ינואר 2004, כלא "נווה תרצה". החוג לדרמה מעלה מופע בשם "הצגה לא מקצועית", בכיכובן של האסירה אתי אלון והאסירה סיגלית חיימוביץ', שהורשעה ביחד עם רעי חורב ברצח הנער אסף שטיירמן. שתי האסירות, שחלקו תא במשך תקופה ארוכה והפכו לחברות נפש מאחורי הסורגים, מנהלות על הבמה דיאלוג ספק משועשע, ספק ציני.
אלון: "זאת לא ההיא מהפרשה של הבנק... נו זאת... אתי אלון...?"
חיימוביץ: "לא מה פתאום... זאת לא".
אלון: "איך את בטוחה?".
חיימוביץ: "כי אתי אלון היא רזה כזו".
אלון: "נו, מה יש לה פה חוץ מלאכול? אז השמינה כמה קילו. זו בטוח היא".
חיימוביץ': "למה את חושבת ככה?".
אלון: "תסתכלי על השורשים שלה, ממש כמו בעיתון".
תשע שנים אחרי, סוף 2013. האסירה ט' 1135075, המוכרת יותר כאתי אלון, קרובה מתמיד לשחרור מוקדם מהכלא. אחרי 11 שנה מאחורי הסורגים, שבמהלכן איבדה את הכול והתמודדה עם משברים אישיים עצומים – גירושים מבעלה שלומי, נתק משני ילדיה, מות אביה אביגדור ומחלת הסרטן של אימה רחל, אלון נחושה לעשות כל מה שצריך כדי להוכיח לוועדת השחרורים, למנהלי כלא "נווה תרצה" ולבית המשפט שהיא בשלה לצאת אל החופש. "נכון, עשיתי טעות נוראית, שילמתי ואני משלמת עליה מחיר כבד מאוד וזה ילווה אותי לכל החיים", אמרה בשיחות שניהלה לאחרונה עם מקורביה, "פספסתי את השנים הכי יפות של הילדים שלי, את הנעורים שלהם. איבדתי את בעלי ואת אבא שלי, עכשיו אני רוצה להשתקם. לפתוח דף חדש בחיים. אני הולכת לעבור תקופה קשה מאוד אבל אני מוכנה. יש לי מטרה ואני אעמוד בה".
אלון, אוטוטו בת 46, מנהלת בחודשים האחרונים קרב מאסף על עתידה. כעת היא שואפת לפתוח דף חדש ונטול סטיגמות, ולהוכיח לכולם מיהי אתי אלון האמיתית - לא העבריינית, הנוכלת והרמאית אלא האזרחית הטובה. "אני מוכנה לעבור בכל עבודה", אמרה למקורביה השבוע, "אפילו לספור עלים של פרחים, לעבוד בבית אריזה מהבוקר עד הלילה, אין לי בעיה עם זה. שום דבר לא ישבור אותי. אני חזקה, עברתי משברים קשים שאחרים היו מתרסקים מהם, מתפרקים לחתיכות, מתאבדים".
למה מתנגד שב"ס לשחרור?
בחודש מאי האחרון דנה ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר בבקשתה של אלון לקיצור עונשה, לאחר שריצתה שני שליש ממנו - 11 שנות מאסר. במהלך הדיון, הוצג דו"ח של עובדת סוציאלית מטעם השב"ס, ששוחחה עם אלון כמה פעמים. אלון הביעה בפניה את החששות מהמפגש עם העולם שבחוץ ומחידוש הקשרים עם בני משפחה ועם חברים קרובים.
לתדהמתה של אלון ושל פרקליטה, עו"ד שי נודל, על אף היותה אסירה בעלת התנהגות למופת, ועל אף שלבקשתה צורפו מספר חוות דעת מלאות שבחים, שב"ס התנגד לבקשתה לשחרור מוקדם, בנימוק שהיא עדיין לא בשלה לשיקום פרטני. מפקדת כלא נווה תרצה, סגן גונדר שרה פרידמן, שיגרה מכתב מפתיע לוועדה ובו סיפרה על מקרה ספיציפי המעיד על כך שאלון אינה בשלה לשחרור מוקדם. לדבריה, בשנה האחרונה החלה אלון לעבוד במפעל לייצור וילונות ופריטי אמבטיה באזור התעשייה ברמלה, לא הרחק מכלא נווה תרצה. בשלב מסויים היתה אלון עדה לניסיון גניבת וילון, אך בחרה לא לדווח עליו לממונים. לטענתה של סגן גונדר פרידמן, מדובר באירוע משמעותי שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום.
"דפוס התנהגותי זה הינו המשך לדפוס התנהגותי שהפגינה אלון בעבר, ואינו עולה בקנה אחד מהמצופה מאסירות בהליך שיקום", כתבה פרידמן לוועדת השחרורים, "כמו כן, גורמי הטיפול התרשמו שעדיין לא הבשילו התנאים להעבירה לשיקום פרטני". מה שעוד מקשה על אלון היא העובדה שטרם התחילה לשלם את הקנס שהטיל עליה בית המשפט כשגזר את דינה – 5 מיליון שקלים, מה שגרם גם ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, להתנגד לקיצור עונשה.
בעל המפעל, אגב, חשב אחרת לגמרי. הוא שיגר לוועדה מכתב שבו שיבח את עבודתה של אלון והצהיר שהוא מוכן להעסיקה במידה ויוחלט להעניק לה שחרור מוקדם. גם דבריה של אלון בפני חברי הוועדה, המתפרסמים כאן לראשונה, מעידים כי משהו בכל זאת השתנה: "אני אחראית באופן אישי ובלעדי לטרגדיה שקרתה לכל אחד מעובדי הבנק ולקוחות הבנק", אמרה. "הסיפור של אחי (הכוונה לעופר מקסימוב – ש.א.) לא מוריד כהוא זה מהאחריות שלי. יכולתי בכל רגע ורגע לפעול אחרת, וזה ברור לי כמעט מהיום הראשון שבו נעצרתי. מעולם לא האשמתי אף אחד. לא הורדתי מאחריותי בגין נסיבות חיי. אני חושבת שאדם שעושה עבירות מרמה וגניבה כפי שעשיתי, הוא אדם... המשול לנרקומן. כששואלים אותי איך אני יכולה להבטיח שיהיה בסדר בחוץ... לאדם שעשה כל כך הרבה שנים עבירות מרמה, זו מלחמה יומיומית עם עצמי.. ואשקר אם אגיד שהכול אצלי מאוד ברור, כי זה לא נכון".
למרות הכנות, חברי הוועדה, בראשות השופט בדימוס שלמה שוהם, החליטו לדחות את בקשתה של אלון לקיצור עונשה. יחד עם זאת, הם המליצו שאלון תעבור תכנית שיקום פרטנית, שתוכל לסלול את דרכה אל החופש. "עצם לקיחת האחריות באומץ רב והצגת עמדה ברורה, שאיננה מטילה אחריות על אחרים, יש בה משום פתח לתקווה", כתבו חברי הוועדה בהחלטתם, "יתכן שיש רגליים לתחושת מפקדת הכלא, שעדיין לא בשלה השעה, אך לא מצאנו יסוד על מה היא משתיתה את תחושותיה... הגענו למסקנה כי עוד לא בשלה השעה ודין הבקשה להידחות. אך יחד עם זאת, נראה לנו כי אין לנעול את שערי התקווה בפני האסירה".
זו אינה הפעם הראשונה שהמדינה מקשה על אלון ומונעת ממנה הטבות בסיסיות, שכל אסיר זוכה להן. לפני כחמש שנים ניהלה אלון מאבק משפטי, לאחר שהשב"ס סירב לאפשר לה לצאת לחופשות מהכלא. היא פנתה לבית המשפט, טענה שהיא מופלית לעומת אסירים אחרים – וזכתה. בתחילה יצאה לחופשות של 24 שעות פעם בחודש, ובהמשך הורחבה החופשה ל-96 שעות. לפני כשלוש שנים ביקשה אלון להשתלב בתכנית שיקום קבוצתית מחוץ לכלא - שלב אחד נוסף בדרך לקבלת שחרור מוקדם - אך שב"ס התנגד, בנימוק שלקוחות הבנק שנפגעו, או לחילופין גורמים עבריינים, עלולים לפגוע בה. אלון לא ויתרה, הגישה עתירה לבית המשפט – וזה פסק לטובתה.
גם לקראת השיקום המתקרב, המדינה לא מקלה עם אלון. היא כבר מצאה מקום עבודה בראשון לציון, שיהווה חלק מתכנית השיקום שלה ביום שלאחר השחרור, אך נאמר לה שהיא חייבת לעבוד בעיר מגוריה - חולון. "היא עכשיו באטרף למצוא לעצמה מקום עבודה חדש. זה לא קל עבורה, כי אסור לה לבוא במגע עם כסף או חשבונות, וגם אין בעלי עסקים שעומדים בתור כדי להעסיק אותה", מספר קרוב משפחה, "גם אסור לה לנסוע במוניות או בכלי רכב פרטיים, אלא רק בתחבורה ציבורית. היא חסרת אמצעים לחלוטין, אבל גם הפעם היא תתגבר ותפתח בחיים חדשים. זאת אתי, יש לה כוחות נפשיים שאין להרבה אנשים".
"היא לא מתמוטטת בקלות - יש לה על המצח אות קין, אבל היא לא נשברת", מחזקת אסירה לשעבר, המכירה היטב את אלון, "היא בודדה, אין לה כמעט חברות בכלא ומחוצה לו, אסירות אחרות במצבה היו מזמן מתאבדות, אבל אצלה קרה משהו אחר: מאסירה חסרת ביטחון, חשדנית, שקטה, מופנמת וסגורה היא הפכה לדוגמא לשאר האסירות. השיקום שלה הוא לא דבר מובן מאליו"
באחרונה, משכה אלון את העתירה שהגישה לבית המשפט המחוזי בלוד נגד החלטת ועדת השחרורים. "אין שום סיבה שבעולם שבעוד כמה חודשים אתי לא תשתחרר", אומר גורם בכיר בשב"ס, "היא אסירה טובה מאוד, חיובית, אסור לאף אחד לשפוט אותה. היא עברה תהליך שיקומי ארוך מאוד ואני מעריך ששב"ס יתמוך בשחרור מוקדם שלה".
"עופר היה בשבילה יותר מאלוהים"
סיפורה של אלון הוא סיפור על אישה שעשתה הכול למען המשפחה – במיוחד למען אביה ואחיה הבכור – אך סיימה בודדה וחסרת כל. היא נולדה בחולון כאתי מקסימוב לרחל, עקרת בית, ולאביגדור, איש עסקים. אביה היה הבעלים של מספר חנויות בעיר, ובני הזוג מקסימוב חיו ברמת חיים גבוהה. שלושת ילדי המשפחה, עופר הבכור, אתי האמצעית ומיכל הקטנה, נולדו עם כפית כסף בפה ופונקו ללא הפסקה. אתי, שלמדה בבית היסודי "תבור" ואחר כך בתיכון "קוגל", הגיעה תמיד לבית הספר בבגדים חדשים ואופנתיים.
"היא היתה מתלבשת כמו בובת ברבי, אהבה מאוד בגדים ונעליים, והתלמידות בכיתה תמיד קינאו בה על הבגדים היפים שלה", מספרת חברה לשעבר של אלון לספסל הלימודים. "היא היתה תלמידה די ממוצעת, חרוצה, שקטה מאוד, נחבאת אל הכלים". ספר המחזור מחדד את חיבתה של הנערה מקסימוב לבגדים אופנתיים: "היא מתלבשת ללא דופי, כמו מלכת יופי", נכתב שם, "ביום אחד קונה נעליים, ביום שני חולצה ומכנסיים. ביום שלישי קונה את השאר ואי אפשר לדעת מה תקנה מחר".
בצבא שירתה אלון כאחראית לשכה בפרקליטות הצבאית ביפו וזכתה בתעודת שחרור עם המלצות טובות. בגיל 21, זמן קצר לאחר שהשתחררה מצה"ל, הכירה את שלומי אלון - איש עסקים מקומי ובעל חנות ירקות, בדיוק כמו אביה. הם נישאו באולם מפואר בבת ים ובמרוצת נישואיהם נולדו להם שני בנים, כיום בני 20 ו-16.
אלון לא רצתה להיות עקרת בית אלא אשת קריירה בזכות עצמה. היא החלה ללמוד לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, אך לא סיימה את לימודיה. למרות זאת, התקבלה בשנת 1994 לעבודה ככספרית בסניף הבנק למסחר שברחוב לילנבלום בתל אביב. "היא הגיעה למסקנה שעבודה בבנק היא הבטוחה והיציבה ביותר בכל מה שנוגע לפרנסת המשפחה", מספרת קרובת משפחה, "ההורים תמכו ועזרו לה וגם הבעל שלומי עודד אותה".
מהר מאוד התקדמה בעבודה: תחילה עברה לתפקיד פקידה, ותוך חמש שנים מונתה לסגנית מנהל מחלקת ההשקעות בבנק. היא נבחרה כמה פעמים לעובדת מצטיינת, זכתה בבונוסים שמנים ואף בתעודת הוקרה על חריצותה ויעילותה. 12 שנים עבדה בבנק למסחר, והפכה מוקד עלייה לרגל עבור לקוחות ועובדים. "היא היתה 'העובדת הסוציאלית' של הלקוחות", מספרת קרובת משפחתה, "הם היו משתפים אותה בכל מה שעבר עליהם בחיים. סמכו עליה בעיניים עצומות. תמיד הקשיבה ונתנה עצות. בכירי הבנק ראו בה עובדת עם פוטנציאל גבוה לקידום, היא הפכה לאישה חזקה בבנק".
מקסימוב מכר חלק מהחנויות ומהעסקים של אביו כדי להחזיר את החובות, אבל גם זה לא עזר. הריבית הרצחנית איימה להטביע אותו, וחשבון הבנק שלו הפך ל"מוגבל". כמוצא אחרון, פנה לאחותו אתי כדי שתסייע לו. אלון היססה, אך כשהבינה שאחיה הנערץ נקלע לצרות המסכנות את חייו, החליטה להיחלץ לעזרתו. היא החלה למשוך כספים מחשבונות של לקוחות בבנק למסחר, ללא ידיעתם, והעבירה צ'קים לגובים בשוק האפור, שהיו מקושרים לארגון פשיעה ירושלמי, בראשותו של העבריין גבי בן הרוש.
לאלון היתה שיטה מסודרת שמנעה כל חשד "כשלקוח רצה לקבל כסף במזומן, הייתי לוקחת מחשבון של לקוח אחר", העידה במשטרה, "כל הזמן הייתי מעדכנת את הרשימות של הלקוחות שלקחתי מהם את הכסף, כדי שאוכל לעקוב אחריהם. עופר כל הזמן אמר שכשנעשה את 'המכה' בקאזינו, נחזיר את הכסף לבנק. כל הזמן הוא היה אומר לי: 'אתי, אני נשבע לך שזה הצ'ק האחרון', ויהיה בסדר".
בין השנים 1997-ל-2002, הוציאה אלון מחשבונות הבנק 271 מיליון שקלים, אשר הועברו למימון הימוריו של אחיה. "אתי הקריבה את חייה למענו של עופר ושילמה על זה בריבית דריבית", אומר מקורב למשפחה, "עופר היה בשבילה יותר מאלוהים. גם אז וגם היום היא אוהבת אותו, למרות הכול. זה החינוך שהיא קיבלה בבית".
מי שחשף לבסוף את מעילת הענק של אלון – הגדולה בתולדות המדינה – היתה היא עצמה. ב-25 אפריל 2002 החליט בנק ישראל לערוך ביקורת שגרתית בבנק. אלון נמלאה פחד מכך שיחשפו את מעלליה והחליטה להקדים תרופה למכה. היא משכה 70 אלף שקל במזומן והגיעה בבהילות למשרדם של עורכי הדין קרן ובני נהרי וביקשה לשכור את שירותיהם. כששאלו מדוע היא זקוקה להגנה משפטית, חשפה בפניהם כיצד הונתה את הבנק וביקשה שילוו אותה למשטרה. "אם אתי אלון לא היתה מגיעה למשטרה ביוזמתה וחושפת את הפרשה, לא בטוח שעד היום היו עולים על ההונאה הענקית שהיא ביצעה", אומר קצין משטרה. "במקרה הטוב, זה היה לוקח לפחות עוד כמה שנים. היא היתה כל כך מתוחכמת".
בעקבות חשיפת הפרשה נעצרו אלון, אחיה עופר ואביה אביגדור, והוגשו נגדם כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב. אלון הורשעה ונידונה ל-17 שנות מאסר ולקנס של חמישה מיליון שקלים. אביה נידון לשש שנות מאסר ואחיה נידון ל-15 שנות מאסר (בבית המשפט העליון הוחמר עונשו ל-17 שנה) ולקנס בסך שלושה מיליון שקלים. בעקבות המעילה התמוטט הבנק למסחר, והמדינה נאלצה להחזיר ללקוחות רבע מיליארד שקלים.
שלומי אלון, בעלה דאז של אתי, נותר המום ופגוע עד עמקי נשמתו. הוא לא האמין שבמשך חמש שנים ניהלה אשתו חיים כפולים מאחורי גבו. לא רק שהפך בבת אחת להורה יחיד, המטופל בשני ילדים, כעת גם הפך מירקן אלמוני למי ששמו מככב בכל כלי התקשורת. כשנה וחצי לאחר התפוצצות הפרשה, החליט להתגרש. "הגירושים שברו אותי לגמרי, ראיתי הכול שחור", סיפרה אלון בזמנו לאחת מחברותיה, "זה האדם שהכי אהבתי בעולם, כתבתי לו מכתבים מהכלא. לא היה לי קל להסכים לתת לו גט אבל הבנתי אותו. אחרי הכל, השארתי אותו לגדל לבד שני ילדים. אני יודעת שפגעתי בו".
"היום היא פוגשת בחופשות את אחד הבנים, וזהו. אני מאחל לה את כל הטוב שבעולם, שתקבל את קיצור העונש ותתחיל גם היא בחיים חדשים, אבל אני במקום אחר לגמרי. אם תשאל אותי היא סבלה מספיק, אבל כנראה מבחינת המדינה זה לא מספיק. בכל מקרה, לאתי יש כוח רצון עצום, כלום לא ישבור אותה. היא עשויה מעופרת יצוקה ואני מאמין שבסופו של דבר היא תצליח בתכנית השיקום ותשתחרר. אני חושב שהיא למדה את הלקח מכל הפרשה הזו. היום אני בעיקר מרחם עליה".
בתכנון: ספר שיחשוף הכל
הכניסה של אלון לכלא זכורה עדיין למשפחתה וקרוביה כטראומטית במיוחד, גם ממרחק השנים. באחת נפרדה מילדיה, שהיו אז רק בני ארבע ותשע, ונחתה לקבלת פנים אגרסיבית מאוד בנווה תרצה. "הימים הראשונים של אתי בכלא היו קשים מאוד", מספרת קצינה בשב"ס, "עבורה המקום היה כמו ג'ונגל עם כללי משחק משלו. היו מיקרים שהיא היתה מסוגרת, בכתה המון, לא תקשרה עם הסביבה. לקח לה כמה שבועות לקלוט ולהפנים שהיא בכלא ושיש פה חוקים ונהלים, שיש ספירת אסירות בבוקר ובערב. עובדות סוציאליות וקצינות חינוך בכלא ניסו להסביר לה שזה לא סוף העולם, שאסור לה להתפרק כי הדבר עלול לפגוע בילדיה, אבל היא לקח את העונש הזה בצורה קשה מאוד. ייאמר לזכותה שהיא התעשתה מהר מאוד והחלה להתערות בנעשה בכלא ולהשתתף בסדנאות וחוגים, וזה מה שהציל את החיים שלה".
לאט לאט, החלה אלון להשתלב בחיי היומיום בכלא. כתבה לעיתון האסירות "נווה תקווה" ובהמשך גם ערכה אותו בפועל, הרצתה בפני אסירות, השתתפה בפרויקט ייחודי של הנקת גורי ארנבות ואף החלה לשחק בהצגות שעלו בכלא. "אלון היא שחקנית מדהימה, עשתה לעצמה שם בכל השב"ס", מספר גורם בכיר בשב"ס, "היא אינטליגנטית וחריפה, מצחיקה, צינית ומושחזת. מאסירה ביישנית ושקטה פתאום קיבלנו אסירה פעילה, שעוזרת לאסירות אחרות להשלים 12 שנות לימוד וגם מתפקדת כעוזרת הוראה בכיתות הלימוד. הבעיה היא שבתוכה יכולת להרגיש כל הזמן כמה היא עצובה ובודדה. היו לה מעט חברות בכלא. היא לא התחברה לכל אחת".
אז מה יקרה ביום שאחרי? במידה ואלון אכן תזכה בקרוב בשחרור המיוחל, מקורביה מספרים כי היא מתכננת לכתוב ספר על הפרשה. היא כבר כתבה מספר יומנים, ולפי הכריזמה שהפגינה בהצגות שהשתתפה בהן בכלא, היא עשויה להפוך למרצה מבוקשת. האם זה ישתלם לה? לא בהכרח. "גם אם היא תכתוב ספר שיהפוך לרב מכר ענק ותרצה בכל הארץ על הפרשה, המדינה לא תוותר לה ותדרוש שהיא תעביר אליה את ההכנסות", מסביר גורם משפטי, "לאתי אלון יש עוד 5 מליון שקלים לשלם. הדרך שלה אל החופש המלא עוד ארוכה".