והם אכן זועמים. מדי יום הם חולקים אלה עם אלה את הקושי במפגש בין השקפת העולם שלהם – לדידם הגיונית ומתבקשת – לבין שאר העולם, שנדמה כאילו מסרב לראות את האור. שתי גולשות מתוודות שהבינו כי עליהן לוותר על כל חברותיהן בגלל הטבעונות. הן מספרות איך אלו שהיו הכי קרובות להן כבר לא מבינות אותן, ועד כמה הן מרגישות לבד.
גולש אחר מספר עד כמה הוא שונא את המרצה שלו מהאוניברסיטה, שמחפשת עוזר מחקר לניסויים על עכברים. הקהילה הקטנה מצטרפת אליו בהשמצות. גולשת נוספת מתמרמרת על המשפחה שלה, שמבטלת את הטבעונות שלה כשגעון חולף ש"יעבור לה". גולשים אחרים משתפים בתמונות ובסטטוסים "קרניסטיים", שם הגנאי לאוכלי הבשר, ומתחננים לאלוהי הפייסבוק שיעלים מהפיד שלהם תמונות של "נבלות בצלחת".
שיהיה ברור: חיצי הזעם לא פוסחים גם על אחים לטבעונות, שנתפסים מתונים מדי. למשל, קבוצת הפייסבוק "טבעונים ומתעניינים" המיועדת למתחזקים, טירונים בעולם הטבעוני. ל"טבעונים עצבניים" אין סבלנות ל"מתעניינים". מעצבן אותם שחלקם רואים בהם קיצוניים. ולא שחסר איפה לשחרר קיטור. הפייסבוק בעברית מלא עד גדותיו בקבוצות סגורות ופתוחות, עצבניות ורגועות, למתכונים, למסיבות ואפילו למחפשים שותפים לדירות – כולם טבעונים למהדרין. והעסק רק תופס תאוצה.
אהבת חיות או שנאת אדם?
השנה האחרונה היא בלי ספק שנתם של הטבעונים: קפה גרג השיק תפריט טבעוני מלא, הבלוג "טבעוניות נהנות יותר" צבר פופולריות מרשימה, הילד הברזילאי שסירב לאכול ניוקי תמנונים כבש את הרשת ונוריאל הטבעוני הציג את הגרסה הטבעונית ל"יניר האחמ"ש", רק עם חלב סויה.
אלא שהמאבק על התודעה הציבורית הולך ומקצין, ולא בוחל באמצעים: באוקטובר האחרון הושקה התנועה הרדיקלית 269 Life,הפועלת להצלת בעלי חיים, באירוע פומבי שבו צרבו שלושה פעילים על עורם בברזל מלובן את המספר 269, המציין את מספרו של עגל חלב באחת הרפתות בשרון; כמה חודשים אחר כך נערך אירוע קעקוע המוני של התנועה, שבו התקעקעו כשלושים איש באותו המספר; במרץ השנה הופתעו תושבי תל אביב למצוא בשלוש מזרקות ברחבי העיר ראשי בקר כרותים ומים צבועים באדום, כעבור כמה ימים פוזרו דגים מתים גם במזרקה בחולון, בהמשך נדדה הפרובוקציה למזרקה בבאר שבע, ובתחילת יוני נערך מיצג זוועה המוני במרכז תל אביב, ובו עמדו בשתיקה פעילי הארגונים למען זכויות בעלי החיים כאשר הם מחזיקים בידיהם פגרי חיות תחת הכותרת "בסבל כולם שווים".
הטבעונים הם בכל מקום, וכמו כל קבוצת שוליים שחודרת למיינסטרים, גם זו פיתחה לעצמה שוליים קטנים ומוקצנים. אם לפני כמה שנים הייתה ההגדרה "טבעוני" מעלה אסוציאציה של היפי לא מזיק לבוש שרוואל, הרי שהיום היא לובשת דמות של אקטיביסט בעל תספורת אדג'ית, דם בעיניים וסלון מחתרתי למפגשים סודיים בבית נטוש ביפו. ממיעוט נלעג של אוכלי נבטים הפכו הטבעונים, כמעט מבלי שנרגיש, לצבא פעיל, רב חיילים ומצויד כהלכה באמצעי לחימה שיורים ישר ללב. יותר מזה: הוא מצויד בלהט, בדחיפות, בנחישות לחולל שינוי ובתחושה שכל דקה שעוברת היא עניין של חיים ומוות.
זירת הקרב המרכזית היא כמובן, הרשת החברתית. גולשים אוכלי בשר נתקלים יותר ויותר ב"כפייה טבעונית" העושה שימוש ברטוריקה אלימה, תמונות קשות לצפייה ותגובות תוקפניות. אריאנה מלמד, שפתחה חזית עם התנועה הטבעונית בכתבה שגרתית למדי על מתכון לסנדוויץ' חזיר אמריקאי שפרסמה במדור האוכל של Ynet לפני כשבועיים, הותקפה חריפות בפייסבוק (בין התגובות: "זבל", "הלוואי שיאנסו אותך", "תתנצלי כלפי בעלי החיים", "בהמה נאצית", "תחסמי את פיך ותתפטרי לנו מהעולם, תודה, ועד הטבעונים"), וקיבלה איומים טלפוניים על חייה. עמרי וייל, פעיל רשת, שפרסם כי הוא מתכנן לשחוט פרה מול משרדי רשות השידור בירושלים כמחאה על תקציב הרשות המועבר לה מהממשלה, זכה למספר איומים מפורשים בעמוד האירוע שפתח בפייסבוק – כולל הבטחה לשחוט אותו ואת בני ביתו, כנקמה.
"לפני כמה שנים, המקסימום שהיית שומעת מצמחונים-טבעונים זה עידוד לעבור לתזונה כזו. כיום בדיונים ציבוריים בפייסבוק אני מקבלת קללות, איחולי מוות, אונס ושאר זוועות", אומרת עיתונאית הרשת אילנה ברודו. "תמיד יש מיעוט רועש שמשתלט על השיח, וכאן זה בולט במיוחד. כשבחירה תזונתית גורמת לאדם לתקוף אותך אישית, זה אומר שמשהו שם השתבש. במקרה שלי השיא היה כשמישהי טענה שאני מתעקשת לאכול בשר כי אבא שלי אנס אותי בילדותי. לא פחות".
עבור רבים, הרגע שבו עברה תנועת הטבעונות את הגבול היה בסטטוס שפרסמה לפני כשבועיים הגולשת עדן גבאי, בו נתנה, כביכול, עדות ממקור ראשון לסבלה של פרה אנונימית. "כשהייתי ילדה גדלתי כיתומה... כשגדלתי זה קרה. הייתי בתולה. לא הצלחתי להתנגד. הוא אנס אותי, ובלי יותר מדי תיאורים, נכנסתי להריון. במשך 9 חודשים הרגשתי אותה גדלה בתוכי, בועטת בי ובפעם הראשונה בחיים שלי לא הרגשתי בודדה. התינוקת שלי הייתה המשפחה היחידה שהייתה לי. אהבתי אותה בכל לבי. אך השמחה לא נמשכה זמן רב. החלאה שאנס אותי רצה את התינוקת. ניסיתי בכל כוחי לשמור עליה ולא לתת לו לקחת אותה ממני אך המאמצים שלי נכשלו. הייתי אז רק נערה, הוא היה חזק יותר והחוק היה לטובתו".
את הסטטוס המזעזע, שזכה למעל 200 לייקים ולכ-130 שיתופים, חלקם על דרך השלילה, מסיימת גבאי במילים "את העדות הזאת אני כותבת בשם מישהי אחרת. היא לא מדברת עברית ולכן היא לא יכולה לכתוב את העדות בעצמה. היא חיה במקום שבו החוק לא מגן עליה... זכויות האדם גם אינן מגנות עליה כי היא לא בת אדם. היא פרה המנוצלת בתעשיית החלב בישראל... אני מבקשת מכם, אל תקנו מוצרי חלב".
שרון, בת 29 מתל אביב, טבעונית מטעמי בריאות, הבינה מהכתוב שהכותבת נאנסה, והזדעזעה מהסיפור. "כשהבנתי מה גבאי עשתה, חשבתי שזה דמגוגי ורק יוצר אנטגוניזם. יש מתקפת טבעונים מטורפת ברשת על אנשים שהם לא טבעונים, רובה מטעמים אידיאולוגיים. זה בסדר להגיד שטבעונות בריאה יותר, אבל פרה שנאנסה? היא עשתה זילות לאונס, וזה לא לגיטימי בעיני. אין מקום להשוות אישה שנאנסת לפרה שלוקחים ממנה חלב. איך תרגיש אישה שבאמת נאנסה כשהיא תקרא את הסטטוס הזה?".
תאכלו בשר, נאכל לכם את הראש
סשה בוז'ור, בן 28 מרמת גן ומייסד תנועת Life269, לא מתרגש מהזעזוע של שרון. הוא יודע כי גם בתוך המחנה הטבעוני נמתחת לא אחת ביקורת על דרכי הפעולה הרדיקליות שלו ושל חבריו. "רוב התנועה היא מאוד מתונה", הוא אומר, "אבל הדעה היחידה שמעניינת אותי היא זו של בעלי החיים, שכרגע נמצאים בתוך הכלובים ועוברים התעללות מדי יום. אין ברירה, כדי להילחם בדיכוי כל כך מושרש חייבים לפעול באופן שיעורר מודעות".
הוא עצמו מגויס כולו למלחמה. הוא עובד כמאבטח, ולדבריו מקדיש 99 אחוז מהיום שלו, כולל בזמן העבודה, לפעילות למען זכויות בעלי החיים. "זה פחות או יותר החיים שלי, הכל סובב סביב העשייה. העבודה היא בעיקר ברשת: אני עונה למיילים, מעדכן אלבומים של מקועקעים ונצרבים מרחבי העולם באתר הארגון, מעלה קמפיינים, עונה לשאלות של מתעניינים וכתבים מחו"ל, מתחזק קשרים עם פעילים ברחבי העולם, בודק תכנים ב-YOUTUBE ועונה גם שם על מה שצריך".
בוז'ור, שהיה הראשון לצרוב על עורו על המספר 269 וגם שעמד מאחורי אירוע הקעקוע ההמוני, בהחלט מצפה שחברים אחרים בתנועה ילכו בדרכו ויעלו הילוך בפעילות. בטקסט משיחי ונמלץ המתפרסם באתר Life269 הוא קורא לפעולה מיידית ותקיפה. "תנועתנו חייבת לזנוח כל מרדף עקר אחר הקבלה הזניחה וחסרת כל המשמעות מצד האוכלוסייה הכללית", הוא כותב שם. "מאבקנו צודק ולכן את השינוי עלינו לדרוש, במקום להתחנן אליו... לאור ההתקדמות הזניחה בכל קנה מידה ש"השגנו" לאורך העשורים האחרונים למאבק לזכויות בעלי חיים, חייבים אנו לשקול מחדש את הגישה המתפשרת שלנו... חובתנו לשנות כיוון... הזמן הוא אויבנו העיקרי: דקה בודדת פירושה מותם בייסורים של מיליוני נפשות... הגיע הזמן להוציא את המלחמה לרחובות. הגיע הזמן לסמן בצורה ברורה את הקו האדום".
זה נשמע כמו קריאה למהפכה אלימה.
"לגמרי. אני חושב שהגיע הזמן. האלימות פה היא כל כך קיצונית, שחייבים לקחת את הנושא הזה לרמה אחרת לגמרי. עבור בעלי החיים כל יום הוא שואה מטורפת. אנחנו מוכרחים להמשיך ולחשוף את האלימות הזו לקהל הרחב, וזה משהו שאנשים יצטרכו להתמודד איתו באופן ישיר ולא יוכלו להמשיך להדחיק. זה מאבק שהרבה שנים היה על אש קטנה, ועכשיו הגענו סוף סוף לרתיחה".
מה תאמר למי שיגיד שאתם הזויים ופנאטים?
"אני ארצה לדעת אם לא נראה לו הזוי לחיות מסבל של יצור חי אחר. אם לא נראה לו הזוי לקחת יצור חי, שמרגיש כאב בדיוק כמוהו, ולבתר אותו בעודו בחיים. לקחת תינוק מאמא שלו ולהכניס אותו לכלוב בגודל של הגוף שלו, זה נראה לי הדבר ההזוי. האלימות שאנחנו מתעלמים ממנה, הצרחות והזוועות האלה שאנחנו מסתירים מעצמנו – זה הדבר ההזוי בעיני".
"אני לא חושבת שיש הקצנה. מה שקורה בשיח הציבורי בחודשים האחרונים הוא עלייה ברמת המודעות, ומה שנראה כמו הקצנה הוא פשוט חשיפה", אומרת אורי שביט, עיתונאית אוכל ופעילת זכויות לבעלי חיים. שביט הפכה לטבעונית בעקבות צפייה בהרצאתו של גארי יורופסקי לאחר שנים שבהן כתבה על אוכל – כולל בשר, חלב וביצים - ותפקדה גם כמבקרת המסעדות של "על השולחן". את השינוי שהפך את חייה היא תיעלה לבלוג המשגשג "טבעוניות נהנות יותר", ובו היא חולקת מתכונים ללא שימוש במוצרים מן החי.
את הנוכחות האלימה, כביכול, של הטבעונים ברחבי הרשת, היא רואה כפעילות הסברה מבורכת. "בזכות האינטרנט, מה שפעם היה מגיע לאוזני מעטים מגיע היום לאוזניהם של רבים. היום לכל אחד יש במה להתבטא בה, התמונות רצות בפייס ואנחנו יכולים להיחשף למה שקורה במציאות באופן בלתי אמצעי. אפשר יותר בקלות להפוך את קירות בתי המטבחיים לשקופים, ולאפשר לציבור הרחב להבין מה מתחולל בתעשיית המזון מן החי ואילו מיתוסים או מידע מסולף מעבירות אלינו התעשיות הכלכליות מאינטרסים לא נקיים".
ההסברה מצדיקה את ההתקפה הקיצונית הזו?
"המערכה הזו מתחממת. מעורבים כאן גורמים עם הרבה מאוד כסף. יצרני המזון מן החי הבינו שהפעילות שלהם נחשפת, וגם הם מתחילים להוריד את הכפפות. הם משתמשים בכל הכוח בכלים השיווקיים שלהם, מעוותים את המציאות כדי לעקר את הטענות נגד המוצרים שלהם. כל המאבקים למען קבוצות חלשות שנערכו בעולם לאורך ההיסטוריה לא התנהלו תמיד בכפפות של משי. לפעמים כדי להעלות דברים למודעות צריך טיפה לזעזע".
"אם להתייחס לראשי החיות שהונחו בתל אביב, אני חושבת שיש בעיתיות כשהמשטרה עוצרת את מי שהניח ראש של פרה ברחוב בשעה שאת אותם איברים אפשר לראות בוויטרינה של הסופר ליד. שם זה לגיטימי? לא מדובר באנשים קיצוניים, מדובר במציאות קיצונית".
ולספר בשם פרה על האונס שעברה, זה לגיטימי?
"צריך לזכור שהפעילים מונעים לא מלהט דתי ומשיחי, כמו שיש כאלה שמנסים לטעון וזה מאוד מקומם, אלא שאלה אנשים שרוצים להציל נפשות. ולכן הטונים יכולים להתלהט. אנחנו אנשים פרטיים, זה לא ארגון שהעביר הוראה לכל הפעילים לכתוב עכשיו פוסטים מזעזעים. מישהו שעכשיו יצא מביקור ברפת, ראה את העגלים כלואים בכלובים ושמע אותם צועקים לאמא שלהם שהם כבר לעולם לא יראו, ואני יכולה להבין איך הוא יכתוב משהו ממעמקי ליבו שלמישהו מבחוץ יכול להישמע קשה. מה לעשות? יש פה הרבה כאב. אני פחות נתפסת למה לגיטימי או לא לגיטימי. מה שאנחנו עושים לבעלי החיים הוא הדבר הלא לגיטימי".
שביט, לדבריה, פועלת בדרכים אחרות. בבלוג שלה היא מנסה להראות שאפשר לחיות חיים בריאים ומהנים מבלי לפגוע באחר, אבל היא בהחלט מבינה את הנוקטים במילים קשות יותר למען המטרה.
"לאנשים קשה עם ההשוואה לשואה. יצחק בשביס זינגר, שמשפחתו נספתה בשואה, הוא זה שאמר כי 'בשביל בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה'. מה לעשות שמערכת ההרג במלחמת העולם ה-2 הושפעה רבות מתעשיית המזון מן החי, ולהיפך? אנחנו מדברים על המציאות ולא על הטרמינולוגיה. צריך לזכור מה עומד מאחורי המילים האלה, גם אם לפעמים הן לא נעימות לשמוע".
"כל השיח האינטרנטי הוא לא בדיוק סבלני", היא מוסיפה. "אז איך אפשר לצפות שכשמגיעים לנושא של חיים או מוות של יצורים חסרי ישע, אנשים יהיו הכי סבלניים? מיליונים נהרגים, ומצפים מהפעילים שיהיו נורא רכים ועדינים באיך שהם כותבים פוסט בפייסבוק?"
כבוד למגזר החלש בעולם
"ההקצנה היא פונקציה של אי הצלחה. רדיקליזציה של עקרות. זו דינמיקה שרואים בהרבה קבוצות קיצוניות מהשוליים", מסביר דני גוטווין, פרופסור להיסטוריה המתמחה בחברה ופוליטיקה. "אתה מנסה להעביר מסר שנראה לך נורא נכון, אבל מסתבר שהעולם לא קונה את המסר ואתה מתקשה לפרוץ; ואז אתה נכנס למסלול שמקצין את עצמו. האדישות של החברה מצדיקה בעיניך מעשה רדיקלי. מתווספת לזה מערכת שיקולים מוסרית, כי אם העולם עומד מנגד ושותק הרי שזה עולם רע, ועל כן הפגיעה בו נתפסת כמוצדקת".
סשה, עם כל הכבוד לכאבן של החיות, איך אתה מסביר שהוא מפריע לך לפני כאבם של בני האדם? אנשים באפריקה מתים מרעב וממלחמות. הפלסטינים חיים בלי מים זורמים במחנות פליטים. כרבע מאזרחי ישראל חיים מתחת לקו העוני. זה לא נראה לך חשוב ודחוף יותר?
"בעיני בעלי החיים הם ללא עוררין המגזר החלש והמנוצל ביותר כרגע בעולם. הסבל והדיכוי שהם עוברים הוא מעשה ידי אדם, ומבחינה כמותית מדובר במספרים בלתי נתפסים. בעלי החיים הם בעלי מודעות עצמית, הם חווים כאב פיסי לא פחות מאיתנו והם ללא ספק גם מרגישים קשת רחבה מאוד של רגשות. כל זה עומד לנגד עיני כשאני חושב מה עוברים כל אותם מיליונים כתוצאה מהחמדנות והנהנתנות של החברה האנושית".
אנשים איחלו לאריאנה מלמד למות. זאת לא נראית לך חציית גבול?
"היא לא טיפשה והיא אוהבת לשחק את הקורבן. זה מצחיק ומקומם, איך בסטטוס אחר שלה היא קראה לאונס של שופט בתגובה מאוד אלימה כשלעצמה, ומצד שני היא מזלזלת בסבל שעוברים בעלי החיים ויוצרת קונפליקט עם תנועה שלמה. לא מצדיק את התקיפות הוולגריות, אבל היא רחוקה מלהיות צד תמים בסיפור הזה. היא ירקה לנו בעיניים. למה היא ציפתה?".
אתה משלם מחיר אישי על העמדות האלה?
"תמיד הייתי מתבודד, גם כשהייתי ילד עוד ברוסיה הייתי לבד רוב הזמן. זה פשוט האופי שלי. חשוב לי לחיות בצורה עקבית ובהתאם לתפיסה שלי, ולא להיות מוגבל לתכתיבים תרבותיים או חברתיים. לבני אדם יש תפיסה מאוד עקומה של המציאות. לכל סגנון חיים יש את התגמול ואת המחיר שלו".