תשמעו בדיחה: בטלוויזיה דיווחו על פיגוע באזור המרכז. הדודה מירושלים התקשרה למשפחתה בתל אביב, ושם ענו לה שכולם בסדר, חוץ מענת שלא הייתה בבית. הדודה שאלה: "ומה לגבי ענת, בדקתם מה איתה?" התל אביבים ענו: "אה, ענת? לא צריך לדאוג לה, היא עכשיו במסע של התיכון באושוויץ".
אולי לא צריך להיות יהודי כדי לצחוק מהבדיחה הזאת, אבל אין ספק שזה עוזר. כי אחד המאפיינים המרכזיים של ההומור היהודי היא דרישה לידע מוקדם בהיסטוריה היהודית. כך לפחות טוענת פרופ' רות ר. ויסה, חוקרת ספרות אידית מאוניברסיטת הרווארד, שמזה שנים עוסקת בנושא ולאחרונה פרסמה את מסקנותיה בספר "The Jewish Humor: No Joke" (הוצאת אוניברסיטת פרינסטון).
ויסה, בת 77, יהודייה כמובן, אוהבת בדיחה טובה. אבל יש לה גם השגות. בניסוחה האקדמי משהו, היא מסבירה בשיחה טרנס אטלנטית שההומור היהודי הוא "הומור הרמטי", כלומר הומור שרק מועדון סגור של אנשים מסוגל ליהנות ממנו. "כדי להבין בדיחה של יהודים, צריך לרוב להיות יהודי שמכיר את הניואנסים בתרבות היהודית", מבהירה ויסה. במילים אחרות: לא כל אחד מכיר את הרשלה.
סבל? זה מצחיק!
אבל הקביעה הזאת, שהצחוק היהודי בן 2,000 שנות שייך לקליקה סגורה, לא לגמרי מתיישבת עם המציאות. לא צריך להיות מומחה לקומדיה כדי לדעת שההומור המצליח ביותר בארה"ב הוא ההומור היהודי: מהאחים מרקס, דרך דני קיי, ג'רי לואיס, לני ברוס, וודי אלן, ועד לארי דייוויד, ג'רי סיינפלד, ג'ון סטיוארט, ביל מאהר, אדם סנדלר ולינה דנהאם. רוב הקומיקאים האלה הם לא סתם אנשים מצחיקים שבמקרה הם גם יהודים, אלא בדרנים שההומור שלהם נבנה על דמויות יהודיות, נוירוזות יהודיות וקונפליקטים יהודיים (מי אמר ג'ורג' קוסטנזה?) אז אם ההומור היהודי הוא כל כך פנימי והרמטי, כדברי ויסה, איך כל כך הרבה אמריקאים גויים מבינים אותו ונהנים ממנו?
"בשנות ה-70 וה-80 בארה"ב, העריך השבועון טיים שיותר מ-75% מהקומיקאים היו יהודים", אומרת ויסה, שנולדה באירופה, גדלה בקנדה והיום מתגוררת בקיימברידג', מסצ'וסטס. "זה ייצוג גדול כמעט פי שלושים מחלקם באוכלוסייה, וגם אם כיום המספר נמוך יותר – עדיין יש אחוז גבוה מאוד של קומיקאים יהודים. מה שמאפשר להם להצליח, למרות ההומור הפנימי, הוא העובדה שהמצב היהודי מתאים מאוד למצב המודרני". ויסה, מן הסתם, מתכוונת לכך שבעידן המודרני, רוב האנשים גרים בערים ולא בטבע, מתפרנסים מעבודות צווארון לבן ולא מעבודות כפיים ומרבים לעסוק בניתוח עצמי של מחשבות ורגשות. כל אלה תכונות יהודיות נפוצות. הדילמות והקונפליקטים של האדם המערבי המודרני בכל העולם הם הדילמות והקונפליקטים שהעסיקו יהודים לאורך כל ההיסטוריה.
כמתבקש מדבריה, לאורך ספרה מרבה ויסה לעסוק בקשר שבין הומור להיסטוריה. וכשמגיעים להיסטוריה היהודית, אי אפשר להתעלם מכך שהיא רוויה סבל – שלנו, ושנאה –שלהם. "היהודים הפכו להיות מוכרים בזכות שני דברים: הומור ושואה", מסבירה ויסה. הקשר בין השניים הוא פרדוקסלי, אבל ברור: הסבל היהודי, אפשר לומר בצער, הפך אותנו למצחיקים יותר.
"אני אספר לך את הבדיחה הכי טובה על אנטישמיות, אבל רוב הסיכויים שלא תבין אותה", אומרת ויסה.
נסי אותי.
"בבקשה: יש פוגרום בעיירה, והקוזקים פרצו לישיבה. אחד מהם מרים את הגרזן ועומד להרוג יהודי רזה, שממלמל בתגובה תפילה, כי נראה לו שהוא הולך למות על קידוש השם. הקוזק נלחץ מהמלמול המסתורי, ומתחיל לברוח. בתגובה, היהודים מסמנים לקוזק בתנועות ידיים לחזור ולהרוג את היהודי שהתפלל".
אני מודה, לא הבנתי.
"מבחינת אנשים דתיים, הבדיחה הזאת קורעת מצחוק. כי אחרי שאדם מברך אסור לו לדבר עד שהוא עושה את מה שבירך עליו. לכן היהודי נבהל מכך שהוא כבר בירך למות על קידוש השם ולא קיים את המצווה. הבדיחה, אם כך, היא שעכשיו הוא רוצה שהקוזק יהרוג אותו".
לפי ויסה, לאנטישמיות יש השפעה רבה על עיצוב ההומור היהודי. "ההומור שאני מתעניינת בו נולד מהפרדוקס היהודי: ככל שהיהודים יותר מצטיינים, כך הם גם מעוררים יותר קנאה ושנאה. ההומור היהודי מכיר בפרדוקס הזה ונבנה עליו. אחת מבדיחות השואה הכי מדהימות בעיני היא המשפט 'שהמלחמה לא תימשך כל עוד אני יכול להמשיך לסבול'. זו דוגמה לבדיחה שגם משבחת את היהודים, במקרה הזה על כוח הסבל הגדול שלהם, וגם משמשת לביקורת על המצב ההיסטורי או על האנטישמים".
ויסה מסבירה שהשימוש בהומור היה דרך הומנית לנצח את הנאצים. אם לא בקרב, אז בצחוקים. כמו למשל בבדיחה "אומרים לשני יהודים שהם הולכים להיתלות במקום שיירו בהם. אז הראשון אומר לשני בשמחה: 'רואה? נגמרה להם התחמושת'".
פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה, מומחה לתרפיה בהומור, מסכים עם ויסה: "ההומור היהודי בשואה הוא הומור של הישרדות. יש עשרות אלפי בדיחות שנוצרו במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה. זה היה אחד המכשירים הכי חשובים של ההישרדות בשואה. ישנו משורר יהודי אמריקאי בשם אהרון צייטלין, שאמר: 'אני נשרף, אך לא אצעק, אצחק'".
כהן כתב ספר שלם עם אלפי בדיחות יהודיות, ובהן מאות בדיחות היטלר. "הומור הוא נשקו של החלש", הוא מסביר. "אם אתה צוחק על אחרים, אתה מביע בכך את עליונותך עליהם".
אפשר דוגמה לבדיחת היטלר?
בבקשה: "לפני שהיטלר יצא לחזית הרוסית, עוזרו אמר לו: 'פיהרר, כשנפוליאון יצא לחזית הרוסית הוא ארז חולצה אדומה כדי שאם הוא ייפגע והדם שלו יזלוג החיילים לא יברחו'. אז היטלר ענה לעוזר: 'זה רעיון מצוין. תארוז לי מיד את המכנסיים החומים שלי'. הבדיחה כאן היא שהיטלר היה פחדן".
במקום חלש וחכם, חזק וטמבל
אבל מלבד להסביר לנו למה אנחנו כל כך מצחיקים, לוויסה יש מסר חשוב נוסף בספר. לטענתה עיסוק בהומור, שמסיח את דעתנו מהסבל במקום שנתעמת איתו, לא תמיד שווה את הצחוקים. לטענתה הבדיחות האלה, המחלישות, אינן רק נחלת היהודים הגלותיים. "לצערנו, ההומור הזה הוא חלק גם מישראל המודרנית", היא טוענת. "תקרא למשל את הספר 'שואה שלנו' של אמיר גוטפרוינד. ישראל חשבה שהיא תצא מההיסטוריה היהודית, ושיהודים יהיו מקובלים מבחינה פוליטית. בפועל, מדינת ישראל ייחודית כמו שהיהודים היו, ולא מקובלת פוליטית באופן דומה. ישראל היא עדיין מדינה נרדפת, בדומה ליהודים שנרדפו בשואה, ולכן אופן ההומור שלה דומה להומור שלהם".
פרופ' כהן מסכים כי ההומור הישראלי של אחרי קום המדינה וגם זה העכשווי הוא בחלקו הומור של נרדפות. לדבריו, "בהומור יש תהליכים של פיצוי, הרגעה ופורקן. יהונתן גפן, למשל, כתב פעם שהמטוסים של אל על טסים באלכסון, כי כל הנוסעים הישראלים עומדים בתור ליד השירותים, כדי לנקום בגויים. כשטסים מעל יוון – נוקמים באנטיוכוס, מעל צרפת – בדרייפוס, וכן הלאה".
ובכל זאת, בניגוד למה שסבורה ויסה, 68 שנה אחרי השואה יש מי שחושבים דווקא שההומור הישראלי הצליח להשתחרר ממנה במידה רבה. רוביק רוזנטל, מחבר "ספר הסלנג הישראלי", מסביר כי "ההומור הישראלי בדרך כלל בוטה, בום בראש, ובכך הוא שונה מההומור היהודי הגלותי. כמו למשל בבדיחה על הבחור שבא לבקר את אבא שלו בבית חולים, נותן לו טפיחה על השכם, ואומר לו 'גוססים, אה?'".
לפי רוזנטל, "ההומור הישראלי התחיל לצבור מאפיינים ייחודיים כבר בשנות החמישים. הספר 'ילקוט הכזבים', קובץ של אנקדוטות על הפלמ"ח שערכו דן בן אמוץ וחיים חפר, יצא ב-56' והזין את ההומור במדינה. ההומור הפלמ"חניקי הזה היווה את הבסיס של ההומור הצברי. בהמשך נכנס גם הומור הגששים, שצמח בחלקו מתוך תרבות דוברת לדינו, מתוך התרבות הספרדית, הירושלמית בעיקר".
השלב הזה של הומור, לפי רוזנטל, הוא פחות "יהודי" במאפייניו מזה של היהודי בגולה. כך למשל, במקום על חולשה, מתבדחים על כוח, כפי שמדגימה אחת הבדיחות שמופיעות ב"ילקוט הכזבים": "עָבֶּד זורק רימון למרחק של שמונים מטר. פעם היה צריך להכניס רימון לתוך חלון של בית במרחק של חמישים מטר, הוא הלך שלושים מטר אחורנית וזרק". במלים אחרות, אחרי קום המדינה היהודי החלש והחכם פינה את מקומו ליהודי החזק והטמבל, שבעצם מתנהג כמו גוי.
אחרי הגשש החיוור הגיעו "ניקוי ראש", "זו ארץ זו", "הקומדי סטור" ו"ארץ נהדרת". "בדרך", אומר רוזנטל, "איבדנו למרבה הצער עולם שלם של הומור ביידיש שלא הצליח לעשות עלייה".
אבל אולי טוב שכך. ההומור ביידיש היה מטבע הדברים הומור של חלשים. אלה שאין בכוחם לשנות את המצב, אז הם לפחות צוחקים עליו. עכשיו, כשקמה המדינה, המצב שונה. לדעת ויסה, שמותחת כאן על הישראלים ביקורת מרומזת, הגיע הזמן שנפנים את השינוי הזה ונתחיל להתנהג בהתאם: "הייתה לי מטרה בהוצאת הספר: רציתי להעביר את המסר שצחוק הוא נפלא כדרך של התמודדות רגשית עם משברים, אבל הוא לא הדרך לפתור אותם בעולם החיצוני. בגטו, כשאין לך ברירה אחרת, כל מה שנותר לך הוא לצחוק. אבל כשאתה חי במדינה ריבונית ויש לך יכולת לשנות ולשפר את החיים שלך, אז הומור אינו הדרך הנכונה. כתבתי את הספר כדי שאנשים יחשבו על זה. בדיחות הן דבר חשוב, אבל צריך לחשוב מתי זה יותר מדי".
10 הבדיחות הכי יהודיות שיש (וד"ש מהרשל'ה)
1.יהודי נוסע בירושלים במשך שעה ארוכה, מחפש מקום חניה – אך לא מוצא. בייאושו, הוא מרים ראשו לשמים ומתחנן: "אלוהים, אם אתה מסדר לי מקום חניה, אני מבטיח שאני מתחיל לאכול רק כשר, לשמור שבת ולכבד את כל החגים". רק סיים את תפילתו, והנה הוא רואה אל מול עיניו מקום חניה. הרים שוב ראשו לשמים ואמר: "טוב, לא חשוב, כבר הסתדרתי".
2. האשה היהודיה הראשונה עושה היסטוריה ונבחרת לנשיאות ארצות הברית. מיד עם קבלת הידיעה, היא מתקשרת בהתרגשות לאימה: "אמא, זכיתי בבחירות ! אני עומדת להיות נשיאת ארצות הברית. את חייבת לבוא לטקס ההשבעה!"
"אני לא יודעת", עונה האם, "מה אלבש"?
"אל תידאגי אמא, אני אשלח אליך מלביש וחייט".
"אבל את יודעת שאני אוכלת רק כשר".
"אמא, אני עומדת להיות נשיאת ארצות הברית, אני בטוח אצליח להשיג לך אוכל כשר".
"אבל איך אגיע לטקס?" ממשיכה להתלונן האימא.
"זה בסדר, אשלח לך לימוזינה, רק תבואי".
היום הגדול מגיע וההתרגשות מרובה. האם מתיישבת ליד נשיא בית המישפט העליון, השרים החדשים ובעלי התפקידים הבכירים, ומביטה בבתה בזמן שהיא מושבעת לנשיאה.
לפתע היא מכניסה מרפק לאיש שיושב לידה ואומרת: "אתה רואה את הילדה הזאת, עם יד אחת על התנ"ך והשניה באוויר?...אח שלה דוקטור".
3. ברל שמרל וצרל נוסעים לאמריקה.
אומר ברל: "באמריקה, מן הסתם, יקראו לי בוֹק".
אומר צרל: "ולי יקראו צוֹק".
אומר שמרל: "אני לא נוסע!"
4. באחת השבתות ביקש הרשל'ה לברך 'הגומל' בבית הכנסת. כששאל אותו הרב מדוע, הסביר שאשתו תלתה את מעילו לייבוש לאחר הכביסה, המעיל נפל לארץ, ואילו היה הוא בתוך מעילו - היה עלול להיפגע קשות.
5. איש אחד הולך בשכונת מאה שערים כשלפתע הוא שם לב ששעון היד שלו התקלקל. הוא שואל פה ושם איפה ניתן לתקן את השעון ולבסוף מגיע לחנות, שבחלון הראווה שלה עומד שעון גדול. האיש נכנס לחנות, ומבקש מהמוכר שיתקן לו את השעון.
"סליחה", אומר לו המוכר, "אבל אני בכלל לא מתעסק עם שעונים, אני מוהל".
"אז למה יש בחלון הראווה שלך שעון?", תוהה האיש.
"נו", עונה המוהל, "ומה רצית שאני אשים שם?..."
"ויידיש אתה מדבר?" שואל האיש.
"עם אף כזה", משיב התוכי, "מה נראה לך?"
7. כומר ורב נוסעים ברכבת. הכומר מקניט את הרב ואומר: "בוא נברר מי מאתנו יותר חכם. נשאל אחד את השני שאלות, ומי שלא יידע את התשובה - יחויב לשלם לשני 1,000 דולר".
עונה לו הרב: "שמע, אני תפרן, אין לי 1,000 דולר לתת לך".
"אבוא לקראתך", מציע הכומר, "אם לא אדע לענות לשאלתך - אשלם לך 1,000 דולר. אך אם אתה לא תדע לענות - תשלם לי רק דולר אחד".
"טוב, אני מתחיל", ענה הרב, "לאיזה יצור יש עשר עיניים, שבע כנפיים וארבעה זנבות"?
הכומר שבר את הראש כמעט לחצי שעה, אך לא הצליח לגלות. "מה התשובה?" שאל לבסוף. "תביא את האלף דולר קודם", אמר הרב.
הכומר נתן לו את הכסף, ושאל שוב: "מה התשובה?"
"לא יודע", ענה הרב, "קח דולר".
8. תיירת מבקרת ברחבת הכותל בירושלים. היא מסתכלת בעניין על המתרחש ומבחינה ביהודי קשיש, שבדיוק סיים להתפלל, מקפל את הטלית ומתחיל להתרחק משם. התיירת ניגשת אליו ושואלת: "האם אפשר לשוחח איתך?"
היהודי: "בבקשה".
התיירת: "באיזה תכיפות אתה מתפלל ככה כאן?"
היהודי עונה "כל יום מזה ארבעים שנה".
התיירת: "ולמה אתה מתפלל?"
היהודי: "אני מתפלל שהיהודים והפלסטינים יחיו בשלום, בלי ריבים ומלחמות, ושכל הילדים שלנו יגדלו בשובע, בשלווה ובביטחון".
התיירת: "נהדר!! ואיך אתה מרגיש אחרי שאתה מתפלל ככה, כבר ארבעים שנה?"
היהודי: "כאילו אני מדבר לקיר".
9. בעיירה אמריקאית קטנה יש שלושה בתי כנסת – אורתודוקסי, קונסרבטיבי ורפורמי. בשלושתם התגלתה בעיה רצינית של מכרסמים, שמסתובבים בבניינים. כל קהילה מקיימת ישיבה כדי לדון בבעיה.
האורתודוקסים מחליטים שזו גזירה משמיים, ושהם פשוט ייאלצו לחיות עם זה.
הקונסרבטיבים מחליטים לטפל במכרסמים באחריות קהילתית ובפעילות חברתית: הם לוכדים את המכרסמים באופן בלתי מזיק ומשחררים אותם בפארק שבקצה העיירה - רק כדי להיווכח שכעבור שלושה ימים, כולם חזרו לבית הכנסת.
בבית הכנסת הרפורמי נערכות מספר ישיבות ארוכות, ובהן ניתנת לכל החברים הזכות להביע את דעתם. לבסוף הם מכריעים לקבל את המכרסמים כחברים בקהילה. מאז הם רואים אותם רק בראש השנה וביום כיפור.
10. אדם שוכב במיטתו במצב של גסיסה. לפתע עולה באפו ריח עוגיות שאשתו אופה במטבח. "אשתי האהובה", הוא פונה אליה בכוחותיו האחרונים, "תני לי עוגייה, כדי שאעזוב את העולם עם טעם מתוק בפי".
"השתגעת?!", עונה האשה, "העוגיות זה לאורחים ב"שבעה".