"סליחה, אני מצטער. לא הקשבתי לך", גארי רודרון קוטע את השיחה שלנו, שמתקיימת ביום רביעי בערב. "אמרו עכשיו בחדשות שיש הכרזה על הפסקת אש, נכון? זה מה שקורה עכשיו?".
הוא כבר שמע את זה לילה קודם לכן. אלא שאז, בזמן שכאן דיברו על הפסקת אש, אשתו ג'ודי כמעט החזירה את נשמתה לבורא במהלך ביצוע עבודתה העיתונאית בעזה. גארי מקווה שהפעם ההפסקה אמיתית. "אתמול בלילה היא ירדה במלון, והקולגות שלה המשיכו למקום אחר. דקות אחר כך הרכב מאחוריהם הופגז. ההפגזות נמשכו כל הלילה והיו ממש קרובות למקום שבו היא נמצאת. דיברנו בסקייפ בשתיים לפנות בוקר, והיה הרבה אקשן ברקע. פצצה אחת נפלה לא רחוק ממנה כך שכל החלונות במלון התנפצו מההדף. לא יודע איך קוראים לחומר הכימי הזה שעובר בגוף ומשאיר אותך ער בגלל דאגה, אבל אני בטוח שיום אחד חוקר רפואי ימצא לו שם הולם".
מפחיד.
"ג'ודי אף פעם לא אמרה לי שהיא מפחדת. היא תמיד משדרת נוחות וביטחון ועסוקה בלבצע את העבודה שלה. מצד שני, אני מכור לחדשות, ובין דיווחים בפייסבוק ובטוויטר וב-CNN וכל מה שאני רואה בטלוויזיה... בואי נגיד שזה מפחיד. אני לא אוהב לחשוב על מה שיכול לקרות. אתה רוצה לחשוב שהעיתונאים בטוחים ומקווה ששני הצדדים מכבדים את זה שהם נמצאים שם כדי לתעד ולהכניס את מה שקורה לדפי ההיסטוריה. אבל תמיד יש משוגעים בשני הצדדים, ואי אפשר לדעת איזה חוקים כבר לא תופסים יותר. אני מנסה לא לספר לה שאני לא ישן והיא מנסה לספר לי שהיא לא מפחדת. אני מאמין לה, אבל מפחד בשבילה".
אל תשכחי קסדה
בזמן שבתקשורת הישראלית מאמינים שרק גברים-גברים כמו רוני דניאל ואלון בן דוד יכולים לשדר מלחמה, בכלי התקשורת הזרה הג'נדר בהחלט לא קובע, וכך יצא שבעיקר נשים מכל העולם מאכלסות עכשיו את מלון אל דריה בעזה. ג'ודי נמצאת שם בשליחות ה"ניו יורק טיימס". היא התמודדה על התפקיד יחד עם טובי המערכת, גברים ונשים, וכשנבחרה – מבלי להסס לרגע היא ובעלה ארזו את התאומים בני החמש שלהם, ועזבו את המגורים בשכונה יוקרתית בברוקלין לטובת שכונת קטמון בירושלים. בין הפקלאות והצעצועים הם ארזו גם ציוד מיוחד שג'ודי קיבלה מהמערכת: קסדה, שכפ"ץ ומסכות גז לכל המשפחה.
"בשבוע שעבר ג'ודי נשלחה לירדן לסקר את המהומות שעשויות היו להסלים שם", כתב גארי בבלוג שלו "אישה בזמן מלחמה", "ואז היא קיבלה טלפון מהעורכים שלה, שאמרו שהיא צריכה לנסוע לעזה, שם ההסלמה כבר לא רק בגדר פוטנציאל. נכנסתי קצת ללחץ מול הדיווחים על הטילים שעפים לשני הכיוונים. שאלתי אותה אם יש משהו שאני יכול לעשות בשבילה, כל דבר. ואז היא אמרה לי 'תמצא את מסכת הגז ותקנה מסטיקים'. שעה ועשרים דקות אחר כך היא כבר הייתה על מונית בדרך לעזה. מצוידת במסכה, קסדה, שכפ"ץ ושלושה טעמים שונים של מסטיק אורביט".
את ג'ודי אנחנו תופסים בזמן שהיא מתכוננת לווידיאו צ'ט עם קוראי ה"ניו יורק טיימס" במלון בעזה. היא נשמעת נינוחה, ומתנצלת מראש אם השיחה תתנתק. "קצת מפחיד לשמוע את הבומים, אבל לא נורא להיות כאן", היא אומרת, "אני מרגישה שהמלון שאנחנו נמצאים בו בטוח יחסית. על אף ש-24 השעות האחרונות היו די גרועות. הקולגות שלי היו עדים להפגזה של רכב מאחוריהם, ובלילה הייתה הפצצה קרובה לכאן וקרובה אפילו יותר למלון שבו נמצאים הצלמים שלנו. זה היה לא נעים".
במקביל לכתבות שהיא שולחת ל"ניו יורק טיימס", ג'ודי מעדכנת כל העת את עמוד הפייסבוק שלה. זה מה שהיא כתבה ביום שלישי האחרון: "הרגע חזרתי למלון לכתוב, והמתורגמן שלנו המשיך למקלט של אונר"א שם חיכה לו אד הו, עיתונאי וצלם. דקות אחר כך אד הופיע במלון: טיל פגע ברכב שנסע מאחורי הרכב של ה'ניו יורק טיימס', הנהג והמתורגמן שלנו בסדר, על אף שהם קצת מבוהלים (כך גם אני). שני עיתונאים היו ברכב הזה, שעובדים בערוץ 'אל אקצה' של החמאס, והם נהרגו. זה רגע שבו היה נחמד אם היינו במדינה שבה שתיית אלכוהול מותרת".
יום אחרי היא כבר חזרה לדופק נורמלי: "אני יודעת שצה"ל מודע למיקום שלנו, אבל אף פעם אין ביטחון שלא נופגז בטעות. מצד שני, אני חושבת שהאיום שאני פועלת תחתיו קטן ביותר ביחס לאנשים שחיים בדרום או בעזה. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי, אבל זאת הזדמנות אמיתית ומאוד מאתגרת, אני לומדת פה מהר והמון כל יום וזה דבר מגניב. לא תמיד כיף ולא הכל קל, אבל אני שמחה שאני עושה את זה".
ג'ודי מזכירה שהעובדה שהיא אישה, וגם אימא, לא הופכת אותה ליוצאת דופן בקרב העיתונאים הזרים בעזה: "יש כאן המון נשים וגם עיתונאיות פלסטיניות. אפילו כתבתי משהו בעניין הזה בפייסבוק שלי, שישבנו כמה נשים יחד וצחקנו ואמרנו כמה זה נורמלי שיש כאן יותר נשים מגברים. זה כבר לא סיפור, אלא משהו ברור מאליו. ההבדל היחידי הוא שאנחנו לא אמורות לנסוע במושב הקדמי של הרכב. ומדי פעם, את שמה צעיף על הראש כדי לכבד את האנשים שאת מראיינת. את מרגישה אאוטסיידרית כי את לבושה אחרת ויש לך אייפון, אבל אני ממש לא בטוחה שהיותי אישה זה מה שגורם לי לבלוט כאן".
ג'ודי, בת 42, נולדה בבוסטון והחלה לכתוב כבר בגיל 13 בעיתון בית הספר. גארי, 50, נולד וגדל למשפחה יהודית בלונג איילנד. השניים הכירו בשיקגו: "אחרי הקולג' נסעתי לבלות את הקיץ בשיקגו ונשארתי שם 20 שנה", מספר גארי, ארכיטקט, תסריטאי קומי ובמאי תיאטרון. "את ג'ודי הכרתי ב-2002, הכרנו באינטרנט ולמחרת נפגשנו לבראנץ', הדייט הרשמי הראשון היה בסילבסטר. שמונה חודשים אחר כך עברתי לגור אצלה. הייתה לה דירה הרבה יותר מגניבה משלי. זה נכון שהתאהבתי בג'ודי, אבל קודם כל התאהבתי בדירה שלה. מקיץ 2003 ועד 2004 היא הייתה רוב הזמן מחוץ למדינה כי היא כיסתה את הבחירות והייתה אחראית על סיקור המועמדים במפלגה הדמוקרטית הווארד דין וג'ון קארי. היינו מתראים רק לכמה ימים בכל חודש. את החתונה שלנו, שנערכה מיד אחרי הבחירות ב-2004, תכננו כשהיא בדרכים".
בשנת 2006 עזבו בני הזוג את שיקגו לטובת הצעה מפתה שקיבלה ג'ודי: "הציעו לה להיות סגנית עורכת של ה'טיימס' בניו יורק. זאת הייתה החלטה לא פשוטה בשבילי, כי צברתי שם ניסיון של 18שנה בתחום הבמה, הייתי מעורב בתכנון תיאטרון מאוד גדול והיו לי הרבה חברים. אבל זאת הייתה הזדמנות טובה בשביל ג'ודי והרגשתי שאני יכול לעבור לניו יורק ולהסתדר שם. ממילא כל המשפחה שלי בעיר, אז זה לא היה מעבר טראומתי".
העבודה כעורכת אפשרה לג'ודי ולגארי להשתקע במקום אחד ולהקים משפחה. "לקח לנו זמן להיכנס להריון, וכשזה קרה נורא שמחנו. היא קיבלה חופשת לידה, וגם אני עבדתי חלקית, אז זה היה סידור טוב לארבעתנו. למרות שלג'ודי היה קשה לא להטביע את עצמה בעבודה. היה לי הסכם עם העורך שלה, שניסה לשכנע אותה שזה הזמן בשבילה להיות בבית ושהכל יסתדר לטובה בעבודה. העורכים שלה תמיד היו תומכים מאוד, וזה עוזר לבעל בזמנים כמו חופשת לידה או מלחמה. גם עכשיו הם מתקשרים אליי כל הזמן לראות איך אני מסתדר ואם אני צריך משהו".
גארי ידע היטב עם מי הוא מתחתן, ולכן גם כשהמעבר לישראל עמד על הפרק, הוא שוב נאלץ ליישר קו עם הקריירה של אשתו: "לפני כמה ימים היה לי יום הולדת 50, ואחד הדברים שהמלחמה הזאת הרסה הוא המסיבה שג'ודי תכננה לי. בשנה שעברה היא עשתה לי מסיבת הפתעה בגרנד סנטרל סטיישן, שם חיכו לי 30 חברים למשחק מטורף של חפש את המטמון. רוב האנשים לא עושים עניין מיום הולדת 49, אבל אני מאמין שהיא ידעה שביום ההולדת ה-50 שלי נהיה בישראל ובלי החברים שלי בסביבה, אז היא הרימה הפקה מטורפת. כשהיא בישרה לי שהיא קיבלה את התפקיד כבר הייתי מוכן לזה. ידענו שיש פה הזדמנות לחוויה, ורציתי בעיקר לתמוך בג'ודי. ישראל היא גם מדינה יפה מאוד. מעולם לא הייתי פה קודם והעברית שלי לא השתפרה מאז הבר מצווה. הייתי קצת בהלם תרבותי אבל פגשנו רק אנשים נפלאים, אמריקאים שעשו עלייה וישראלים, ואנשים זרים ממדינות אחרות. שמתי לב למשהו מיוחד בישראל: לאנשים יש צורך אמיתי להיות פה, יש אנשים שעוזבים הכל כי הם רוצים להיות כאן, זה משהו שלא קיים בארצות הברית".
לא נמשך לבחורות שקטות
"בעלי חושב שהחיים הם רכבת הרים וראינו את המעבר לישראל כחלק מהנסיעה הזאת", אומרת ג'ודי, "זה קרה כשהפסקתי לחשוב שאני לא מסוגלת לעשות תפקיד כזה. אני אוהבת חדשות ופוליטיקה, וברגע שהאמנתי שאני מסוגלת, הגיעה גם ההזדמנות. ידעתי שלסקר מלחמה זה חלק מהתפקיד". על ההחלטה לעבור לישראל הם היו צריכים לספר לתאומים, לב ושינייה. "הם לא ממש ידעו מה זה ישראל", אומרת ג'ודי, "זה כמו שאומרים להם 'הולכים למוזיאון', או 'נוסעים לטיול בשיקגו', או 'עוברים לישראל'. הם מתלהבים מכל דבר". גארי מוסיף: "עכשיו הם לומדים במוסד חינוך אמריקאי לגמרי, עם 18 ילדים בכיתה מאוסטרליה, הודו, אנגליה וגרמניה. החיים דינמיים, ואני חושב שאנחנו ברי מזל. אתה פשוט מנסה לזהות מתי יש הזדמנויות מיוחדות ונדירות, ומנסה לחיות בלי חרטות. מעולם לא נמשכתי לבחורות שקטות, הדבר שאני הכי אוהב באנשים זה סקרנות, וג'ודי היא האישה הכי סקרנית שאני מכיר".
ג'ודי אמנם ביקרה בעזה כבר פעמיים מאז נחתה במאי עם משפחתה בישראל, אבל אין להשוות את הביקורים הקודמים לביקור ברצועה כשהיא סופגת כמאתיים הפגזות ביום. וזה דבר אחר לגמרי, כשהאהובים שהשארת בבית מקבלים טעימה ראשונה מהצד האפל של החיים במזרח התיכון. "בזמן האזעקה הראשונה בירושלים ישבנו במלון עם כמה קולגות ועם עוד מישהו שיש לו ילד בן שנה בירושלים", מספרת ג'ודי. "מובן שמיד חשבנו על החברים והמשפחות, זה היה רגע מאוד משונה ומפחיד. אני מדברת איתם בטלפון, עד כמה שאפשר לשוחח עם ילדים בני חמש. אין להם מושג מה זאת מלחמה, הם רק יודעים שאני במקום שנקרא עזה".
בבית בירושלים, המצב היה יותר משעשע מאשר מפחיד, כפי שמספר גארי: "אני אמנם יותר גדול מהם, אבל לא תמיד ברור מי הבוס בבית. אני בעיקר שמח שהם קטנים ואני לא צריך להיכנס איתם לשיחות על המצב. אני יודע מחברים שלי עם ילדים יותר גדולים, שזה הרבה יותר קשה כי הם מפתחים חרדות ולחץ".
אפילו האזעקות שנשמעו בירושלים לא הצליחו להחריד את התאומים משלוותם. "הרמתי אותם ולקחתי אותם למחסה", מספר גארי, "הם לא היו בהלם או בלחץ. אחר כך, כשנכנסנו לאוטו, לב שאל אם נראה טילים. אמרתי לו שלא, כי הם לא נחתו פה ואין לנו ממה לדאוג. אז הוא אמר אוקיי. מאוחר יותר דיברנו בבית, אין לנו ממ"ד בדירה, אז אמרתי להם שאם תהיה עוד אזעקה הכי טוב שניכנס לשירותים כי זה חדר פנימי. בתגובה הם אמרו שבבית הספר לימדו אותם שבחדר הבטוח צריך להיות אוכל ושזה צריך להיות החדר הכי קטן בבית, אז לב הציע שנחליט שהמזווה שלנו יהיה החדר הבטוח. הסכמנו על השירותים ובזה נגמרו ההיערכויות שלנו לאפוקליפסה".
המסירות של גארי, והיכולת שלו לשנות את עולמו כדי שאשתו תוכל לממש את עצמה מעוררות קנאה. אין הרבה אבות שהיו מוכנים לבלות שבועיים לבד עם תאומים, הרחק ממשפחה שיכולה לספק סיוע, ובלי לקטר על האישה שהכניסה אותם למצב הזה. "אני לא יודע את מי אפשר להאשים במלחמה הזאת, אבל זאת בטח לא אשמתה של ג'ודי", אומר גארי, "יש לה עבודה שהיא צריכה לעשות והיא אוהבת אותה ורוצה להצליח בה. אני אוהב אותה ולכן מוכן לעשות כל מה שצריך – לארוז לה שכפ"ץ, לדאוג לשלום הילדים, ולהגיד לה שהיא יכולה לעשות את העבודה שלה בשקט. גם אם זה אומר לא לספר לה שאני לא ישן מרוב דאגה. בסך הכל אני אוהב את ישראל ושמח להכיר את המדינה הזאת. אני שמח פה, אבל הייתי יותר שמח אם לא היו זורקים פצצות קרוב לאשתי כרגע".
חמישה חודשים ומלחמה אחת לא מספיקים למשפחת רודורן כדי לגבש דעה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונראה שאין בכוונתם לנסות ולהבין מה אנחנו מעוללים כאן זה לזה. "אתה קורא את התעמולה ששני הצדדים עושים ברשת, ואתה רואה כמה שנאה יש כאן", אומר גארי, "זה יכול לגרום לך להיות פסימי מאוד לגבי עתיד האנושות. אני חושב שאנשים יצטרכו להיות מספיק אמיצים כדי להפסיק לשנוא, אני מתפלל שהילדים בעזה ובדרום ילמדו לא לשנוא כשיהיו גדולים, אבל זה משהו שאני לא יודע אם אפשר לבקש מהעולם". ג'ודי מסכימה: "אין לי דעה אישית אף פעם. אני רק מנסה להבין מה אנשים חושבים ומרגישים, ומנסה לתת לקוראים שלי להחליט בעצמם. ככה זה כשאני מסקרת פוליטיקה וככה זה כשאני מסקרת את המלחמה הזאת. זאת לא העבודה שלי לחשוב או לגבש דעה, המוח שלי לא עובד ככה. אני לא אקטיביסטית, אני מתבוננת, מתבוננת וסופגת, ואני שמחה שיש לי הזדמנות לראות אירועים כאלה ולשאול איזה שאלות שאני רוצה ואולי להצליח לגרום לאנשים אחרים להבין את המצב טוב יותר".
כשהפסקת האש נכנסה לתוקפה ושני הצדדים התעוררו לבוקר שקט, הוקל מעט לגארי. "הפסקת אש אומרת משהו רק אם השקט באמת נשמר. אני מקווה שג'ודי תחזור בקרוב, אבל ברור לי שהיא תצטרך לחפש עוד סיפורים ולסקר את עזה של אחרי המלחמה. היא בוודאי תחזור עוד כמה ימים. זה אומר שעכשיו אני צריך לנקות הבית".