מפל הייתה הילדה הכי מושלמת בעולם. אני לא יכול שלא להשוות אליה

רועי שלו עוטה על זרועו השמאלית את כל מה שעבר עליו בבוקר 7 באוקטובר. בצדה הפנימי של הזרוע מקועקעות הדמויות שלו ושל בת זוגו שנרצחה, מפל אדם, מסתתרים באימה מתחת למכונית. מעליהם מקועקעים דיג'יי מנגן, רחפנים ושני קליעים – כמו אלה שפגעו בשלו ונותרו בגבו מאז. שעון חול ובו שבע אבנים מייצג את שבע השעות המסויטות שעברו עליו כשניסה להימלט מפסטיבל הנובה. הצד החיצוני של הזרוע אופטימי יותר, ועליו מקועקעים ילד שמסתכל על מלאכית בדמות אמו רפאלה, שנטלה את חייה כמה ימים לאחר אותה שבת; המילה "אשכרה", לזכרה של החברה הטובה הילי סולומון שאיבד שם; מפל מים שמסמל גם הוא את מפל, ואיש שמחזיק בידיו אור. "זה האיש שהציל אותי. ההוא למעלה", מסביר שלו.

חודשיים אחרי 7 השעות הנוראות בעוטף, שלו סיפר לי לראשונה על שעות האימה ועל ההתמודדות עם האבל. איך הביט למחבל ישר בעיניים, איך ניסה שוב ושוב להציל את הילי ומפל, איך איבד אותן למרות כל הנסיונות, איך הציל את עצמו בעודו פצוע. איך 9 ימים אחרי הרצח של הילי ומפל, אמו לא הצליחה להתמודד עם הצער העמוק על מה שקרה שם ושמה קץ לחייה.

בשנה שחלפה מאז, סיפר שלו (29) לאנשים בכל העולם את הסיפור שלו, עדות חיה לאסון הכי גדול שהתרחש כאן. "אני מספר על המסיבה האחרונה עם בת הזוג שלי, איך טבחו בנו. כל מסע בעולם הוא שונה מהמסע הקודם. אני צובר יותר ניסיון בלדבר מול קהל וגם מגיע ליותר הכלה והשלמה של הסיטואציה, אני יורד ליותר פרטים בכל פעם, אני מכיר אנשים באמת מטורפים שמנהלים את העולם ורוצים לתת לי עולם ומלואו, מעצם זה שעברתי את מה שעברתי. אני עומד על שתי רגליים, עם כדורים בגב, ומספר להם". 

מה הייתה ההרצאה הראשונה שלך?
"הזמינו אותי לאמן במחנה כדורסל של יהודים במיאמי ולספר את הסיפור באנגלית מול אלף אנשים, כולם יהודים אמריקאים, 80% ומעלה בחליפות מחויטות. זה היה קשה, היה איזה התקף חרדה באמצע, בכיתי, אבל בסוף הרגשתי שחרור, הרגשה מדהימה. בכל שיתוף, אני חוזר לשם ורואה את זה מול העיניים. אבל אני מרגיש את ההתקדמות, כשאני מתחיל לדבר זה לוקח אותי צעד אחורה, וכשאני מסיים לדבר זה לוקח אותי צעד וחצי קדימה. אני מקבל הרבה מאוד כוח ותקווה בעצמי עם המסע הזה והתגובות שאני מקבל, וכמו שאני מחזק אחרים, אני מתחזק בעצמי. אני תמיד מנסה להיזכר במה שהן היו רוצות בשבילי, מפל, אמא והילי. הכרתי את שלושתן כל כך טוב, אז אני יכול לענות על השאלה הזאת".

מה הן היו רוצות בשבילך?
"שאני אחיה את החיים שלי עם החיוך הכי גדול שיש. שאני אטרוף את העולם".

פוסט טראומטי מהלך 

בדרכו של שלו לטרוף את העולם, כשהוא משחזר שוב ושוב מול קהל את שקרה לו והאירועים חוזרים לחיים מול עיניו, יש גם רגעים שבהם זה פשוט יותר מדי. "מלווים אותי אנשי מקצוע, ואני מאוד מחובר לעצמי. אני יודע מתי אני צריך לעצור ולקחת אוויר, גם כשאני מול האנשים הכי גדולים חשובים בעולם. הייתה פעם אחת שפשוט אמרתי להם, 'תודה, שיהיה לכם יום טוב, אני לא יכול להמשיך, יש לי התקף' והלכתי. זה היה מפיק הוליוודי שעובד עם טרנטינו. אני נותן לכל הרגשות מקום. לא משנה מי עומד מולי, אני לא מנסה לרצות, לא להרשים ולא לייפות שום דבר. זה מי שאני, פוסט טראומטי מהלך על שתיים, עברתי דבר פסיכי, זה שאני מספר את זה פה זה מעל ומעבר ומה שאני לא יכול לספר אני לא אספר".

במה מתבטאת הפוסט טראומה?
"כשאני שומע למשל רעשים חזקים, רעשים של ירי. ביוסטון היה לי התקף מטורף. חבר הציע שנלך למטווח, הוא חשב שזה ישחרר אותי מזה ואני חשבתי שזה רעיון מעולה. הגענו, בחרנו נשק כאילו אנחנו בסופר פארם ואז הדלת של המטווח נפתחה ושמעתי צרור יריות. ואני מתחיל להזיע, לא מצליח לנשום. אני מסתכל על חבר שלי, פותח את העיניים חזק ואומר לו, 'לא, החוצה'. נשארנו בחוץ, עשינו נשימות, שתיתי מים, עישנתי ג'וינט וזהו. לפעמים קל להשתלט על זה ולפעמים חייבים לעזוב הכל ולצאת למרחב ולנשום".

יש לך רגעים של הבזקים?
"כן. נגיד, אפילו משפט בערבית יכול להיות טריגר. אני מנסה לא לעשות את ההכללה, אני יודע שחמאס זה חמאס וערביי ישראל זה משהו אחר לגמרי, אבל אני תמיד ערני. כשניצלתי מהנובה, לקחו אותי מנקודת איסוף פצועים, אני זוכר שרק צעקתי להם 'מפל והילי מתות! מפל והילי מתות!' ובכיתי, ואז הגיע טנדר עם מילואימניקים של מג"ב, שאלו 'מי הפצוע הכי קשה?'. הצביעו עליי, עליתי לרכב. בדרך משם ראיתי אולי 60, 70, 80 גופות. בשדות, על הכביש, באוטו, על האוטו. בהמשך לקחו אותי לסורוקה, ובגלל שאני פצוע בגב, שכבתי על הבטן והידיים שלי היו מושטות קדימה. רופא ערבי תפס לי את יד ימין, רופא ערבי אחר תפס לי את יד שמאל והם דיברו ביניהם רק בערבית, ככה מעליי. משכתי מהם את הידיים, אמרתי להם, 'תשמעו לי טוב, עכשיו חזרתי מהנובה, היו מחבלים שדיברו לי בערבית רעה ככה מעל הראש. אם אתם מדברים עוד מילה בערבית אני קם והולך'".

למפל הגיע לחיות יותר ממני

לצד שלו יש קבוצת שורדי נובה נוספים שעברו הכשרה ונוסעים יחד להסביר איך זה נראה מבפנים. "זו אחת המתנות של השבת השחורה, משפחת הנובה. זכיתי להכיר אנשים מדהימים שנכנסו לי ללב בצורה לא רגילה, חברים לחיים. כולנו עברו את הזוועה הכי גדולה, אין מי שיבין אותי יותר מהם. אין את המבט המרחם הזה שיש בעיניים של אנשים שלא היו שם, המבט של ה'יואו, מסכן'. אני ממש לא מסכן".

אתה לא מסכן?
"ממש לא. איבדתי מלא, זה כואב וזה יכאב לי כל החיים, אני מניח ומקווה שעם הזמן זה יפחת. אבל אני לא מסכן".

יש בך כעס?
"היה, נעלם. בהתחלה, היה לי קשה והיו לי רגשות אשם, מצפון וכעס, אבל הבנתי שזה היה גדול מאיתנו. היינו ילדים שבורחים ממסיבה עם סיגריות ביד מול מאות מחבלים שירו עלינו בצרורות. אני זוכר הכל, זוכר איך חשבתי שאני אצליח להציל את מפל והילי ובאמת, ניסיתי בדרכים לא דרכים, אבל רק אני שרדתי את זה. זה לצערי היה הגורל שלהן. והלוואי, הלוואי, הלוואי שהייתי יכול למנוע את הגורל הזה. הלוואי שהייתי יכול להתחלף עם מפל, והיא הייתה חיה ועושה את ההסברה הזאת ומדברת עלינו בעולם. היא הייתה יותר טובה ממני, לה מגיע יותר לחיות ממני. הלוואי שזו הייתה היא ולא אני".

למה מגיע לה יותר ממך?
"כי היא הייתה הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיים, עם הלב הכי גדול שיש בעולם. אם אומרים לי 'אתה או מפל', אז חד משמעית מפל".

כמה אתה מתגעגע אליה?
"הכי בעולם. הכי הכי הכי בעולם. אין יום שאני לא חושב עליה".

מתי זה הכי מגיע?
"בשירים מסוימים, בחופות של חברים. הייתי השנה בשלוש חתונות של חברים טובים, וזו שמחה שמהולה בכאב שאף אחד לא יבין. אני לרוב מצליח לטשטש את זה כי לא בא לי להעכיר את האווירה, אבל אם צריך אני יוצא החוצה לבד ובוכה. ביום ההולדת שלי נזכרתי כמה מפל דיברה איתי על יום ההולדת הבא שלי. היא רצתה לפנק אותי והייתה כל פעם רומזת לי, 'יואו, מה אני אעשה לך ביום הולדת! 'יואו, על איזה רעיון חשבתי ליום הולדת שלך!'".

אתה חולם עליה?
"לא חלמתי פעם אחת מאז 7 באוקטובר. אני גם מעשן לפני השינה, זה לוקח את החלומות".

הם לא הממשלה שלי                           

את מפל הכיר במשך שנתיים, שמונה חודשים מתוכם הם היו בזוגיות. שלושה שבועות לפני האסון, עברו לגור ביחד בתל אביב ואימצו את הכלבה בלה, שלא זזה מרועי לכל אורך הריאיון. חוץ ממפל איבד שלו חברי ילדות, ביניהם גם החברה הכי טובה שלו, הילי. אני פוגשת אותו בימים טעונים רגשית עוד יותר מהרגיל, בחלוף שנה, ימים שבהם הוא עובר מאזכרה לאזכרה. "הילי קבורה פה בכפר יונה, בשורה שלה קבורים גם יובל בראון ומשה שובה שנרצחו בנובה, הם היו אמורים להתחתן בפברואר, והאזכרות של כולם היו במקביל. זה היה טירוף. האזכרה של מפל הייתה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי, כתבתי לה כמה דברים. הקראתי אותם מעל הקבר. הייתה התפרקות מטורפת, כאבים בכל הגוף, רעידות".

כעבור שנה, המציאות הביטחונית שהולכת ומסתבכת לא מקלה על שלו. "קשה לתפוס את הדבר העצוב והנורא שקרה לנו, ואז פתאום לראות את הצבא שלך מוריד את חיזבאללה בעשרה ימים ומתגאה בזה כאילו כלום. כאילו, מה אתם חושבים? ששכחנו מה לא עשיתם לפני שנה? כולם, זו אותה נבחרת, אף אחד מהם לא איבד את הכיסא שלו. אני כמובן שמח שנסראללה סוף-סוף מת, אבל לא רק אני עם רגשות מעורבים בכל השמחה הזאת. אף אחד לא ישכח, בטח שלא משפחות של חטופים ושל נרצחים, איך אותו קבינט בדיוק הפקיר אותנו למות. זה קיצוני כמה שאנחנו טובים וזה מטריף כמה שהפקירו אותנו. אף אחד לא שכח להם את זה, נחזור לזה ביום שאחרי המלחמה". 

בין כל האישים החשובים, פגשת גם מישהו מהממשלה?
"לא. רק בניו יורק פגשתי קונסול לעניינים דיפלומטיים, הוא הגורם המדיני הראשון והיחיד שהתנצל בפניי על מה שקרה. הסתכל לי בעיניים וביקש סליחה".

ציפית להתנצלות מנתניהו?
"כן. אני ריאלי ומבין שהוא לא יעבור שורד שורד, אבל איזשהו גורם מדיני שיתנצל על היום הכי כואב שלקח לנו את האנשים הכי יקרים ובכזאת אכזריות. מבחינתי הם לא הממשלה שלי, ועוד עם הימים שעוברים והם מוסיפים חטא על פשע, עושים נזק עם משפחות החטופים. ומירי רגב שרוצה לנהל את הטקס, החצופה הזאת. היא לא אמורה אפילו לחשוב על לנהל או להחזיק שום מיקרופון שקשור ל-7 באוקטובר. היה יותר נכון לשים את עצמה בבית, לנעול את הדלת, לראות נטפליקס, לאכול פופקורן או גלידה ולא לצאת עד 8 באוקטובר".

אז אתה חושב שכל חברי הממשלה היו צריכים להגיש מכתבי התפטרות אחרי 7 באוקטובר?
"אני לא אומר שזה חייב להיות עכשיו, זה יכול להיות אחרי המלחמה. הבעיה היא שאחרי 'ההצלחה המסחררת' של השבועות האחרונים, זה משרת אותם פוליטית חבל על הזמן. ואסור לשכוח מה היה, מה שהתצפיתניות עברו שם, אלוהים. הן ראו הכל קורה, הן צעקו את זה, זה לא שלא שמו לב. ובפועל לא קרה מה שאמור לקרות. היו כל כך הרבה תרחישים שהתכוננו לזה, אבל בפועל לא קרה כלום. ואני מאמין שעוד נבין שזה היה משהו מסריח מבפנים".

אתה באמת חושב?
"כן. זה יותר מדי צירופי מקרים לא הגיוניים בשביל שזו תהיה עוד חדירת מחבלים. התריעו והודיעו ושעות שהם לא מגיעים! מה הבעיה להרים שני מטוסים, לא משנה מאיפה במדינה? תוך כמה דקות אתה מגיע. זה היה מרתיע אותם והיה מפחית את ההרוגים כי היה להם מטוס מעל הראש. ועוד טנק, ועוד כוחות, מה הבעיה?! זה יותר מדי דברים שפשוט לא קרו. אז כן, יש מצב שמישהו מכר אותנו, שמישהו עזר לזה לקרות, שמישהו ידע שמשהו הולך לקרות ותעדף כוחות בכוונה למקומות אחרים ועשה את השבת הזאת דלילה במוכנות. לי זה הגיוני".

יש לך גם חברים שנחטפו. אתה פעיל במחאה להחזרתם?
"בגדול, אני במצב שאני צריך להתעסק בעצמי לפני הכל אז זה קצת מזיז את כל המצב המדיני מהראש ומהלב שלי, אני מנסה להימנע מהתוכן הזה כמה שיותר, כי אני חייב לשמור על עצמי. לא הצלחתי להגיע לעצרות. ואני לא גאה בזה, אבל זה קשה לי". 

כדי שיוכל להמשיך ולשקם את עצמו, שלו נתמך בפיצויים שקיבל מהמדינה כשורד הנובה. "ייאמר לזכותם של ביטוח לאומי שבתחילת המלחמה הם העבירו כסף אוטומטית כי הם הבינו את גודל השעה, אבל אחר כך התחילו פרוצדורות וכל מיני ועדות לבדוק את המצב שלך, אם אתה זכאי לקצבה כלשהי, לאחוזי נכות. במצבי קיבלתי את הקצבה הכי גבוהה שיש, הם משלמים כל חודש ונותנים סל טיפולים. אם זה מספיק או לא, אני לא כל כך יודע להגיד כי אני הייתי בחו"ל רוב השנה הזאת ופחות התעסקתי בזה". 

איך נכון בעיניך שיעזרו לשורדי הנובה?
"שיבינו באמת מה עברנו, שזה קרה במשמרת שלהם ושצריך לעזור בלי להקשות. באמת לתת, כי אנשים פה באמת צריכים, זה לא שהם מנסים לעקוץ ומנסים להשיג תעודת נכה כדי לעקוף בתור. זה ממש לא הסיפור, תפתחו עיניים ופשוט תתנו".

היו נתונים שונים על אובדנות אחרי 7 באוקטובר, דבר שלא מרבים לדווח עליו כדי שלא לעודד מקרים נוספים. גם אמא שלך, באופן עקיף אומנם, הייתה חלק מהגל הכואב הזה.
"כן. אמא שלי הייתה אישה מדהימה ש-7 באוקטובר פשוט שרף לה את הנשמה, כיבה לה את הנשמה ביום. אז כן, זה יכול לקרות להרבה אנשים, וצריך לתת לזה יותר במה. אני לא חושב שזה יעודד התאבדות אם יודעים איך להנגיש ולהסביר, זה צריך דווקא להועיל בעיניי".

בפרספקטיבה של כמעט שנה לאובדן של אמא שלך, יש לך תובנות אחרות על מה שקרה?
"יותר הבנה, קבלה של מה שהיא עשתה, אני מדבר אליה הרבה, אני מתגעגע אליה. אני חושב שעוד לא כאבתי את הכאב האמיתי שאני אמור לכאוב, אבל זה גם יגיע בזמנו. אני אחרי אובדן משולש וטראומה משלי, אין איש מקצוע שיגיד לי 'אתה בסדר, אתה לא בסדר'. אם כבר, אני יכול להגיד להם". 

בזכות מפל ובלעדיה

המוטו של שורדי הנובה הוא We will dance again, אנחנו נרקוד שוב. שלו חי לאור ההבטחה וחזר לרקוד בפסטיבלים הגדולים בעולם. בין היתר בילה 8 ימים בפסטיבל הטראנס אוזורה בבודפשט, לצד יונה אדם, אמא של מפל ושל אשת התקשורת מעיין אדם. לפסטיבל הברנינג מן בנבאדה הוא נסע עם החברים מהנובה, שהקימו מיצג עם שמות ההרוגים והסבירו למבקרים מה קרה שם. "זה הרבה יותר עוצמתי ממה שאפשר לדמיין. הגיע מישהו מסן פרנסיסקו, ניגש אליי, שאל אותי אם אני קשור לדבר הזה ואמרתי לו שלצערי כן. ותוך כדי שדיברנו הוא התחיל לבכות, חיבק אותי, הצטלם איתי, אמר לי מילים חמות וגדולות והבטיח שיעזור לפרסם את זה. הוא סוג של הרגיש לא נעים שהוא לא נתן לזה יותר מדי חשיבות עד עכשיו".

יש רגעים של חרדה בתוך מסיבה?
"לא, אני מאוד מחובר לעצמי, אני גם לא מגזים עם כלום בגלל שאני מחובר ומודע למה שעברתי".

איך היה להיות בפסטיבל עם יונה?
"מדהים. אני מעריץ את האישה הזאת, מעריץ את הכוחות הנפשיים שלה. היא מעוררת השראה ואני ממש מחובר אליה. מפל הייתה בת הזקונים שלה, הייתה מספרת לה כל דבר, גם עלינו. אז אני ויונה התאהבנו מאוד מהר גם כשמפל עוד הייתה בחיים. כשאני רואה אותה והיא רואה אותי היא נזכרת במפל וזה עושה לה טוב. היה לי איתה שבוע מדהים. בכינו ביחד, צחקנו ביחד, שתינו בירה, היא הכינה גופיות עם תמונה של מפל לובשת שמלה לבנה ונראית כמו מלאכית, מאחור מודפס 'אל תפסיקו לרקוד משוגעים'. היה שם כאב ובכי שלי ושל יונה ביחד, של כל אחד מאיתנו לבד, המון רגעים שאני לא יכול להסביר במילים. זה היה אחד השבועות הכי מטורפים בחיים שלי בזכות מפל ובלעדיה".

מעיין, אחותה של מפל, עברה שנה מורכבת. לצד אובדן אחותה, היא ילדה את בתה השנייה והתמודדה עם גידול סרטני נדיר.
"הייתי מודע למצב רק אחרי שהיא קיבלה את הבשורות הטובות, שהיא נקייה מסרטן. ישר התקשרתי אליה ושמחנו ואמרתי לה שאראה אותה כשאחזור לארץ. אני שרוף על מעיין, ועכשיו עם קדם המתוקה. איזו משפחה מיוחדת, אני ממש אוהב אותם".

פשוט חזרתי להאמין

על הקמיצה מונחת לו טבעת עץ החיים. "מפלי קנתה לי צמיד עץ החיים בפסטיבל אוזורה הקודם ואמרה לי, 'אני רוצה לחיות את כל החיים איתך'. לא הורדתי את הצמיד עד שהגעתי לאוזורה האחרונה בלעדיה, ועברתי שם מסע מטורף כשהיא איתי כל הזמן. ביום האחרון ראיתי בדוכן את הטבעת, ועשיתי טקס. הורדתי את הצמיד, שמרתי אותו בפאוץ', והעברתי את עץ החיים לטבעת. אני לא מוריד אותה לעולם. מפלי פה. פה, פה, פה, בכל מקום. אני לא רוצה להיפרד ממנה בחיים".

כחלק מהרצון לזכור ולהנציח, משפחתה של הילי סולומון הפיחה חיים בעיצובים של הילי ויצרו את את קולקציית "אשכרה", בגדי מסיבות בעיצובה, שנועה קירל כבר הספיקה לבחור בגד מתוכה להופעה הקרובה. "שמחתי לראות כמה זה נראה מטורף. אם היא הייתה עושה את זה בעצמה זה היה נראה ככה".

בתוך פרויקט ההסברה וההנצחה שאתה כל כך עמוק בתוכו, הצלחת לבנות לך גם שגרה?
"יש לי שגרת בוקר. קם, עושה פעילות ספורטיבית, מדיטציה, מקלחת, תפילין. דבר כזה לוקח באזור השעתיים וחצי. חוץ מזה כל יום משתנה, אם אני בארץ, אם אני בחו"ל, וממשיכים לשלוח לי הודעות מכל העולם. רוצים לשמוע אותי בקולומביה, בצ'ילה, באירופה, בארה"ב. זה מטורף, קשה כבר להשתלט על זה".

זה משהו שעתיד גם להיות פרנסה?
"לא פרנסה, אבל זה נותן לי את מה שאני צריך. זה נותן לי שקט".

יש לך יכולת לראות את עצמך מתקדם? אולי בזוגיות?
"ניסיתי, אבל לא באמת הייתי מוכן. אני משווה כל הזמן כל דבר וזה קשה, אני לא סתם חוזר ואומר את זה, זו לא קלישאה, זו פשוט המציאות – מפל היא הילדה הכי מושלמת שפגשתי בחיים מכל הבחינות. היצור הכי טוב שדרך על אדמת כדור הארץ זאת מפל אדם, אז פתאום כשהיא נרצחת לך מול העיניים ונעלמת מהעולם וצריך להתחיל דף חדש, זה קשה לא להשוות. הייתי במקום הכי טוב בעולם, הכי מאושר, הכי מאוהב, היה לי הכי טוב שיכולתי לדמיין, הכל קיבל פרופורציה כשהייתי איתה. עכשיו למצוא אחת חדשה פחות טובה ממנה? למה? אני לא רוצה פחות טובה ממנה. אני רוצה אותה, זה לא הגיוני ולא אפשרי, אבל אולי יצליח בעתיד לקרות משהו שימלא את החסר. זה חתיכת חסר, אז זו צריכה להיות חתיכת אישה".

בתוך כל השנה הזאת, הצלחת לשמור על האמונה באלוהים?
"איבדתי בהתחלה וחזרתי. כעסתי עליו, איך זה קרה לבן אדם הכי טוב בעולם, בכלל לאנשים הכי טובים בעולם. איך זה הגיוני? איך נתת לזה לקרות? למה השארת אותי פה? אתה רוצה להתעלל בי? להרוג אותי נפשית, כאילו? גם חשבתי בעצמי לסיים את החיים שלי. אבל הזמן שעובר, והשיתופים, ושיחות עם אנשים, והגעתי לקבר של הרבי מלובביץ'. הבנתי שזה גדול מאיתנו, שזה הגורל, ושצריך להמשיך הלאה".

בין להמשיך הלאה לבין למצוא את האמונה ולהניח את התפילין בבוקר יש הבדל.
"נכון, זה פגש אותי במקומות שקרו לי דברים על-טבעיים שאני לא יכול להסביר במילים ואני גם לא רוצה לצאת משוגע פה, אני בן אדם מאוד ריאלי ומחובר. זה משהו שאי אפשר להסביר במילים, פשוט חזרתי להאמין. חזרתי לדרך שלי. זה כואב, זה קשה, אבל אני כאן והחיים שלי ממשיכים".

מה השתנה בך בשנה הזו?
"הבנתי שאני יכול לעשות דברים שלא חלמתי או חשבתי שאי פעם אעשה. זה גם במה שקשור לנובה ולאובדן, אבל היום זה גם בפאן ובחופשות ובלהמציא את עצמי מחדש. היום אני מרגיש שאני יכול לעשות הכל. היום אני בהבנה שקיבלתי חיים שלמים על פני האדמה במתנה, ואני הולך לחיות אותם כמו מטורף. כמו שלא חשבתי בחיים שאני אחיה".