יוסי הובר היה מרותק בשבוע האחרון למסך הטלוויזיה. הוא זפזפ בין הערוצים, עקב במתח אחר ניסיונות משלחת החילוץ הישראלית לאתר את אור אסרף, הצעיר הישראלי שעקבותיו נעלמו בעקבות רעש האדמה בנפאל. המחשבות לא הירפו: הוא נזכר בבנו שי, בן 23 שנעלם בנסיבות מסתוריות לפני 20 שנה במהלך טרק בערוץ דילוג הנמר בסין, ועד היום לא נמצא. שום סימן, שום רמז מה עלה בגורלו, אפילו לא קצה קצהו של חוט.
"התפללתי בשביל משפחת אסרף", הוא מספר בעצב, "וכאב לי שהוא לא נמצא חי אבל להם יש לפחות קבר להתייחד איתו. קשה לחיות 20 שנה בחוסר וודאות, ואין לי איך לפרוק את הכאב שעצור בתוכי. אני לא כועס על המדינה, אני מאוכזב ממנה, היא לא עשתה מספיק. כבר הייתי מעדיף ששי ייהרג בפעילות מבצעית או במלחמה. זה היה מסב לי גאווה, ולפחות היה קבר".
שי הובר היה תלמיד מצטיין במגמה הביולוגית בתיכון 'אורט', בחור יפה תואר, ספורטאי ובעל חגורה שחורה בקרטה. טבעי היה שיתגייס ליחידה קרבית - יחידת 101 בצנחנים. הוא לחם בלבנון, סיכל פיגועים, ניטרל מחבלים וחברים סיפרו שהיה הנווט הכי טוב בגדוד. "הוא פייטר מלידה, פטריוט שאהב את המדינה", מספר האב יוסי. "הוא תמיד היה הראשון להתנדב לצאת לפעילות מבצעית חשאית, הרבה חברים שלו נהרגו לידו אבל למזלו הוא יצא בשלום, בלי שום פגע". אחרי שהשתחרר מהצבא החליט לצאת עם כמה מחבריו ליחידה לטיול של כמה חודשים במזרח הרחוק כדי לנקות את הראש, כשהתוכנית תמיד הייתה לחזור לארץ ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה כלכלה ומשפטים. כדי לממן את הטיול שי עבד כמאבטח בבתי ספר, ובין לבין עבד בעבודות נוספות, קנה בית בתנאי משכנתא והחיים נראו די ורודים.
"הצעתי לממן לו את הטיול אבל הוא לא היה מוכן, הוא לא רצה להרגיש שהוא מנצל אותנו", אומר יוסי, "בחיים לא האמנתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו, למרות שהיו לי חששות מכל הטיול הזה. משהו בפנים הדאיג אותי אבל לא רציתי להרוס לו את הטיול. סמכתי עליו. היום יש לי ייסורי מצפון. כשליוויתי אותו לשדה התעופה הוא היה חי".
"אין שם קווי טלפון, אבל אל תדאגו"
ב-25 באוגוסט 1993 נפרד שי מהוריו והתחיל את הטיול בדרום הודו. משם המשיך לצפון, קפץ לביקורים בתאילנד, צלל בפיליפינים וטס ליפן. "הוא כל הזמן היה בקשר אתנו, אנחנו משפחה מאוד מגובשת", מספר אביו. "זו תקופה בה לא היו טלפונים סלולריים ולא אינטרנט, אבל הוא מצא את הזמן להתקשר הביתה, לשלוח מכתבים, גלויות, מזכרות ומתנות ליום הולדת". "שי הוא מסוג האחים שכל אחד היה רוצה", מספרת אחותו רווית, שבאותה תקופה שירתה כחיילת.
ביפן עבד הובר במשך כמה שבועות בדוכנים למכירת ציורים ומזכרות, וחסך 5,000 דולר אותם שלח לישראל כדי לממן את לימודיו. חבריו של הובר חזרו בינתיים ארצה והוא נותר לבד, מטייל מדי פעם עם ישראלים שהכיר. "אני זוכר שהוא התקשר אליי ואמר שהוא טס לבייג'ינג כדי לחגוג איזה חג סיני", נזכר יוסי. "סין הייתה אז מדינה קומוניסטית וסגורה, לא כמו היום שכולם יכולים לטייל בה חופשי. אז היה צריך ויזה כדי להיכנס אליה, ולא לכל אחד נתנו. שי סיפר שהוא מתכוון להמשיך לטיול במקום מדהים שנקרא 'דילוג הנמר', ואחרי שיסיים טרק של 40 קילומטר יחזור לישראל ב-18 באוקטובר. הוא שאל אותי 'אבא, מה אתה חושב, להיכנס או לא להיכנס לסין?', ואמרתי לו שישמור על עצמו, למרות שבתוך תוכי הייתי מודאג". כמה ימים לפני היציאה לטרק התקשר שי לאמו רחל כדי להרגיע אותה. "אין שם קווי טלפון", הודיע, "ולא אוכל להיות אתכם בקשר טלפוני, אבל אל תדאגו".
"דילוג הנמר" ממוקם בחבל יונאן שבסין. מדובר על טרק של כ-40 קילומטרים שכולל את "הר הדרקון", שמתחתיו זורם נהר היאנגצה והוא מוקף בעשרות כפרים שתושביהם חיים בעידן נושן של לפני כ-200 שנה. למשל, כדי להגיע לעיירה צ'או טאו שנמצאת בצדו השני, צריך בין היתר לעבור על גשר חבלים רעוע. באותה תקופה, אגב, מצאו את מותם באזור כ-50 מטיילים מערביים.
שי הגיע בספטמבר לליג'יאנג, התאחסן באכסניית רד סאן ומשם יצא לטרק יחד עם כמה מטיילים ישראלים. ביום הראשון הספיקו ללכת כ-20 קילומטרים ברגל ונחו באכסניית ספרינג, שם כתב במחברת האורחים בעברית כיצד התרשם מהעם הסיני: "האוכל פה טוב, הסינים חארות, לא מסבירי פנים, גנבים". בבוקר של ה-10 בספטמבר העיר שי את חבריו לטרק כדי לסיים את המסע הרגלי, "אבל הם היו עייפים ורצו לישון עוד קצת", משחזר אביו, "אז שי החליט לסיים את הטרק לבד". הוא השאיר את תיק המסע הגדול שלו באכסניה, מילא מימיה ויצא לדרך עם תיק צד. מאז נעלמו עקבותיו.
ב-18 באוקטובר נסע יוסי, שעבד אז כיו"ר ועד עובדי מפעל פריקלאס והיום יו"ר ההסתדרות במרחב הנגב המרכזי, לשדה התעופה והמתין לבנו, כפי שתכננו. "שי בחור דייקן, מאוד פדנט", הוא מספר, "וכשראיתי שהמטוס והוא לא הגיע לשדה הבנתי שיש בעיה". הוא חזר הביתה וכשרחל, אמו של שי, ראתה ששי לא הגיע יחד איתו, היא נלחצה. יוסי התקשר בבהילות למשרד החוץ ועדכן את חדר המצב על כך שבנו נעלם. הקונסוליה הישראלית בסין עודכנה בעניין ועובדיה ניסו לברר מה קרה לשי, אבל לא הצליחו להעלות בידיהם מידע כלשהו.
כמה ימים לאחר מכן קיבל יוסי טלפון בהול ממשרד החוץ: "מצאו את הגופה של שי ב'דילוג הנמר'". אחרי כמה שעות הוא קיבל הודעת ביטול: "סליחה, מדובר בצעיר מקומי שנפל באזור". איש עדיין לא הצליח לגלות מה בדיוק קרה, אבל ההערכות דיברו אז על כך ששי מעד במהלך הטרק ונפל לתוך הנהר הסוער. השערות אחרות נעו בין הסברה שנשדד, נחטף ונרצח, ועד לסברה שהחליט בתור לוחם קרטה להפוך לנזיר והוא למעשה מתגורר באחד המנזרים על גבול סין-טיבט. יוסי החל לאסוף מידע באופן עצמאי על מסלול הטיול של בנו, והצליח לאתר חבר של שי שלחם אתו בצבא וטייל אתו במזרח. השניים הקימו יחידת חילוץ מאולתרת, שכללה גם את גיסו של שי, ובדצמבר 1994 החליטו לטוס השלושה לסין. "הסינים היו נוקשים מאוד בכניסת זרים אליה", מספר יוסי, "ורק אחרי חודש וחצי קיבלנו אישור להיכנס לסין. זה היה מאוחר מדי, אבל לא הייתה שום אפשרות אחרת".
לדובב דרקונים
יחידת החילוץ המאולתרת קיבלה לידיה את תיק המסע של שי שהכיל 25 סרטוני וידאו שצילם במהלך הטיול, יומן מסע בו תיאר את הסינים כעם לא ממש נחמד, וכמה חפצים אישיים. הארנק והדרכון של שי היו ככל הנראה בתוך תיק הצד שלו, שלא נמצא עד היום. "התחלנו מאפס, בלי אמצעים ובלי עזרה של אף גורם ישראלי", משחזר יוסי, "חברת הביטוח לא הייתה יכולה לשלוח מחלצים כי זה היה כרוך בהנפקת ויזות, וטענה שאי אפשר לשלוח מסוק. מחלצים ישראליים שפניתי אליהם לא רצו לעזור וטענו שזה אזור מסוכן. אז עשינו הכל לבד - שכרנו מדריך סיני מקומי שיעזור לנו בתרגום ויצאנו למסע, שאכן היה די מסוכן אבל בכלל לא חשבתי על החיים שלי אלא רק איך למצוא את שי. המשימה שלנו הייתה להחזיר אותו הביתה בכל מחיר, בתקווה שהוא עדיין חי".
השלושה התחקו אחר עקבותיו של שי, הגיעו לאכסניות בהן ישן ואכל, נפגשו עם מקומיים וקציני משטרה שקיבלו דיווח על היעלמותו, אספו רסיסי מידע על הטרק אליו יצא - אבל התחושה הייתה שהשלטונות הסיניים מורחים אותם ולא מספרים את האמת.
"'דילוג הנמר' הוא מקום מדהים ביופיו אבל מלא סכנות", נזכר יוסי. "נסענו בדרכים קשות מאוד, ישנו בתוך לול תרנגולות. קרה גם שניסו לשדוד אותנו, ובכל מקום הרגשתי שמשקרים לנו. היו כאלו שצחקו עלינו ולא הבינו בכלל למה הגענו ממקום רחוק כמו ישראל כדי לחפש מטייל שנעלם. חיי אדם אצלם לא שווים כלום. נתקלתי בטיפוסים מפוקפקים שאני בטוח שידעו מה קרה לשי, אבל פחדו לספר כדי לא להסתבך". היו מקומיים שסיפרו לחברי המשלחת על מקרים בהם מערביים נחטפים כדי להשיא אותם למקומיות ולהביא לעולם ילדים גדולים, יפים ובריאים.
אחד מראשי הכפרים בתוך "דילוג הנמר" הודה שמצא תיק צד בצבע כחול, וטען שהוא נמצא בתחנת המשטרה. כאשר הגיעו חברי המשלחת לתחנת המשטרה, המפקד הפנה אותם חזרה לראש הכפר. "כשהתחלתי לשאול בנוגע לבן שלי ואיך יכול להיות שהוא סתם ככה נעלם, קציני המשטרה נלחצו והתעצבנו, הם לא אהבו את החטטנות שלי. המדריך הסיני הזהיר אותי שהם עוד עלולים לעצור אותי. הם ניסו לטעון ששי אולי החליק ונפל לנהר, ושזה קרה ל-54 זרים אחרים שטיילו באזור, אבל בכל פעם הם שינו גרסאות. הייתי כבר חסר אונים".
האב המיואש הציע פרס של 30 אלף דולר (סכום עתק באותם הימים) תמורת מידע על גורל בנו. הוא הדפיס מאות מודעות שאותם פיזר בנקודות בהן שי טייל והתאכסן, ואף שכר את שירותיהם של שישה מקומיים שעזרו לו בחיפושים. בשלב מסוים הם סייעו לאתר את גופתה של צעירה ישראלית נוספת שנהרגה בטרק, ואף איתרו סמוך לנהר גולגלת אדם ועצמות. "חיינו בין תקווה לייאוש. בין ציפיות לאכזבות", מספרת אחותו של שי, רווית. "ידעתי שאבא עושה הכול כדי למצוא את שי, ובאמצעים של היום אני בטוחה שהיו מוצאים אותו חי, אבל אז אף אחד לא עזר לאבא והכל נפל עליו".
אחרי חודש וחצי של חיפושים אינטנסיביים ועשרות אלפי דולרים שפוזרו, חזרה המשלחת לישראל בידיים ריקות. "זו הייתה תחושה מדכאת ומייאשת לחזור הביתה בלי שי", נזכר יוסי בעצב רב. "הייתה לי תקווה שאולי העצמות או הגולגולת שמצאנו הם שלו, אבל היא התבדתה" - פתולוגים במכון לרפואה משפטית באבו כביר הגיעו למסקנה שלא מדובר בשי.
ביוני 1995 קיבלה יוסי מידע חדש לפיו ייתכן ששי מתגורר באחד המנזרים שבין סין לטיבט, וטס יחד עם אשתו ובנו הקטן לסין כדי לנסות שוב למצוא את שי. "עברנו ממנזר למנזר והפכנו אבן על אבן, אבל שוב חזרנו בלי שי וזו שוב הייתה התחושה הכי איומה בעולם. מצד אחד עשינו כל מה שיכולנו, אבל מצד שני זה פשוט לא היה מספיק כדי למצוא את הבן שלי".
עדיין קיים
למרות הכל, יוסי לא איבד תקווה. הוא הלך להתייעץ עם רבנים שהציעו לו להתפלל, הוא נפגש עם קוראות בקפה שחלקן אמרו לו ששי נחטף והוא גר במנזר ויש לו ילדים. "הייתי חייב להיאחז במשהו", הוא מסביר, "לא לאבד תקווה. אין דבר יותר גרוע מלאבד ילד ולא לדעת מה קרה לו. קל יותר להתעמת מול אמת ודאית מאשר מול חוסר ודאות שאתה כל הזמן תלוי באוויר".
בני המשפחה רצו בשלב מסוים להנציח את שי, אבל מהר מאוד ירדו מזה - כל עוד אין הוכחה חד משמעית אם הוא חי או מת, הם החליטו שלא יעשו דבר. "כל יום זיכרון או חייל שאני רואה מזכיר לי את שי", אומר יוסי. "הדמות שלו מלווה אותי לכל מקום. אני לפעמים חושב ששי עוד יתקשר אליי יום אחד, שאולי הוא נחטף ועדיין חי".
כמה מחבריו של שי שמרו על הקשר עם אביו לאורך השנים, ואחותו רווית כבר הספיקה להינשא ולהביא לעולם שלוש בנות: "רק לפני כמה חודשים אזרתי אומץ לספר להן על שי, על איזה דוד נפלא ויפה היה להם", היא מודה. "אני רוצה להראות להן את הסרטונים בהם שי תיעד את עצמו, או לנבור בחפצים שלו כמו יומן המסע, אבל אני לא מסוגלת מבחינה נפשית, זה מחזיר אותי אחורה. אולי מתישהו זה עוד יקרה".
בצירוף מקרים עצוב למדי, רווית עובדת במפעלי ברום יחד עם פטריק, אביו של אור אסרף. כל הפרשה החזירה אותה 20 שנה אחורה: "זה הזכיר לי את מה שקרה לשי, וזה כאב שלא מרפה. אני גאה במדינה שלי שעוזרת לישראלים ועושה מאמצים אדירים לאתר אותם, אבל לצערי אצלנו זה לא קרה".
יוסי ויתר על כספי ביטוח החיים של בנו, ולמרות שיכול היה לחסוך לעצמו את תשלומי המשכנתא על הדירה שרכש שי בזמנו אם היה חותם על מסמך שקובע כי בנו מת, הוא סירב. הוא אפילו שוקל לנסוע לשם בפעם השלישית כדי לנסות לפתור את התעלומה: "איך אני יכול לחתום על זה שהבן שלי מת, כשאין לי מושג מה קרה לו? מבחינתי הוא קיים. יש לי המון מחשבות של למה דווקא זה קרה לי, למה דווקא לבן שלי. אם לא הייתי חזק מזמן הייתי מתרסק, מאבד שפיות וחי בתוך בור שחור, אבל אני פשוט חייב לדעת האם שי חי או מת?".