יום שישי האחרון, שעת ערב בסאו פאולו, ברזיל. אחת המסעדות היהודיות היקרות בעיר הומה בלקוחות שיושבים לאכול ארוחה לפני כניסת השבת. יהושע אליצור, משגיח כשרות במסעדה, מתארגן לקראת יציאה הביתה. הוא תכנן להגיע הביתה, להתקלח, להתלבש במיטב מחלצותיו ולשים פעמיו לבית הכנסת - אלא שרגע לפני שיצא מדלת המסעדה, התוכניות שלו נאלצו להשתנות. בהפתעה גמורה, שוטרי משטרת ברזיל והאינטרפול מסתערים לעברו של אליצור מכל הכיוונים, כובלים אותו באזיקים ומכניסים אותו בבהילות לתוך ניידת מאובטחת. בהלם מוחלט הוא צעד איתם החוצה, לא מראה סימני התנגדות. "יש לכם טעות, לא עשיתי כלום, זה לא אני, אני לא אשם בשום דבר", הוא ממלמל.
החבורה עושה דרכה לכלא המרכזי בעיר, שם מוכנס אליצור לתא מעצר. עשר שנים של מרדף חוצה יבשות, מצוד מורכב, מעקב סמוי, האזנות סתר ויירוט שיחות נגמרות במעצרו של האיש שחייו מכילים את כל החומרים לסרט מתח: גרמני נוצרי שהתגייר, גר בהתנחלות בשומרון, הרג פלסטיני, נמלט מהארץ רגע לפני גזר הדין וחי בזהות בדויה.
"יהושע היה בטוח שלא ייתפסו אותו", סיפר א', יהודי המתגורר בסאו פאולו, "רק מעטים ידעו על הסוד שלו. היו אנשים שעזרו לו כל פעם למצוא דירת מסתור אחרת, נתנו לו כסף, סידרו לו עבודה, ריחמו עליו. הסיפור שהוא סיפר נגע להם ללב. הוא היה אדם מאוד זהיר, את האמת אני גם הופתעתי מזה שהשוטרים הגיעו אליו".
אלא שאליצור, 44, כנראה לא היה זהיר מספיק: בשבועות האחרונים, מספרים חבריו בברזיל, אחרי שנים של חיי בריחה מתחת לרדר, החל להרשות לעצמו לשחרר קצת יותר. הסתובב חופשי ברחוב, שוחח בחופשיות עם אמו ואחיו בטלפון הנייד ואף חשף את סיפורו בפני אחד מבני הקהילה. המידע הרגיש זלג לאינטרפול, ומסע ההימלטות שלו נגמר.
"כולנו בהלם מזה שהוא נעצר בברזיל, במשך שנים אף אחד כאן לא ידע לאן הוא ברח", סיפר השבוע אריה גולדברגר, תושב איתמר, ההתנחלות בה התגורר אליצור. "יהושע היה עוף מוזר. אחד שלא התחבר כל כך לאנשים, בחור שחי לבד בתנאים קשים, אף פעם בלי חברים סביבו. יום אחד הוא פשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לאף אחד לא היה מושג מה קרה לו. עכשיו זה נגמר".
לגלות את בורא עולם
יהושע אליצור נולד בכפר קטן יחסית במערב גרמניה לזוג הורים נוצרים קתולים. אביו שימש בתפקיד בכיר במערכת המיסים, אמו הייתה מורה לחקלאות וכלכלת בית ואחיו הקטן גדל להיות רופא מנתח. כבר בגיל עשר הוריו שלחו אותו לפנימייה יוקרתית הממוקמת במנזר קתולי ליד מינכן. "הם רצו שאקבל חינוך נוצרי טוב", סיפר לימים לחבריו בישראל, "היה חשוב להם שאהיה תלמיד טוב ואלמד רוקחות או רפואה".
מהר מאוד הפנימייה הנוצצת הפכה עבור אליצור לסיוט אחד גדול. במהלך העשור שהעביר שם התקשה להסתדר עם שיטת ההוראה ואופי המורים, ולבסוף עזב ועבר ללמוד בקולג' במינכן. "סבלתי מאוד בפנימייה, הרגשתי שאני חי בתוך בגיהינום", סיפר לחבריו. "החלטתי למרוד ולעזוב. אמא שלי הייתה עצובה מאוד אבל בסוף היא השלימה עם ההחלטה שלי".
מספר שנים מאוחר יותר פגש אליצור חבר ילדות שנטש יחד איתו את הפנימייה, ובסיוע אביו הקימו השניים רשת פיצריות ומסעדות איטלקיות ברחבי גרמניה. הוא למד בבית ספר לשפים את רזי הבישול האיטלקי, התמחה בעסקי המסעדנות, ובמהרה הפך לאיש עסקים מצליח. "עשינו המון כסף בזמן קצר מאוד. העסקים שגשגו. הייתה לנו תכנית להקים עוד עשרות סניפים, אבל באותה מהירות שהצלחנו והרווחנו כך גם התרסקנו", סיפר. "עלינו יותר מדי גבוה, ובסוף נשארתי בלי כלום. נפלתי והפכתי להומלס והייתי צריך להתחיל הכל מהתחלה. אלוהים העמיד אותי במבחן קשה מאוד".
מוכה וחבול, החל אליצור לעבוד לפרנסתו כפועל בניין וכמוביל. בהמשך עזב את גרמניה והחל לעבוד כמעצב דלתות ביטחון וכספות בחברה גדולה כדי לממן לימודי עיצוב תעשייתי באוניברסיטה במילאנו. שם, באיטליה, התקרב לראשונה ליהדות. "באותה תקופה התחלתי לקרוא תנ"ך, להכיר את הקהילה היהודית. אולי כל הצרות שעברו עליי גרמו לי להבין שבכלל נולדתי יהודי ובטעות אני נוצרי", אמר למקורביו שנים מאוחר יותר. "חיפשתי משמעות לחיים שלי והגעתי למסקנה שיהדות היא הדת שלי. התחלתי ללמוד פרשות השבוע, סוגיות בגמרא, ללכת עם כיפה. הכי הושפעתי מספר איוב, הוא חיזק לי מאוד את האמונה בבורא עולם".
בשנת 2000, לאחר גיחה קצרה לגרמניה לטיפול באביו החולה, השלים את המהפך בחייו ועלה לישראל, למורת רוחה של אמו. "ההחלטה התבשלה אצלי כמו אוכל שמכינים לשבת, באיטיות, ואני לא מצטער עליה בכלל", סיפר בראיון למגזין סופשבוע של מעריב, "אמא ניסתה לשכנע אותי להישאר בגרמניה, היא פחדה שאיהרג בפיגועים. גם אחי לחץ עלי, אבל הייתי נחוש. פה אני מרגיש בבית".
רובה אחד, שתי מחסניות
בארץ התגורר אליצור בדירת חדר בבני ברק. הוא עבר הליך של גיור אצל הרב ניסים קרליץ וטקס ברית מילה בנוכחות עשרות מתלמידי ישיבת חוזרים בתשובה. לאחר שהתגייר החליט למחוק את שמו הגרמני ולקרוא לעצמו יהושע אליצור על שם יהושע בן נון. "הרגשתי שנולדתי מחדש", סיפר לחבריו, "אמא שלי לקחה את זה קשה מאוד, אבל היא לא ניתקה איתי את הקשר, ניסתה בדרכה להשפיע עליי לחזור לגרמניה ולחיות חיים טובים יותר ולא בעוני כמו בארץ, אבל זה לא עזר".
אחד מחבריו לישיבה סיפר השבוע: "יהושע לקח את היהדות בצורה קיצונית מאוד. מבחינתו כל הארץ שייכת רק ליהודים. אין עם פלסטיני, יישוב הארץ הוא מצווה גדולה. הוא היה די שקט, מופנם, לא בולט, אחד שלומד 12 ו-16 שעות ביממה. החבר'ה אהבו אותו, עזרו לו להתחזק, והוא לא דיבר אף פעם על החיים בגרמניה. היה לו חשוב לדעת הכול על היהדות להתעמק בכל סוגיה בגמרא".
נאמן לערכיו החדשים, החליט אליצור לעבור להתגורר ברכס איתמר שמעבר לקו הירוק. בכספים שחסך עוד בגרמניה רכש לו קרוואן והקים על אחת הגבעות שהשקיפו על ההתנחלות חווה קטנה ובה כמה עזים, חמור וכלב פינצ'ר שענה לשם מנגו, שתפקידו להתריע בנביחות על חדירת זרים. "יכולתי לעשות המון כסף בהיי-טק, אבל הבנתי שהייעוד שלי זה לגור כאן, אני אוהב טבע ואוכל אורגני", סיפר לחבריו מאיתמר, "אני רוצה לעשות משהו אחר, להתפרנס ממכירת גבינות, שמן זית, לגדל ירקות".
הוא חי ללא קו טלפון ובתנאים כלכליים קשים, וצה"ל אף הוציא צו הריסה נגד הקרוואן הלא חוקי שלו. תושבי המקום נהגו מעת לעת לתרום לו כסף ובגדים, להביא לו בסופי שבוע אוכל מבושל. פעם בשבוע היה מתקשר מטלפון ציבורי לאמו בגרמניה לשאול לשלומה, אך לא סיפר לה היכן הוא גר מחשש שתיבהל. במקביל, הכיר דרך שדכנית עולה חדשה מאתיופיה שהתגוררה בחדרה והשניים התאהבו. ב-2003 הצטרף אליצור לכיתת הכוננות באיתמר וקיבל לידיו רובה M-16 ושתי מחסניות. "הייתה לו מוטיבציה בשמיים, מבחינתו אסור להחזיק גרם של חול משטחי ארץ ישראל, הרגשנו שהוא קנאי מאוד למדינה", סיפר השבוע אחד התושבים.
ב-27 בספטמבר 2004 נסע אליצור בשעת בוקר מאיתמר לאלון מורה, כשלדבריו, לפתע הגיח נהג טרנזיט פלסטיני במהירות גבוהה ועלה על ציר הנסיעה מולו במטרה לפגוע בו. "הגברתי את המהירות ועצרתי את הרכב שלי בצד ימין של הנתיב, כשהקנה של הרובה שלי היה למטה והנצרה סגורה. החזקתי את הרובה ביד", סיפר לחוקר אבי בן שלוש ממשטרת מרחב השומרון, "נהג הטרנזיט זיהה אותי. הנשק שלי היה ביד ימין. הרמתי אותו וצעקתי: 'תעצור'. הם שמעו אותי כי החלונות של הנהג והנוסע היו פתוחים. עשיתי צעד קדימה וצעקתי שוב לעבר הנהג לעצור. זה היה ענין של רגע. הוא נתן פול גז, נסע ישר לכיווני. היה מטר ממני, המשיך לנסוע... ואז יריתי לעברו. היו כמה שניות של בלאגן. אחד הפלסטינים יצא החוצה וצעק לעברי: 'הרגת אותו, הרגת אותו'. יריתי כדור אחד, לא היה לי זמן לחשוב".
אליצור נשאר במקום. לאחר כמה שניות של התאוששות התקשר לצבא ולמשטרה והזעיק כוחות לזירת האירוע. ההרוג, צאהיל ג'בארה-אשתיה, בן 41, תושב הכפר סאלם הסמוך לשכם ואב לשמונה ילדים, עבד בישראל במשך כ-20 שנה כנהג באחת מחברות הגז הגדולות באזור ראשון לציון. "אבא מעולם לא פגע באיש, לא הזיק לאף אחד", מספרת בתו יסמין. "אהבו אותו מאוד בכל מקום שעבד, אפילו היה נשאר לישון אצל חברים ישראלים. הוא היה עמוד השדרה של הבית. אבא נרצח בדם קר. זה לא סתם עוד רצח, הוא ביצע פשע כלפי האנושות".
ראסן, אחיו של המנוח, מוסיף: "אף אחד לא סיכן את המתנחל הזה. הוא ביצע פה סוג של הוצאה להורג. ירה בו בלי שום סיבה כאילו היה נמלה. לפני המקרה הזה אותו מתנחל היה מתגרה בנו כל הזמן, מאיים לירות עלינו".
חוקרי המשטרה עצרו את אליצור וביקשו לברר את הרקע למעשה. קצן החקירות גיל אריאל שאל את אליצור האם מותו של אשתיה הגיע כנקמה על רציחתו של רב הישוב איתמר, שלמה מילר, כמה שנים קודם לכן. זה טען שפעל מתוך הגנה עצמית וירה מחוסר ברירה. כשהתעקש החוקר וניסה להבין מדוע לא ירה באוויר או בגלגלי הרכב, הגיב: "אני מוכן לענות על השאלה הזו בנוכחות עו"ד. חוץ מזה לא היה לי זמן לחשוב. לא ידעתי שאין לי סמכות לעצור כלי רכב בכביש".
הטעות שהפילה אותו
אליצור נעצר והוגש נגדו כתב אישום בגין הריגה. בית משפט שלום בכפר סבא שחרר אותו למעצר בית, אך הפרקליטות ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופטת, שדנה בערעור, דחתה אותו בנימוק שהטענה להגנה עצמית עומדת לזכות החשוד כל עוד שהחקירה לא הסתיימה. בהוראת בית המשפט הוא נאלץ להפקיד את דרכונו מחשש שיימלט, אך התובעת עו"ד נורית ורנהאוזר הזהירה שהוא עלול לצאת את גבולות ישראל עם הדרכון הגרמני. במהלך המשפט טען סנגורו, עו"ד חיים קאזיס, כי מדובר באזרח שומר חוק שהיה חשוף לסכנת חיים ולכן יש לזכותו. עם זאת, באוקטובר 2005 החליט השופט דוד רוזן להרשיע את אליצור בעבירה של הריגה וקבע מועד למעמד הטיעונים לעונש, בטרם ייגזר דינו. העונש המקסימאלי במקרה זה יכול להגיע עד ל-20 שנות מאסר.
כמה ימים לאחר מתן פסק הדין, התקשר אליצור לסנגורו במצב רוח קרבי. "הדרכון שלי הוא הביטחון שלי, אל תדאג", אמר לו, "קברו לי את החיים, אין לי מה לחפש פה יותר. באתי לארץ באהבה גדולה, הפכתי ליהודי, שמרתי על המדינה ובסוף הפקירו אותי". חבריו המעטים באיתמר ניסו לעודד את רוחו. "הוא היה שבור, במצב נפשי קשה מאוד, הרגיש שיש לו אות קין ושהסיפור ירדוף אחריו לכל מקום", מספר אחד מהם, "כבר אז הבנתי ממנו שהוא לא מתכוון לשבת בכלא ויהי מה. הוא שמר את הקלפים אצלו".
כמה ימים מאוחר יותר נעלם. התושבים באיתמר חשבו שיצא לפגוש חברים באחת ההתנחלויות הסמוכות, אבל ככל שנקפו הימים התבססה התחושה שאינו הולך לחזור. בפרקליטות ובמשטרה חיכו שיגיע לבית המשפט להשמיע את טיעוניו וכשהדבר לא קרה, פתחו אחריו במצוד. תמונתו הופצה בכל תחנות המשטרה בארץ כעבריין נמלט. "אין ספק שאם הפרקליטות והמשטרה היו מתעקשים לאחר הכרעת הדין לעצור אותו מידית ופונים לבית המשפט העליון, אליצור היה יושב היום מאחורי סורג ובריח", טוען גורם המקורב לפרשה. "היה ברור לכולם שהוא לא טיפש, מדוע המשטרה לא טרחה לשלוח שוטרים לסייר ליד הקרוואן שלו? לעקוב אחריו מידי יום? היו פה שורה של מחדלים משפטיים ומשטרתיים".
עשור מאוחר יותר ניתן לספר שאליצור ברח מהארץ בזהות בדויה ועם דרכון שרכש במאות דולרים מזייפן מסמכים. הוא טס לגרמניה לזמן קצר, קיבל כמה אלפי יורו מבני משפחתו ומשם המשיך למקסיקו, שם עבד כשבע שנים כמשגיח כשרות במסעדות יהודיות. הוא התערה בקהילה המקומית אבל לא חשף את עברו.
במשך כעשר שנים משטרת ישראל והאינטרפול ניסו לאסוף מידע על תנועותיו של אליצור. הם פספסו אותו בגרמניה ובמקסיקו ולבסוף איתרו אותו בסאו פאולו, התחנה האחרונה. "עזרנו לו להתאקלם בעיר, סידרנו לו כאן דירת שני חדרים קטנה אבל כל דפיקה בדלת הייתה מקפיצה לו את הלב", סיפר אחד מחבריו בברזיל. "לפעמים הוא היה מסתתר פתאום בתוך ארון בגדים או במרתף של הבניין, היה מאוד חשדן".
אליצור סמך במיוחד על שלושה חברים מהקהילה היהודית, להם גילה כי התכנית שלו היא להמשיך לארגנטינה, עמה לישראל אין הסכמי הסגרה. "בימים האחרונים לפני מעצרו, היו לו תחושות לא טובות. הוא סיפר שמישהו מאזין לו לטלפון, שעוקבים אחריו ברחובות. שמישהו צילם אותו, שבמסעדה בה עבד יש 'מרגלים'. חשבתי שהוא פרנואיד אבל הוא התעקש שהוא חייב לברוח לארגנטינה, את זה הוא לא הספיק", הוסיף אחד מחבריו.
יום לאחר שנפגשו, אליצור נעצר. נכון לעכשיו הוא ממתין להסגרתו לישראל. במשרד המשפטים שיגרו את מסמכי ההסגרה לברזיל ותוך 90 יום אמור בית המשפט במדינה לדון בבקשת ההסגרה. בינתיים, יסמין ג'בארה אשתיה, בתו של הנהג הפלסטיני המנוח, מנסה להתמודד עם הרגש שצף ועולה בעקבות תפיסתו. "אני מקווה שהוא ישלם על מעשיו וימוצה איתו הדין, הוא לקח את החיים של אבא שלי ללא סיבה", היא אומרת. "אני שמחה מצד אחד שהוא נעצר ומצד שני עצובה שאיבדתי את היקר לי מכול, שהעצב על מות אבי ילווה אותי כל החיים. אם הוא היה מכיר אותו אפילו לרגע אחד הוא לא היה עושה את זה, ולכולם בסיפור הזה היה סוף אחר".
מפרקליטות מחוז המרכז נמסר בתגובה: "הנאשם נמלט מהארץ טרם הטיעון לעונש. מיד לאחר שהורשע. הנאשם נעצר על ידי המשטרה בספטמבר 2005 ושוחרר למחרת היום למעצר בית על ידי השופטת ניצה מימון-שעשוע עוד בטרם הגיע התיק לפרקליטות. המשטרה הגישה ערר על כך לבית המשפט המחוזי אשר נדחה. בקשת הפרקליטות להחמרת תנאי השחרור שהוגשה לאחר מכן, נדחתה אך היא. הבקשה כללה יציאה מהארץ והפקדת דרכונו הישראלי ודרכונו הגרמני של הנאשם. חרף כל אלה ברח הנאשם מהארץ בסופו של דבר בזהות בדויה ובדרכון מזויף. במשך כל השנים שחלפו מאז בריחתו של הנאשם שקדו רשויות האכיפה בישראל ובעולם על איתורו ולמרות כל הקשיים המובנים הכרוכים בדבר, הצליחו להביא למעצרו בחו"ל. כעת נעשים מאמצים רבים לפעול להסגרתו על מנת להמשיך את ניהול ההליך נגדו".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "בתום למעלה מעשר שנים של עבודה מאומצת ונחושה של נציגי משטרת ישראל בחו"ל וגורמי חטיבת המודיעין בשיתוף פעולה עם המחלקה הבינלאומית בפרקליטות וגורמי אכיפה בעולם אותר נשוא הפניה ונעצר. ראוי היה לציין זאת כהישג וכביטוי מובהק לנחישותה של משטרת ישראל וגופי האכיפה למאבק העקבי והמתמשך ללא גבולות זמן ומקום על מנת למצות את הדין עם עבריינים. נשוא הפניה, עזב את הארץ בזהות בדויה ובתיעוד מזויף בשעה ששהה בתנאי מעצר בית שפסק לו בית המשפט בניגוד לעמדת המדינה בעת שהתנהל הליך משפטי בעניינו בניהול הפרקליטות ובכל הנוגע לתקופה זו יש לפנות לדוברות משרד המשפטים".
לטענת המשטרה שמו של אליצור הועבר לאינטרפול כמבוקש. בדיקה העלתה שלמרות זאת לאורך כל השנים שמו ותמונתו של אליצור לא הופיע באתר האינטרפול כמבוקש.