לפני שנתיים וארבעה חודשים איבדתי את בתי טופז ז"ל, ועדיין זה נראה כאילו בכל רגע נתון היא יכולה להיכנס לחדר ולקרוא לי "אבא, איפה אתה?". כשנהרגה, הייתה הבת שלי בת 28 ונשואה לעמית קליין. כל חלומה היה לסיים את קורס הצוערים ולעמול על הרחבת המשפחה, דבר שכבר לא יקרה. היא הייתה ענווה וצנועה מלאת שמחת חיים ואין לי ספק שהיא הייתה מגיעה רחוק. בגיל כל כך צעיר הספיקה לעשות שני תארים, להתחתן, להתנדב ולהאיר כל חדר אליו הייתה נכנסת. כשהתגייסה למשטרה הצניעה והחרישה את העובדה שהיא הבת שלי כדי להימנע מקבלת יחס מועדף. היא רצתה לעשות ולהצליח בזכות עצמה.

טופז נספתה באסון הכרמל. היא הייתה על אוטובוס הצוערים שהתלקח בתוך דקות אחדות – וכך היא איבדה את חייה. לא מכבר צפיתי בסרט שהכינו מיכה פרידמן ועמית גורן "אש ואשמה". הסרט מתחקה אחר האסון, דקה אחרי דקה, מחדל אחרי מחדל – וכשרואים את התמונות מקרוב, גם למעלה משנתיים אחרי, פתאום מבינים מהו האסון האמיתי.

טופז אבן חן ואביה צילום ביתי (צילום: תומר ושחר צלמים)
טופז אבן חן ז"ל. נשארה צעירה לנצח|צילום: תומר ושחר צלמים

הדברים שנחשפים מעוררים תחושות קשות, שעולות בעיקר מן מהקולות שבשטח. הזעזוע מהדברים תופס אותי לא רק כאב, אלא גם כניצב במשטרה ומפקד מחוז בעברי. אוזלת היד של הגורמים המקצועיים מדירה שינה מעיני, היעדר המקצועיות שהפגינו המשטרה והשב"ס הוא בגדר רשלנות פושעת.  בסרט ניתן לראות את הדברים בבירור: איך הכבאים האמיצים שנאבקו באש הגדולה עם אמצעים כה דלים נאלצים להשפריץ מים עם זרנוקים, דבר שהוא בלתי נתפס. זה ממחיש עד כמה לא היינו מוכנים לאסון בכזה קנה מידה. אסון שעם מוכנות מתאימה היה ניתן להיאבק בו בצורה יותר יעילה. בסרט אני רואה את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפעל מהסופר טאנקר ועורך חגיגה שלמה סביב המטוסים החדשים שנקראו ע"ש אלעד ריבן ז"ל. זו חגיגה מיותרת. מדובר במטוסים שאינם מתאימים מבחינת הייעוד והקיבולת שלהם. אבל הרי לחגוג זה החלק הקל.

גם היום, שנתיים וחצי לאחר האסון, שרים, קציני משטרה וקציני שב"ס לא לקחו אחריות על מעשיהם. אני תמיד אומר שאין סמכות בלי אחריות. שרי הממשלה, שכעת אמנם התחלפו, לא אחראים רק על הדברים הטובים במדינה – אלא גם על הרעים ועד לעצם היום. בתי, טופז אבן חן קליין, נשלחה על ידי מדינת ישראל לבצע משימה עליה היא שילמה בחייה. המדינה שלחה אותה למותה, והיא לא לוקחת על כך אחריות. רק כדי לסבר את האוזן, אדגיש שלא התקיים ולו דיון אחד בממשלה סביב דוח מבקר המדינה.

החיים של טופז נגדעו באיבם, ואין יום שעובר שאני לא מתגעגע אליה. תחושת האבל היא עצומה ובניגוד למה שאומרים, ומה שאני בעצמי אמרתי פעמים רבות למשפחות שכולות שפגשתי מתוקף תפקידי, הזמן לא עושה את שלו. ההיפך הוא הנכון. תחושת חוסר האונים מתעצמת כל הזמן. האירוע הזה קרה מבחינתי רק אתמול והילדה שלי נשארת כמו שהיא הייתה כשנהרגה. טופז כתבה לי ליום ההולדת "אבא – שתישאר צעיר לנצח", כמילות השיר. בסוף היא זו שנשארה צעירה לנצח, ואני לא יכול לדמיין אותה אחרת. אז נכון, אי אפשר להתאבל כל הזמן – אלא שתחושת האבל מתחלפת בתחושה קשה של געגוע אינסופי, ולא אנוח עד שמי שצריך לקחת את האחריות ולא עשה זאת מרצון – יעשה זאת בחוסר רצון. צריכה לקום פה ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק צעד אחר צעד את התנהלות כל הגורמים, כולל המשטרה והשב"ס ותסביר איך קרה שנתנו לאוטובוס להיכנס לציר הבוער.

כאן, מהמקום הזה, אני מבטיח לטופז שלא אפסיק להילחם עבורה ועבור הצדק לו היא וחבריה ראויים.