למרות ש"הסקס של מאסטרס" (ימי שלישי ב-yes Oh וב-hot3, וכן ב-VOD) כוללת, כמתבקש משמה, אחוז גבוה מאוד של סצנות סקס – לא מומלץ לבנות עליה כתחליף הפורנו שלכם. אחת ההצלחות הגדולות של הסדרה, המשודרת כבר עונה שנייה ברשת שואוטיים האמריקאית, היא ביכולתה להציג סצנות סקס לוהטות, מצחיקות, מפתיעות ומעניינות – וכל זה, מבלי שהעסק ייראה כמו סרט פורנו זול.
וזה אתגר לא פשוט כשמדובר בסדרה המתארת את חייהם של חוקרי הסקס המהפכניים ד"ר ויליאם מסטרס ווירג'יניה ג'ונסון. בטח לאור העובדה ששני השחקנים המגלמים את הדמויות של מסטרס וג'ונסון – מייקל שין ("פרוסט/ניקסון") וליזי קפלן ("מסיבת רווקות") – מבלים את חצי מזמן הצילומים בעירום מלא. ובכל זאת – האיברים המפורשים אף פעם לא נראים על המסך, והעלילה מתמקדת בנושאים אחרים לגמרי.
כחלק מהמחקר פורץ הדרך שערכו במהלך שנות החמישים, מאסטרס וג'ונסון תיעדו זוגות המקיימים יחסי מין בזמן אמת, כולל את עצמם. לגופם של הגבר והאישה חוברו אלקטרודות, אשר מדדו את השינויים הפיזיים שחוו בזמן המגע המיני, ובנוסף הם צולמו דרך עדשה הממוקמת בקצהו של ויברטור זכוכית, שזכה לשם המשעשע "יוליסס". בראיון שנערך עם ג'ונסון לפני מותה היא העריכה ששניהם כנראה צפו בלמעלה מעשרת אלפים אורגזמות לאורך המחקר. מכובד בהחלט.
בסופו של דבר הוביל המחקר שלהם לספר, שאותו פרסמו ב-1966, והוא הפך אותם כמעט בין לילה לאייקונים של התרבות הפופולרית, ויותר מכך – לסמלים המובהקים של העוררות המינית ששטפה את הצעירים האמריקאים בשנות השישים העליזות.
כל זה לא משנה את העובדה שלעשות סקס מול מצלמות, ועם אלקטרודות שמודבקות לגוף, זה לא הדבר הכי סקסי בעולם – גם בחיים וגם בסדרה. "העובדה שמודבקות אלינו כל האלקטרודות האלו מסבכת המון דברים", מגחכת ליזי קפלן, המגלמת את דמותה של החוקרת וירג'יניה ג'ונסון. "בין טייק לטייק, אם אנחנו מתכסים או לובשים חלוק, כל האלקטרודות נופלות ואז לוקח עוד חצי שעה עד שמישהו מהארט מדביק אותן בחזרה. אז מהר מאד התרגלנו פשוט לשבת ולחכות על הסט בעירום. תתפלאו באיזו מהירות זה הופך להיות לא חשוב. פשוט היינו יושבים ככה ומדברים על ספורט או משהו".
"האינטימיות הרגשית שמתפתחת בין הדמויות היא הרבה יותר מעניינת ומאתגרת, מאשר להוריד את הבגדים ולשחק יחסי מין כש-30 אלקטרודות מחוברות לך לגוף", אומר מייקל שין, המגלם את ד"ר מאסטרס חמור הסבר, "אני שחקן. זאת העבודה שלי. לפעמים אני לבוש , לפעמים אני ערום. לפעמים אני בפאה ולפעמים בגלימה, זה לא משנה לי. כל עוד שומרים על מקצועיות ואווירה בטוחה על הסט אז זה פשוט עוד שלב בעבודה. אני לא אלך למכון כושר כי הדמות שלי לא הלכה למכון כושר, זה הגוף שלי. אני בן 45".
סקס אחר? בהחלט
לכבוד חזרתה למסך בעונה החדשה, הזמינו בשואוטיים קבוצת עיתונאים לסיור על הסט ולראיונות עם כוכבי הסדרה והיוצרת שלה. בפגישה עמם, בין ספות הארט דקו בסלון בית מאסטרס, ללול העתיק והיפהפה המוצב בחדרו של התינוק החדש של הדמות הראשית, מתגלים שין וקפלן (שמועמדת השנה לאמי על התפקיד) – כשיקוף די מדויק של דמויותיהם: הוא רציני ומרוחק, בחליפה מעונבת, קצר רוח לפרקים. היא, לעומתו, נעימה, משעשעת וקומוניקטיבית הרבה יותר.
בעונה הראשונה התוודעו הצופים לאופן שבו מאסטרס וג'ונסון נפגשו והחלו לעבוד יחדיו. ג'ונסון היא אם לשניים, גרושה וחסרת השכלה פורמלית, אך גם שאפתנית ומשוחררת מינית יחסית לבנות התקופה. מאסטרס, לעומת זאת, הוא גניקולוג בעל שם ומומחה לפוריות, שלא מצליח להכניס את אשתו להריון, ומתנהל באנטיפטיות, ברודנות ומתוך הדחקה רגשית סדרתית.
את המחקר מתחילים השניים באופן חצי מחתרתי, בבתי זונות ובתאי הצצה, עד שדיקאן בית החולים האוניברסיטאי מסכים שיעברו לעבוד במעבדה של בית החולים. ג'ונסון משמשת תחילה כמזכירתו של הרופא הקפדן, אך מתגלה אט אט כבעלת ערך עצום למחקר, ועד סיומה של העונה הראשונה כבר מופיעה כחוקרת החתומה על המחקר לצדו של מאסטרס. בשלב מסוים מציע מאסטרס שהם עצמם ישתתפו במחקר, ולאחר היסוסים ג'ונסון נעתרת. מכאן והלאה מטשטש והולך הקו בין חייהם המקצועיים והאישיים.
במקביל ליחסים בין השניים, מציגה הסדרה מקבץ של דמויות משנה נפלאות, ביניהן זו של ברטון סקאלי, דיקאן האוניברסיטה שבה מתנהל המחקר (בו ברידג'ס), הומו מודחק ונשוי, ששוכב עם נערים צעירים בסתר, ואשתו מרגרט (אליסון ג'אני הנוגעת ללב), שכבר עשרות שנים מורעבת למין ולמגע, ולא מבינה מדוע בעלה לא נוגע בה. באמצעות דמויות המשנה האלו, ודמויות נוספות, מטפלת הסדרה באופן חכם, רגיש ומקורי במגוון נושאים הקשורים במיניות – בעיות זקפה, זנות, הומוסקסואליות, פריג'ידיות, בגידות, זיוף אורגזמות, ועוד.
אם בתחילת שנות החמישים חוקר המיניות אלפרד קינסי (שגם עליו כבר נעשה סרט הוליוודי בכיכובו של ליאם ניסן) חקר את הרגלי המיניות של האמריקאים בעזרת שאלונים מפורטים – במה שכשלעצמו נחשב אז למחקר נועז ופורץ דרך – מאסטרס וג'ונסון, לעומתו, נקטו בגישה ישירה והרבה יותר נועזת. במשך קרוב לעשור הם גייסו מאות זוגות, הביאו אותם למעבדה וצפו בהם מקיימים יחסי מין או מאוננים תוך כדי שהם מחוברים לציוד רפואי, שתיעד את תגובותיהם הפיזיות. "אף אחד לפניהם לא חקר מה באמת קורה לגוף בזמן קיום יחסי מין", אומר שין, "לא היו ספרים בנושא, לא מחקרים. כשעבדתי על הדמות דיברתי עם גניקולוגים רבים בני התקופה והם סיפרו שכשאנשים היו מגיעים אליהם עם בעיות הקשורות למיניות, לא היו להם כלים להתייחס לנושא מלבד הניסיון האישי שלהם ואז באו שני אלה והראו שאפשר לחקור נושא כזה, שעד אותו רגע היה בגדר טאבו".
מי הדומיננטי יותר בין שניהם?
קפלן: "אני חושבת עליהם בתור שני חלקים שיוצרים שלם. בגלל המוגבלויות של מאסטרס ביחסים בין-אישיים – הוא לא ידע איך לגרום לאנשים לבטוח בו ולהיפתח – היכולות הבין-אישיות של וירג'יניה הפכו אותה לחלק חסר תחליף במחקר. והנועזות של שניהם, כל אחד בדרכו המאוד שונה, תרמה גם היא. החיבור ביניהם הוא מה שאיפשר את פריצת הדרך".
השתמשתם במחקר שלהם כשעבדתם על הדמויות?
שין: "ודאי. מדובר בחומר יבש מאוד. לא סנסציוני בכלל. מכיוון שהיה מדובר בנושא כל כך רגיש, הטון של המחקר היה חייב להיות יבשושי, אחרת לא היה לו סיכוי לחצות את הסף של הקהילה המדעית השמרנית. זה עזר לי להבין שמאסטרס היה בן אדם פרגמטי, שידע להתאים את עצמו למטרות שהוא רצה להשיג. זה גם מסביר במידה מסוימת את העובדה שהוא לא היה הבן אדם הכי ידידותי למשתמש. הוא התייחס לאנשים באינסטרומנטליות. אני דמיינתי אותו כמו בובת בבושקה – הרבה מאד שכבות, שמתקלפות לאט לאט. זה אחד הדברים שמשכו אותי לפרויקט. סדרה מאפשרת לך את זה, תהליך איטי של קילוף. להבדיל מסרט של שעתיים, כאן יש לי 25 שעות עד עכשיו. זה מאוד מספק מבחינה מקצועית".
שנים של דמויות מתפתחות
יוצרת הסדרה, מישל אשפורד, הייתה מועמדת לפרס האמי עבור התסריט שכתבה עבור סדרת מלחמת העולם ה-2 המוערכת של HBO – פסיפיק. את הפרקים מביים הבמאי המוערך מייקל אפטד, שיצר בין את הסדרה התיעודית המופתית "7 אפ", המתעדת את אותם ילדים בכל שבע שנים, וכן ביים סרטים הוליוודיים מצליחים כמו "נל", "בתו של כורה הפחם" "אמייזינג גרייס", וסדרות כמו "רומא".
קפלן מודיעה שידה הנשית של אשפורד ניכרת היטב בסדרה. "אין לי ספק שהעובדה ששלוש הכותבות המרכזיות הן נשים משפיעה השפעה מכרעת על התוצאה", היא אומרת, "מערכת היחסים בין ליבי (אשתו של מאסטרס – א.ש.) לווירג'יניה, למשל, מציגה המון אהבה בין שתי הנשים. למרות שג'ונסון שכבה עם בעלה של ליזי, מעולם לא היה כעס ביניהן. זה משהו שאני לא בטוחה שגברים אפילו יודעים שקיים, אהבה כזאת בין נשים".
אשפורד אומרת שנקודת המבט הנשית היא גם זו שהשפיעה על עיצוב סצינות הסקס בסדרה. "לפני שהתחלנו לכתוב צפינו בלמעלה מחמישים סרטים עם סצנות סקס", היא מספרת, "החלטנו שבסדרה על סקס, הסקס לא יכול להיות סתם. הוא חייב לשרת את הסיפור, להכיל בתוכו משהו נוסף, משהו מצחיק ועצוב או משפיל או מרומם".
בסיום העונה הראשונה, העולם של הדמויות מתרסק לחלוטין והיחסים ביניהם מקבלים תפנית – יוצאים מהמעבדה והופכים לרומן לכל דבר. מה יהיה עכשיו? נדמה שהכל מתחיל מהתחלה.
שין: "אם בעונה הקודמת הוא נפתח לאט מאוד והגיע לשיא בכך שהוא התוודה על רגשותיו בפני וירג'יניה, אז כעת המטוטלת צריכה לנוע חזרה ותוצאות ההיפתחות שלו יובילו אותו להיסגר, ואז לאט לאט להיפתח שוב וחוזר חלילה. זה היופי בסדרה, בעיקר כשמדובר על סיפור שיכול לכסות עשר, עשרים או אפילו שלושים שנה. זה מאפשר לנו לפתח את הדמויות בהדרגה".
אשפורד: "נדמה לי שבאמת שרפנו את הבית בסוף העונה. אותי זה מרגש. זה פותח המון אפשרויות לסיפורים חדשים ודמויות חדשות. הדמויות שסובבות את הגיבורים בסיפור שלנו ייעלמו לתקופה ואז יחזרו. כמו בחיים. החומר שממנו הסיפור מורכב, הוא החומר האמיתי של חייהם, והחיים שלהם עברו שינויים וטלטלות כל הזמן. זאת ברכה, כי זה מכריח אותנו לחפש כל הזמן כיוונים חדשים".
אם הייתם צריכים לסכם במשפט אחד את העונה החדשה, מה היית אומרת?
קפלן: "אם העונה הראשונה הייתה ממש טובה, אז השנייה פשוט מעולה".