הימים ימי זעם ואימה. נערים נחטפים ונרצחים, רקטות מרחפות מעל שמי המדינה, חיל האוויר מפציץ ללא הרץ בעזה. כולם לחוצים, עצבניים מודאגים. לא צריך להמתין למפגש הכפוי עם השכנים בחדר המדרגות או במקלט – מספיקה הצצה חטופה על המתרחש ברשתות החברתיות כדי להבין את הלך הרוח. אבל בזמן שאתם יכולים לאפשר לעצמכם לסגור את הפיד, לדלג בין הררי השנאה והפחד, ואולי להדוף אותם קצת, יש מי שנאלצות להיתקל בהם חזיתית על בסיס יומיומי: הכירו את התגובניות של mako, שנחשפות למינון גבוה במיוחד לכמה מהקולות הקיצוניים והאלימים ביותר בישראל ותפקידן הוא לסנן את התגובות באתר ולמנוע מטוקבקים אלימים או קיצוניים במיוחד לראות אור.
ימים ספורים לאחר שהכרזנו כאן ב-mako על סינון קפדני יותר של טוקבקים, ושלושה ימים לתוך מבצע "צוק איתן", אבישג רז, נופר יחדיו ולינור עקירב, שלוש תגובניות ותיקות באתר, כבר מרגישות את הזעם המתגבש של הטוקבקיסטים. "זה טירוף, טירוף, טירוף", אומרת אבישג, סטודנטית ללשון בת 32 שעובדת כתגובנית כבר ארבע שנים. "קחי את כל מה שאת רואה שקורה בפייסבוק והכפילי פי שלושה, כי בטוקבקים אנשים יכולים להסתתר ואי אפשר לדעת מי הם, אז הם נותנים דרור לג'ורה שלהם, לכל האלימות וההסתה שיש בהם".
"זה לא משהו שאנחנו לא מכירות כבר", מוסיפה נופר, סטודנטית לעיצוב פנים בת 27, כבר שנתיים בתפקיד. "אנשים בבית לא יודעים, אבל תמיד יש אלימות והסתה. האנונימיות מאפשרת למגיבים לעשות את זה בצורה יותר קיצונית והמצב הנוכחי מוציא מהם את זה במינונים גבוהים במיוחד".
בימים האחרונים, הן מסכימות, יש בהחלט הסלמה. "אנשים רוצים נקמה, זה הטון העיקרי" אומרת אבישג, "ואם עד לפני שבוע היו מאחלים להם סרטן, עכשיו כבר עברו לאחל דברים כמו שריפה בחיים וכאלה. זה אפילו לא נרגע כשאנשים כותבים מחשבון הפייסבוק שלהם והזהות שלהם חשופה לגמרי. היית מצפה שהתגובות שלהם יהיו מתונות יותר, אבל לא. ואז הם גם כועסים שאנחנו לא מפרסמות את התגובות שלהם, קוראים לנו 'פילטרים' ומאחלים לנו להישרף".
בא לכן להגיב לפעמים?
נופר: "מאוד! מתחשק לי לכתוב להם שהם לא יודעים על מה הם מדברים. אבל עשיתי את זה אולי פעם אחת".
חופש הביטוי? אנשים פה מתבלבלים
מה כבר לא נכתב על הטוקבקים באתרי האינטרנט? מדובר באחד הנושאים השנויים במחלוקת בעולם, ובישראל הוא מקבל משנה תוקף. ההסתה לאלימות וגילויי השנאה עולים על גדותיהם בפלטפורמה האנונימית הזו, והדילמה המהותית, בין הזכות לחופש ביטוי לבין סינון הנטייה הלאומית לשחרר כל רסן בתגובות – הולכת ומתגברת.
בעולם כבר יש תקדימים לאתרים שחסמו כל אפשרות להגיב, מה שחולל סערה לא קטנה, ויש כאלה כמו ההאפינגטון פוסט, שחסמו אפשרות לתגובות של גולשים אנונימיים. בארץ זה כנראה לא יקרה בקרוב, כך שתפקידם של התגובנים באתרים חשוב מאי פעם. "המדיניות החדשה של mako קובעת שהיום לא נעלה גם דברים שפעם כן עברו אותנו", מסבירה אבישג. "אם עד לפני שבוע יכולנו לפרסם טוקבקים עם כינויים פוגעניים או מעליבים, היום גם זה לא. כל דבר שחוצה את גבול הטעם הטוב – נשאר בחוץ".
נראה לכן שזה ישנה משהו בשיח?
נופר: "לא. בנאדם שרוצה לכתוב תגובה אלימה יעשה את זה, בין אם יאשרו לו את זה אצלנו או לא".
"כשהודיעו לנו על מדיניות הסינון המוגבר, זה קצת הפריע לי בהתחלה", אומרת לינור, 31, שעובדת כתגובנית באתר מיום הקמתו. "אני אוהבת לאשר הרבה תגובות, חשוב בעיניי שאנשים יביעו את דעתם, גם אם היא שונה. אז זה הרגיש קצת כמו צנזורה. זה גם הפריע להמון טוקבקיסטים. הם טוענים שזה חופש הביטוי, אבל הימים האחרונים רק הזכירו לי כמה אנשים לא יודעים להבדיל בין חופש הביטוי לבין קריאות לאלימות ורצח. אנשים מתבלבלים פה. צריך לעצור את זה כדי שהם יתעוררו ויבינו שלא הכל לגיטימי".
כשהתחלת לעבוד פה הטוקבקים היו אחרים?
"בהחלט. פעם אנשים היו נזהרים, בהרבה דברים. לא רצו להעליב אנשים אחרים. לא כתבו על מישהי שהיא מכוערת או שמנה או משהו כזה. היו בודדים שהתלהמו ובקושי היה צורך לסנן תגובות. היום זה ההיפך הגמור. לאנשים לא אכפת, רגשות של אנשים לא מעניינים אותם. הם לא חושבים פעמיים. אנשים שמטקבקים מפרופיל הפייסבוק שלהם הם גם אנשים שאתה יכול לפגוש ברחוב ויגידו לך את אותו הדבר. אין להם גבולות".
מה היו הטוקבקים הכי קיצוניים שנתקלתן בהם לאחרונה?
אבישג: "בתקופה האחרונה היו המון טוקבקים זועמים שקשורים לחנין זועבי, למשל. מאחלים לה שישרפו אותה חיה. בדרך כלל לערבים הם מאחלים שיקברו אותם עם חזיר".
נופר: "לי נורא כאב לראות טוקבקים על הנערים החטופים. כתבו 'שלושה יהודונים, מה לקחתם טרמפ?'".
אבישג: "יש כאלה שעדיין מאשימים את גלעד שליט, שבגלל שהוא ישן בשמירה חטפו אותו ושחררו בגללו אסירים".
נופר: "כתבו שהוא חנון, עלוב. כתבו שלא ברור איך הוא הגיע לקרבי ושהוא לא יכול היה להתמודד מול החוטפים. שונאים גם את אבא שלו".
לינור: "כשהיה הסיפור עם החטופים, היו המון טוקבקים, אבל לא כאלה קיצוניים אלא די רגועים. ככל שהימים עברו, גם הטוקבקים נעשו קיצוניים. התחילו להכליל את כל הערבים ומגזרים שונים. כשהיה את הרצח של הנער הערבי, אנשים איבדו כל גבול. גם אנשים שמגיבים דרך הפייסבוק, שמזהים אותם, היו אפילו יותר קיצוניים מאלה שמגיבים באנונימיות. גם על הנער שרצחו, כתבו 'כל הכבוד, מצוין, הלוואי שהיה לי אומץ'. מזעזע. ביומיים האחרונים היו הרבה תגובות על מה שקורה בעזה, מן הסתם. הם אמרו שצריך להרוג את כולם, נשים ילדים, זה מזעזע בעיניי. בנאדם שכותב דבר כזה, חושב ככה גם בלי קשר לערבים. הוא מסוגל להתנהג ככה לכל אחד שייתקל בו".
הטוקבקים בערוץ הגאווה הכי מחרידים
חשבתם שאתם מגיבים בצורה קיצונית רק על אירועים לאומיים? תחשבו שוב. לטוקבקיסטים הישראלים יש מה להגיד תמיד, על כל דבר, ואם אפשר בקללות ונאצות – מה טוב.
נושאים נוספים שמעוררים אצלכם תגובות רעות במיוחד הם "האח הגדול", פרשיות שיש עליהן צווי איסור פרסום, וגם ילדים.
"בתקופה של האח הגדול זה הכי נורא", אומרת נופר. "התגובות לתכנית הזו מוציאות את כל הגזענות והשנאה שיש באנשים. בעונה של טהוניה קראו לה כל הזמן בבוניה, שחורה, סודנית. על יאנה, עד היום כותבים ערבייה, מוסלמית. עכשיו כותבים על דנית שהיא שרמוטה. גם בתכניות כמו מאסטר שף אפשר לראות תגובות גזעניות כאלה. בכל פעם שיש משהו גדול שמעסיק את כל העם, את מרגישה את זה יותר. אנשים מאבדים את זה. במיוחד בקיץ, אגב. את רואה את זה בכל מקום. בכבישים, ברחוב וגם בטוקבקים".
אבישג: "על סדרות כמו בית ספר למוזיקה אומרים לנו להיות אקסטרה זהירים כי זה ילדים".
גם על ילדים כותבים דברים רעים?
אבישג: "בטח. איזו שאלה. על כולם ועל הכל. כשיש למשל איזו פרשה עם צו איסור פרסום, אנחנו מתחילות לקבל ים תגובות שכוללות את השם של מושא הפרשה, כמו שהיה עם אייל גולן וגם השבוע עם רונאל פישר. אנחנו לא מאשרות טוקבקים כאלה, מן הסתם, אבל מה שקורה זה שהמגיבים רואים שהשם לא מוזכר באף טוקבק, אז הם חושבים שהם הראשונים והיחידים שיודעים וממשיכים לשלוח תגובות".
יש ערוצים באתר שבהם הטוקבקים יותר חמורים מאחרים?
נופר: "יש מדור שנקרא 'וואו איך רזיתי' בערוץ הנשים, ועולות שם כתבות על נשים שהיו ממש שמנות ורזו. גם אותן גומרים. 'איזו מכוערת את' או 'עכשיו את אנורקטית'. גם בערוץ הגברים התגובות נוראיות. פעם מישהו כתב תגובה: 'למה שערות הביצים שלי גדלות בצורה הפוכה?'. זה היה קורע מצחוק. מה הוא ציפה שיגיבו לו?".
אבישג: "הטוקבקים בערוץ גאווה הכי מחרידים. עבדתי ביום הגאווה וזה היה בלתי נסבל. את אומרת לעצמך, אוקיי – אם אתם נגעלים מזה, בעיה שלכם. למה אתם נכנסים לערוץ הזה בכלל? הם כותבים עליהם 'חולי נפש', כאלה".
נופר: "כותבים ש'צריך לרפא את זה' וכאלה. אני לא מבינה למה אנשים מרגישים צורך לכתוב את כל מה שעובר להם בראש".
איפה יש טוקבקים שדווקא כיף לקרוא?
"אני הכי אוהבת את הטוקבקים בערוץ האוכל. אני חושבת שזה הערוץ הכי רגוע. אוכל זה משהו שמאוד מחבר ומקרב בין אנשים אז הטוקבקים בעיקר מתעסקים במרכיבים של המתכונים".
אבישג: "גם שם יש טוקבקים שליליים, בעיקר על ענייני כשרות או למה כותבים בעיקר על מסעדות בתל אביב. יש להם מה להגיד על הכל".
זה משפיע עליכן באופן אישי? מחלחל לכן לחיים?
"יש קבוצה בפייסבוק שנקראת 'גזענים שמדכאים אותי'. הם מעלים שם טוקבקים חשוכים במיוחד, כאלה שאצלנו לא עוברים סינון בכלל, ואני רואה את זה וחושבת, 'אני חיה את הדבר הזה כבר ארבע שנים'".
נופר: "אני לא לוקחת את זה אליי, זה לא קשור אליי. זאת העבודה שלי. גם לפני כן לא קראתי טוקבקים וכשאני מספרת לאנשים במה אני עובדת, הם בדרך כלל מגיבים ב'מה? מי בכלל כותב טוקבקים?'. אנשים נורמטיביים מגיבים בעמוד הפייסבוק שלהם ומשתפים את החברים שלהם".
לינור: "יש פעמים שזה מתיישב לגמרי עם כל הדברים שמדווחים בחדשות. זה לא סתם קורה. אבל הטוקבקיסטים הם יותר קיצוניים ממה שקורה באמת. לפעמים אני מאוכזבת שאני צריכה לקרוא התבטאויות כאלה. תעצרו רגע, תחשבו רגע. אני לא אומרת שלא צריך להתנגד למשהו שהממשלה עושה או משהו כזה, אבל לאחל לו מוות? זה מטורף בעיניי".
אתן נותנות לדעות האישיות שלכן להשפיע על סינון התגובות?
אבישג: "אני לא מפעילה יותר מדי שיקול אישי כי הרף שלי מאוד גבוה. רוב הדעות שם מנוגדות לשלי ואם זה היה עניין של טעם אישי הייתי מעלה הרבה פחות. אבל אני פה כדי לעשות את העבודה שלי אז ברור שאני מאשרת, גם אם אני מתנגדת לדעות באופן אישי".
"אנשים הם רעים, זה רוע טהור"
שאלת החשיבות של הטוקבקיסטים היא אקוטית לא פחות מהתכנים המזעזעים שהם מייצרים. האם טוקבקים באמת מסוגלים לשנות סדרי עולם? האם הם רק משפיעים על הלך הרוח השלילי או שהחשיבות שלהם אפסית בשיח הציבורי. בשאלה הזאת הבנות חלוקות. "בעיניי הם כלום ושום דבר", אומרת נופר. "לטוקבקים אין כוח, אף אחד לא קורא אותם חוץ מהמגיבים עצמם, שחוזרים כדי לבדוק אם פרסמו את התגובה שלהם ואם מישהו הגיב להם. לפעמים הם מנהלים דיונים שלמים עם טוקבקיסטים אחרים, כאילו שזה פורום. אבל הם חסרי משמעות בעיניי".
"אני חושבת שהם כן יכולים להשפיע ולגרום לכך שהאלימות שלהם תבוא לידי ביטוי גם במציאות", אומרת לינור. "תראי מה קרה עם רצח מוחמד אבו חדיר. יש אנשים שישבו מול המחשב והוציאו את התסכול בטוקבקים, הם כתבו דברים נוראיים שקראו לרצח ערבים ואז באו אנשים אחרים ואמרו, אוקיי, אם אלה הקולות ברשת, אז אני לא לבד בדעה הזו, אז זה בסדר אם אלך וארצח עכשיו. טוקבקים אלימים וקיצוניים נותנים לגיטימציה לאחרים שגם מרגישים ככה. אנשים הרגישו שזה בסדר, שאם חטפו לנו ורצחו לנו, מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים. יכול להיות שזה שמגיב, הוא זה שמדרבן את האדם האחר לעשות".
אתן חושבות שהטוקבקים מייצגים נאמנה את הלך הרוח במדינה?
לינור: "אני חושבת שאנשים מדברים כמו שהממשלה מדברת. אנשים מרגישים שיש להם לגיטימציה אם נבחרי הציבור שלהם מתבטאים ככה. זה כמו משהו נגרר. אחד רואה שזה שמעליו מגיב ככה, אז גם הוא מרגיש בנוח להגיד דברים שהם קיצוניים. אני מאמינה שכל טוקבק יכול להפוך לאיום במציאות. טוקבק לא שונה מדברים אחרים שעולים ברשת, כמו קבוצות שנפתחות בפייסבוק. דרך הטוקבקים אנשים מתקשרים זה עם זה ומגבשים מטרות. הם מקבלים לגיטימציה".
נשמע שהתפקיד שלכן יכול להיות מאוד מדכא.
נופר: "עצוב להגיד את זה, אבל אני חושבת שיצר האדם הוא רע. לפני שהתחלתי לעשות את העבודה הזו חשדתי בזה, אבל מאז שהתחלתי אני מבינה שזה נכון. אנשים הם רעים. זה רוע טהור".
אז מה הפתרון? לחסום לגמרי את האפשרות להגיב?
לינור: "לאפשר לאנשים להבין שזה לא לגיטימי להתלהם בצורה קיצונית. אין בעיה להתבטא ולהגיד שזה לא צודק, אבל אנשים הולכים למקומות מאוד קיצוניים. ברגע שאת מעלה תגובה של מישהו שכותב שצריך לחסל את כולם, זה מייצר אפקט של עדר, כולם מיד יסכימו איתו. אני מאמינה שהסינון הנוכחי יעזור קצת. ברגע שאין את הפרצה הזה, אולי זה ירגיע את הרוחות".
אבישג: "לא צריך לחסום. זו סתימת פיות. יש מקום לטוקבקים, אבל הלוואי שאנשים היו עוצרים לחשוב שנייה לפני שהם מגיבים".