצור איתה קשר". גם אחת הבנות ניסתה מספר פעמים ליצור קשר עם אמא שלה: כשהורידו את מחסום המיטה שבה שוכבת אולגה ראה אותה איתיאל מתקרבת למיטתה, מלטפת אותה ומניחה עליה את הראש.

האם אולגה מודעת למחוות האלה? האם היא צופה בילדיה גדלים, מתפתחים, שומעת את המילים הראשונות שלהם או מתרגשת מול הצעדים הראשונים שהם עושים? הרופאים ספקנים במידת היכולת שלה לעבד מידע, אבל בעלה מתעקש שהיא כן נמצאת במצב כלשהו של הכרה ורק מתקשה לבטא את עצמה. גם חני, מורה ליוגה שמתנדבת להגיע פעם בשבוע כדי למתוח את איבריה של אולגה, משוכנעת שהיא אכן מודעת: "כשאיתיאל נמצא בבית אני רואה שהיא פתוחה הרבה יותר ורפויה הרבה יותר", היא אומרת. "אם לא הייתי רואה אצלה התקדמות לא הייתי ממשיכה לבוא".

והיא אינה היחידה, כאמור: אל הדירה הצפופה ומלאת הארגזים נוהרים מדי יום מגוון מתנדבים ואנשי מקצוע שמנסים לעזור למשפחה להתמודד עם המציאות המורכבת – ועם הקשיים הכלכליים שנלווים אליה. יש כאן פיזיותרפיסט, וקלינאית תקשורת, וסתם אנשים טובים שמסייעים באיסוף תרומות, במיון ערימות הבגדים והצעצועים ובארגון הבית. "בלי התרומות האלה לא הייתי שורד", אומר איתיאל, שנאלץ לעזוב את עבודתו לאחר המקרה. "אין לנו כמעט הכנסות וההוצאות הן עצומות. אני אומר תודה רבה כל יום שעובר, אבל אין לי מושג מה יהיה הלאה בעתיד".

ובתוך כל הכאוס הזה, ערימות הטיטולים וקופסאות המטרנה, יושב בשקט הבן הבכור, ח', שלא ממש יודע מה להרגיש. איתיאל מספר שבבית החולים היה מדבר אל אמו כל הזמן, אבל לאחרונה התייאש מהשיח החד צדדי. הפתרון שמצא אביו: בנו מדבר אל אמו, והוא עונה בשמה. "כשחגגנו לו יום הולדת הוא ביקש שהיא תהיה נוכחת והתעקש שניקח אותה איתנו לספארי, כי זה הזכיר לו טיול שעשינו יחד שלושתנו לפני שהכל קרה", הוא אומר. "הוא אולי לא מביא הביתה חברים, כי אין כאן מקום לשחק, אבל הוא ממש לא מתבייש בה. הוא רוצה שהיא תישאר חלק".

"אני לא חי. כל הזמן עסוק בהישרדות", מסכם איתיאל. "כשהתחיל כל הסיפור לא ידעתי איך אני אחיה עוד שנה, והנה עברה שנה וחצי ואני עדיין על הרגליים. זה מעודד, אבל אני אף פעם לא יודע איך אסתדר מחר".

מה יהיה הסוף?
"אני באמת לא יודע. אני דוחה את המחשבה שאולגה לא תחזור לחיים בצורה נורמאלית, מנסה לקבור את זה עמוק ולא לתת לזה לעלות. אולגה עשתה את כל המאמצים להביא את הילדים האלה לעולם. עכשיו זה התור שלנו לעשות הכל בשבילה". 

  >> לכל כתבות המגזין