והרי הצעה: עם ישראל מעניק חוזה של שמונה שנים לאלי גוטמן. מעכשיו. בטח אתם אומרים לעצמכם שהנה עוד ניסיון לייצר רעש, ולזה אני עונה: א. יש מצב שאתם צודקים. ב. אל תהיו כמו רוב תקשורת הספורט הישראלית וכמוני, אנחנו הרי כבר יודעים הכל. עד שתסיימו לקרוא אולי גם אתם תחשבו שחוזה נדיב לשמונה שנים לאלי גוטמן על חשבון משלם המיסים זו דווקא עסקה ממש לא רעה לכם, לי ולכדורגל הישראלי (ובעיקר לאבי לוזון וגרורות המשפחה).
הקדמה: הילד
שנים שאני מתווכח עם "הילד". את יוסי בניון ליוויתי פחות או יותר מהכתבה הראשונה שנעשתה עליו, כשחזר מאייאקס. מהר מאוד הבנתי שבגיל 17 יש לו יותר שכל בראש מאשר לרובנו. הוא הבין איך מנהלים מו"מ ולא התבייש להעמיד במקום את יענקל'ה שחר. הוא ידע איך הופכים לכוכב בספרד, איך מתחברים לאייקונים הכי גדולים בחדרי ההלבשה של מועדוני פאר באנגליה. דיברנו הרבה, על הרוב הסכמתי איתו, רק אף פעם לא הבנתי למה, כשמדובר בנבחרת, אנחנו לא מנסים. למה הנבחרת משחקת מגעיל, מסתגרת. כי הפסד אצל קשטן מול קרואטיה בבית במחזור ראשון של קמפיין – משמעותו ששוב לא נעשה כלום. ״תעזו, תנסו", אמרתי לו. והוא, המציאותי, תמיד ענה "אם נתקיף נבחרת גדולה נחטוף. יפרקו אותנו".
בניון מעריך מאוד את גוטמן. אומר שהוא מקצוען וחכם. זה הספיק לי להתעורר שוב לבוקר של נאיביות ביום שלישי האחרון. שלחתי לו ציוץ בפרטי. "ילד, אני פונה אליך, קח עליך. ועוד דבר – תמיד אמרת לי שאם נתקיף נחטוף. ילד אם אין ניצחון הערב – נגמר. תמשוך את כולם קדימה – תעז!".
את התשובה העניקו לי, ולהרכב הנועז של גוטמן, הרוסים.
בלילה שכחתי לשים את הנייד על שקט. בניון לא נרדם. ב-1:45 לפנות בוקר ענה לי. "אם נתקיף נחטוף, אתה מבין על מה אני מדבר???".
פרק ראשון: הניסיון
בגיל לא ממש צעיר הבנתי סוף סוף שמילים כמו "מסורת" ו"ניסיון" הן לא קלישאה. אם לפני עשר שנים הייתי צריך שלושה ימי צילום ו-20 שעות עריכה לחוצה מלאת סיגריות כדי לייצר כתבה, היום אני עושה זאת ברבע הזמן. פשוט כי אין חשוב מניסיון.
שלמה שרף הזעוף כבר שכח. הוא קיבל את נבחרת ישראל כשהצטרפנו לאירופה, והיה משוכנע שיוכל לקחת את הקסם שעשה במכבי חיפה ולדרוס את אריות אירופה. ואז הוא ספג תבוסות איומות מבולגריה, שוודיה ודומותיהן.
ואז הוא למד. כי שלמה הוא מאמן כדורגל טוב. כמו בכל מקצוע – הניסיון שלו עבד לטובתו. הבין איפה טעה, מה המגבלות. הייתה לו קדנציה של 8 שנים שבסופה היינו מצוינים חלק מהזמן (פירוק אוסטריה) ונכנענו לדנים ולנערות הליווי. אבל באמת שהיה בסדר.
גוטמן מאמן כדורגל יותר יסודי משרף, אולי עם פחות תחושות בטן (בשביל זה יש את אבוקסיס). כל מה שצריך לתת לגוטמן זה זמן. שום דבר שעשית עד עכשיו (אליפויות בהפועל חיפה ות"א) – לא דומה לנבחרת.
פרק שני: קבוצתיות
אוקיי, נניח שנותנים לגוטמן זמן. 8 שנים? לא נסחפנו?
לא. גוטמן מאוד רצה לייצר "קבוצה גוטמנית" שתהיה גם נבחרת ישראל. והוא צדק. זאת הדרך היחידה להצליח. הכדורגל הישראלי עלה פעם אחת למונדיאל. מוטל'ה שפיגלר תמיד מספר שהנבחרת שלהם ב-1970 הייתה קבוצה. המאמן האגדי עמנואל שפר קיים מחנות אימון שנמשכו שבועות וחודשים. באימון הראשון הוא אמר למוטק'ה, כך קרא לשפיגלר, ולנבחרת "נתאמן בשבע ובשש", והשחקנים שאלו באיזה יום. הם היו רגילים להתאמן פעמיים-שלוש בשבוע. הוא דרש פעמיים ביום. והחיבור יצר קבוצה. נכון שכדי לעלות למונדיאל ניצחנו אז את ציילון ואוסטרליה. אבל אם לשאול משפת הפרשנים – עם הצלחה לא מתווכחים.
אז גוטמן רצה קבוצה. אבל אי אפשר לבנות אחת משלושה ימי אימון בחצי שנה. ראשית כי שחקנינו הגיבורים פזורים על פני ספסלי קבוצות בינוניות באירופה. ושנית כי הם כבר חומר "מקולקל".
פרק שלישי: תנו לצעירים לנצח
כל מי שמכיר את הענף יודע שהבעיה מתחילה בנוער. המאמנים מרוויחים 4,000 שקל ועובדים בבוקר בחברת חשמל. לך תבנה מזה מסי. ויש עוד בעיות. אנחנו מרוחקים מאירופה, טיסה ומחנה אימון בהולנד זה עסק יקר, ובליגה המקומית הילדים מתחרים בערך מול שלוש קבוצות. אין תחרות. לכן אנחנו נחותים.
וכאן נכנס לתמונה הארנק של לוזון, שמתפאר בכך שהצליח לגייס 80 מיליון שקל לנבחרת. זו הדרך הנכונה להוציא אותם. צריך להכריז על "משימת נבחרת לאומית". עוצרים את הגלגל, את 40 שנות ההפסדים – כדי לנצח בעוד שמונה שנים.
ה"קבוצה" שעליה מדבר גוטמן צריכה להיוולד בגיל 14. ימונה לו גוטמן לשמונה שנים, ויתחיל באמת לעבוד. כמאמן בוגרים אין לו בעצם את מי לאמן כרגע. כולם בקבוצות. אבל בברצלונה, שמתקדמת על פני כל העולם, מזמן הבינו שאת הסגנון והדרך וסוג השחקנים שמתאימים לכך צריך לבחור בגיל 10. לא במקרה לבארסה יש אין ספור "ממזרים קטנים וזריזים וחכמים" – אינייסטה, צ'אבי, קרקיץ דוס סאנטוס (שעזבו בינתיים) מסי, אפילו גיא אסולין. לא במקרה דווקא ילדים כאלה נבחרו למועדון המפואר בגיל כל כך צעיר. הם פשוט התאימו לקונספציה שיוהאן קרויף האגדי האמין שתשנה את הכדורגל.
את הכסף שישלוף לוזון לא נעניק למאמן זר מוזר לשנתיים. גוטמן ימונה לשמונה שנים ויידרש להקים צוות משלו שיתחיל לעבוד עם הנבחרות מגיל 14. לא מאמן נערים אחד אלא נבחרת נערים שגרה באקדמיה בווינגייט ומתאמנת שם ארבעה ימים בשבוע. בשבת שיילכו לשחק בקבוצות. ויהיו לנבחרת הזאת חמישה מאמנים בכירים. ועל כולם ינצח המאמן הלאומי – גוטמן. הוא ידאג שמאמן החלוצים (אווירון) ילמד את התנועה המתאימה לשיטה שלו, שמאמן הקשרים (טל בנין) יאמן את הלחץ שנדרש מהם ושאר הדברים שנכנסים לפאזל של גוטמן, מאמן הבלמים (אמיר שלח) ישנן להם את הסגירה האלכסונית.
את שלושת שנות פתיחת הממטרות בצבא ננצל סוף סוף לנבחרת עד גיל 21 שתשרת בבסיס בווינגייט ובעיקר תעבוד שלוש שנים על המסרים של גוטמן.
הנבחרת הצעירה שמתאמנת פעמיים בשבוע תחליף החל ממחר את הנבחרת הלאומית. ממילא הסיפור שלה נגמר. ואז השחקנים בעצם יתמודדו בשתי מסגרות. האולימפית והלאומית – מה שיכפיל להם את המשחקים התחרותיים. נבחרות הנערים והנוער והחיילים האמיצים ייסעו מספר רב ככל האפשר בשנה למשחקים ומחנות בחו"ל. ישחקו מול הנוער של ליאז, מול אמסטרדם. יתחרו.
אפילוג: היוצא מן הכלל
כמובן שבדרך יש המון מכשולים: שחקנים שיוצאים בגיל צעיר לחו"ל, הצבא, הרצון של לוזון לפאר את עצמו בניצחונות כאן ועכשיו. אבל פתרונות של זבנג וגמרנו כמו שגוטמן מתכנן עכשיו רק יגמרו אותנו.
ועניין אחרון. יוסי בניון. כל מה שנכתב זה נחמד מאוד, אבל זה לא יעבוד כל עוד בניון משולב כחילוף שלישי. כי בניון הוא היוצא מן הכלל. וגאון כדורגל כמוהו, שמבין את המשחק בלי שצריך להסביר לו כלום, יתחבר לשיטה של גוטמן בשנייה. ותמיד טוב שמשלבים עם הצעירים שלושה תותחים מנוסים אמיתיים. ואז, אולי, אוכל לישון בשקט בלי שבניון חופר באמצע הלילה.