נסלי ברדה כבר לא זאבה בודדה. היא התבגרה קצת מאז הימים ההם. "בשנות העשרים שלי הייתי טיפוס הרבה פחות סוציאלי, וזה התקלף ממני עם השנים. אלה היו שיריונות של ילדות, של חוסר בגרות. כמובן שעדיין יש שאריות כאלה, אני עדיין לא האדם הכי הנגיש בעולם, וכנראה שגם לא אהיה. לא רצה ברחוב ומחבקת אנשים. אבל היום אני הרבה יותר פתוחה משהייתי".
ועדיין, ברדה לא רוצה שניפגש אצלה בבית, בצפון הישן של תל אביב. מרגישה יותר בנוח באיטלקית השכונתית, אוכלת פיצה ושותה כוס יין לארוחת ערב ב-21:30. לפני חצי שעה היא יצאה מהעבודה, ופניה עדיין מכוסות באיפור מהצילומים של הבוקר. בימים אלה היא מסיימת לערוך את התחקיר הראשון שלה ל"עובדה", ואין לה זמן לנשום, שלא לדבר על מותרות כמו לאכול בשעות מסודרות או לישון בלילה.
"עד לא מזמן הייתי מהאנשים שהולכים לישון עם הסלולרי ליד הראש, עד שלילה אחד המטען שלי התפוצץ ליד המיטה", היא מספרת. "לטלפון שלום, וגם אני בסדר, אבל זה היה סימן להרחיק אותו שקע אחד מזרחה. אז הוא קרוב אבל לא יותר מדי, זה לא כמו הימים שהייתי ישנה עם שני ביפרים ומירס ליד הראש כשהייתי כתבת משטרה".
13 שנה היא בתקשורת, קופצת מתפקיד תובעני אחד לזה שאחריו. אין לה זמן לעצור ולהריח את הוורדים. החיים הם תמיד בצל העבודה, כשכמעט אי אפשר להפריד בין העיתונאית, המגישה, הכתבת לבין האישה. וורקוהוליקית מוצהרת, אבל רק כי אין ברירה. "זה בא עם התפקיד", היא מסבירה.
כשהשתחררה מהצבא, גלי צה"ל כמובן, הצטרפה ברדה לחדשות 10, והתקדמה מהר מאוד בסולם הדרגות. התחילה ככתבת הבריאות, המשיכה לפלילים ובמלחמת לבנון השנייה כבר שידרה דיווחים שוטפים מהגבול. קברניטי הערוץ זיהו את הפוטנציאל ודחפו אותה לקדמת הפריים. מאז הספיקה להגיש בערוץ 10 את התכניות "כל בוקר", "מגזין שישי" ואת מהדורת חמישי של תכנית האקטואליה "היום שהיה", ולעבוד ככתבת בתכנית "המקור". עשתה תחקירים על גואל רצון, על סחר הביציות ברומניה ועל אלון חסן ונמל אשדוד. מתישהו היא הספיקה ללמוד קולנוע באוניברסיטה ולביים סרט גמר, ויום אחד היא מתכננת להשלים את הסמינר ההוא כדי לקבל את הדיפלומה.
לפני שלושה חודשים, על רקע סבב נוסף של קיצוצים מצד ההנהלה, ברדה (31) הודיעה על פרישתה לאחר עשור בערוץ, ועל מעברה ל"קשת" המתחרה (גילוי נאות: מאקו הוא אתר מבית קשת)."הקיצוצים לא היו הסיבה שעזבתי", היא אומרת. "כשנכנסתי לערוץ 10 הוא כבר היה בהקפאת ההליכים הראשונה, ובחוזה שלי היו מיליון סייגים שלא בטוח שהערוץ יוכל בכלל לשלם לי את המשכורת. מאז הוא נקלע לצרה ועוד צרה והשכר קוצץ שוב ושוב ואיומי הסגירה חזרו וחזרו, זה כבר הפך כמעט לשגרה, ובכל זאת לא עזבתי. בסוף החלטתי לעזוב כי התחשק לי לגדול, וגדלתי יפה בערוץ 10, עד שהגיעה הצעה שמאפשרת לי לגדול טוב יותר".
איך זה מרגיש לעבוד כל כך הרבה שנים בערוץ שנמצא כל הזמן בסכנת סגירה?
"זה אף פעם לא כיף להיות במקום שבו חרב הסגירה מתנדנדת מעל הראש. מצד שני, אנחנו חיות שמתרגלות ואני חייבת להודות שאחרי עשור אתה כבר פחות מרים מבט אל החרב, אתה פשוט ממשיך לעבוד. כבר התרגלת כי היא מתנדנדת שם עשור, וגם יש את תחושת האנדרדוג הממכרת, שאתה מרגיש שאתה נגד כל העולם ושאתה תהיה הכי טוב".
את חושבת שבסוף יורידו את השלטר?
"תראה, את ספרי החשבונות של ערוץ 10 אני לא מכירה. אני חושבת שכולם יודעים שנעשו שם הרבה מאוד טעויות לאורך השנים, טעויות של הנהלה. אני לא יודעת אם הערוץ ישרוד, אני מאוד מקווה שכן. יש שם מערכת חדשות סופר-ראויה, אנשים מוכשרים וחריפים ונון-קונפורמיסטים שאני מקווה שימשיכו לעבוד. מעולם לא התיימרתי להבין בנבכי שוק הטלוויזיה. אני כן יכולה להגיד לך שיותר ממערכת חדשות אחת זה חשוב מאוד ושיותר מתכנית תחקירים אחת זה חשוב מאוד, זה מאסט, אפילו שהתכניות האלה הן אולי לא פצצות רייטינג".
יש אמת בטענה על כך שנתניהו מתנכל לערוץ בגלל התחקיר של רביב דרוקר על פרשת ביביטורס, ותחקירים אחרים על מקורביו?
"ערוץ 10 לא עומד בפני סכנת סגירה בגלל התחקירים שהוא עושה, אבל חלק מהתחקירים ששודרו בו בוודאי לא סייעו למאמצי ההישרדות שלו. עשיתי תחקיר על 'מעריב' לפני סגירתו, ובתחקיר עלתה תמונה מאוד מטרידה של מה יחסי הון-שלטון-עיתון יכולים לעשות. נדמה לי שבימינו אפשר קצת להתפכח ולהבין שאולי שוק התקשורת במדינתנו בנוי ככה, והדרך היחידה לשמור על נקיון כפיים עיתונאי, היא באמצעות שקיפות. ללמד את הצופה ככל שניתן, לעזור לו להבין את המפה שעומדת מולו, ואז אולי הוא ידע לקרוא באופן ביקורתי. בכלל, הלוואי שיותר צופים היו יודעים גם לקרוא וגם לראות תכנים באופן ביקורתי".
התאכזבת מזה שלא מצאו לך בערוץ נישה משלך? כשמיקי חיימוביץ' עזבה, רצית להחליף אותה?
"נתנו לי די הרבה צ'אנסים, אני לא מתלוננת, אבל אני חושבת שלערוץ שנאבק על חייו קשה לבנות משבצות חדשות עבור הדור הצעיר שלו. בקשר למיקי, ברור שזאת שאיפה של כל עיתונאי ועיתונאית שיודעים גם להגיש ואוהבים את זה, זאת הבמה האולטימטיבית. מצד שני, תמיד יש את החשש שתצטרך להתמתן קצת, שלא תמיד תהיה לך שליטה על התוכן. אז כן, עמוק בפנים כל מגישה רוצה לסמן וי על המשבצת הזו. אם אתה שואל אותי מה באמת הייתי רוצה, זאת תכנית שתפורה למידות שלי, שתאפשר לי להיות מי שאני, דעתנית וכזאת שמכתיבה את התוכן. זה יותר שווה בעיניי מלהופיע ערב-ערב על המסך. אבל כל עיתונאית שתשב מולך ותגיד שהיא לא היתה רוצה את המשבצת הנכספת הזאת, היא סתם שקרנית".
לא נותנת דין וחשבון על חיי
ברדה טוענת שמבחינתה לא עשו לה אאוטינג, משום שהיא מעולם לא הכחישה שהיא לסבית. "זה לא היה אאוטינג, לא ככה אני תופסת את זה", היא מושכת בכתפיה. "ככל שאני מתבגרת, אני באמת ובתמים משתדלת לחיות את החיים שלי בדיוק כמו שהם ולא מרגישה צורך לתת לאף אחד דין וחשבון כדי לעזור למכור עיתונים. את תפיסת העולם שלי והמחשבות שלי, אני משתדלת לבטא בסיפורים שאני עושה. אבל אני לא באמת צריכה לחשוף את חיי כדי למכור את עצמי, וגם לא בא לי. בשביל זה אני מספרת סיפורים של אחרים, לא את שלי.
כשאנחנו מתחילים לדבר על נטייתה המינית, ברדה נראית כמי שנותנת תרומת דם. מותר לי להקיז ממנה קצת, אבל לא יותר מדי. "הסקרנות לגבי החיים הפרטיים שלי, מה אני לובשת ואיפה אני שותה, זאת קצת תולדה של בלבול", היא ממשיכה, "כי אמנם אני מופיעה בטלוויזיה, אבל אני לא חלק מעולם הבידור. אני מכירה בזה שאלה חוקי המדיום, אבל לשמחתי אני לא נינט והפפראצי לא רודף אחריי במורד הרחוב, בדרך כלל. אני משתדלת לא לרדת יותר עם פיג'מה לרחוב, זה הלקח שלמדתי".
איך זה מרגיש להיתקל פתאום בתמונות פפראצי אינטימיות שלך?
"באופן עקרוני, אני חושבת שהחוק לגבי תמונות פפראצי אומר שאם את לא נראית זוועה, אז זה בסדר. אבל אף אחד לא אוהב שחודרים לו למרחב האישי, ובטח שלא אני".
ברדה לא חושבת שמשום שהיא אוהבת נשים, יש לה איזו חובה מוסרית להצהיר על כך בכל הזדמנות. את הפעילות שלה למען הקהילה היא עושה בשקט, הרחק מטורי הרכילות. כך, למשל, בחודשים האחרונים היא הנחתה את הוועדה הראשונה לכלכלה ורודה בישראל והשתתפה בפאנל "גאים בתקשורת" במסגרת יריד התרבות אקספו גאווה, ומוקדם יותר השנה שודרה כתבה שלה בתכנית "המקור", שבה ליוותה את מנהל הברנוער לשעבר שאול גנון במהלך מספר חודשים. כיום היא נמצאת במערכת יחסים, אך את זהותה של בת הזוג היא לא מעוניינת לחשוף. "אני לא מסתירה שום דבר, אני באמת חיה את חיי בדיוק כמו שהם, וככל שאני מרגישה שיש צורך לדבר, להתבטא ולעשות, אז אני עושה", היא מסכמת.
היא נולדה וגדלה באורנית למשפחה חצי-טריפוליטאית חצי-רומניה. אמה, חלי, עובדת כבנקאית, ואביה היה איש קבע. את הלידה שלה היא מגדירה כ"חומר טוב לכתבה", ומגוללת את הסיפור שבגללו, או בזכותו, קיבלה את שמה: "אחרי שאמא שלי ילדה אותי היא היתה מאוד חולה, ברמה של כמעט מתה, והרופאים אמרו שהיא לא תשרוד כי היתה לה רעלת הריון שהם לא זיהו. הם קראו לבני המשפחה להיפרד ממנה ואבא שלי לא האמין שזה קורה לו. הרופאים אמרו לו 'צר לנו, אבל זה השלב שבו רק נסים יעזרו', אז הוא התפלל לנס, ולפי מה שהוא מספר הוא נשבע שאם אמא שלי תחיה הוא יקרא לי נסלי. לשמחתי הרבה, ולשמחת שלושת אחיי שנולדו אחריי, היא באמת קמה במפתיע ואחרי זה היה צריך לשכנע אותה להסכים לקרוא לי ככה כי היא חשבה שזה שם קצת מוזר לילדה. אבל היא הסכימה ואני אוהבת את השם שלי, אפילו שהוא טיפה משונה".
כשמריצים אחורה את הקריירה שלה נראה שלא היתה אופציה אחרת מלבד גלי צה"ל. אבל בזמן אמת, זה היה כמעט מקרי. "כשסיימתי תיכון במגמת תיאטרון קיוויתי מאוד לעשות תכנית תסכיתים בגלי צה"ל", היא צוחקת, "וכשבאתי למיונים מול הפאנל העצום הזה של כל מיני ותיקי גל"צ אמרו לי 'שלום, מה את רוצה לעשות?', אז עניתי 'הכל חוץ מחדשות, באתי לעשות תסכיתים'. הם צחקו משהו כמו עשר דקות ואז אמרו לי 'אוקיי, מה את כן יודעת על חדשות?', ועניתי 'שום דבר, אני לא קוראת עיתונים כי זה לא מעניין אותי אבל בדיוק ראיתי איזו הצגה יפה שאולי אפשר לעשות לה אינטרפרטציה לרדיו'. מהר מאוד מחלת הנפש הזאת שנקראת להצליח בכל דבר שאתה עושה ולהיות הכי טוב התחילה להשפיע עליי, והבנתי שהטופ של גל"צ זה להיות כתבת ועיתונאית ושזה באמת האתגר האמיתי. אחרי הקד"צ נשלחתי להיות כתבת משטרה בירושלים, ומשם פחות או יותר נחתתי בפיגוע הראשון שלי".
ברדה לא נוסטלגית לימים ההם. "אני לא אוהבת להגיע לירושלים. זאת עיר שגרתי בה שנתיים והזכרונות העיקריים שלי ממנה זה 'אה, פה היה הפיגוע הזה ופה אני זוכרת את הלילה שרדפתי אחרי האמבולנס לפיגוע ההוא ושם הייתי צריכה להיפטר מהמכנסיים שלבשתי כי הן היו מלאות בדם'. פוסט טראומה לגמרי. כשאני רואה מה קורה בירושלים עכשיו זה כואב, כאילו הכל חוזר על עצמו, הבעיה לא נפתרה והמסקנות לא הופנמו. כל מי שיש לו זוג עיניים במדינה הזאת יודע שאנחנו חיים בלופ. בוא נשים דברים על השולחן, לא נפצעתי בשום פיגוע - תודה לאל טפו טפו חמסה חמסה וכל אלה - וגם אף אחד מהחברים ומהמשפחה שלי לא נפגע, ולכן יש אנשים שהמציאות הזאת חירבה את חייהם הרבה יותר ממני, אבל כל פיגוע זה דבר מחריד, ולהיות שם ולדווח על זה, זה גם דבר מחריד. מלחמה זה לא דבר טוב ולא נשגב ולא כלום. זה דבר קשה שאתה לוקח אותו איתך אם תרצה ואם לא".
ילדים? עוד מעט
התחקיר הראשון שלה ככתבת "עובדה", שישודר בשני הבא, עוסק בפרשת רונאל פישר שהתפוצצה בתחילת הקיץ, ממש לפני מבצע צוק איתן שגם דאג להדיח אותה מהכותרות. תקציר הפרקים הקודמים: ביולי האחרון הגיע אלון חסן, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, לבית קפה באשדוד עם מזוודה מלאה ב-150 אלף דולר, אותה העביר לעו"ד פישר. פישר צולם על ידי חסן עוד קודם במשרדו, מבקש ממנו שוחד עבור השוטרים שמנהלים את החקירה נגד חסן. כשחסן העביר את מזוודת המזומנים לפישר, לא ידע עורך הדין שהוא נמצא במעקב של חוקרי מח"ש שמצלמים כל תזוזה שלו. מיד אחרי שלקח את הכסף נעצר פישר עם מזוודת המזומנים בידו. לאחר פירסום דבר מעצרו הגיעו למחלקה לחקירות שוטרים לקוחות נוספים של פישר, והתלוננו שעורך הדין ניסה לסחוט גם אותם. נכון לעכשיו, התלונות עדיין נחקרות.
"פישר לא הסכים להתראיין לתחקיר הזה, על הדמות שלו למדתי בעיקר ממי שכן הסכימו, ואין ספק שזו דמות שנכתבה לקולנוע", אומרת ברדה. "מצד אחד פצצה של כישרון, כריזמה ואיזו רגישות כובשת אפילו, ומצד שני - הכל לכאורה ולפי החשד כמובן - אדם שתאוות הכוח והבצע שלו מסוכנת לא רק ללקוחותיו, אלא גם לכל אזרח שצריך אחר כך לסמוך על מערכת שלטון החוק ולקוות שהיא נקייה".
מה עוד יש להגיד על הפרשה הזאת שלא נאמר?
"בעיניי הדבר הכי חשוב שצריך להיאמר ולא נאמר עדיין בפרשה של רונאל פישר זה שזאת לא הפרשה של רונאל פישר. הרבה יותר משזאת הפרשה שלו, זאת הפרשה של משטרת ישראל והפרקליטות. פישר אמנם חשוד בשחיתות - ותאמין לי שמדובר בשחיתות חמורה, מה שפורסם עד עכשיו היה רק קצה הקרחון והעדויות והראיות שנאספו בתחקיר מצביעות לכאורה על משהו כמו עשור של התנהלות כזו - אבל החשש הוא שזו תופעה שיכלה להתקיים רק כי איפשרו לה, רק כי היו מי שהרוויחו מהשגשוג שלה, ושם אנחנו באמת צריכים לעשות בדק בית. לצערי הרב דווקא המקומות שכולנו חשבנו שהם שמורים הכי טוב מבחינת החוק, הם אולי המקומות שהזדהמו הכי הרבה".
אל מי הגעתם בתחקיר?
"מול המצלמה מתייצבת שורה של אנשים שמספרים איך בזמן אמת הם ידעו שמתנהלת נגדם חקירה סמויה במשטרה. הם ידעו מתי הם עומדים להיעצר, על מה, וגם מה ישאלו אותם בחקירה הבאה שלהם. ואת כל זה הם ידעו לפי מיטב הבנתי לא בזכות כוחות הטלפתיה והנבואה של עו"ד רונאל פישר, אלא בזכות זה שהוא הצליח בשיטותיו, על פי החשד, לזהם את המערכת". ממשרדו של עו"ד פישר סירבו למסור תגובה לטענות.
ברדה חריפה, אמביציוזית, ממוקדת. תמיד בפוקוס. מצד אחד צעירה וחדורת מרץ, ומצד שני הכי עיתונאית אולדסקול שיש. כזאת שכבר הספיקה להכיר את המקצוע מכל הצדדים, ובחרה ללכת בעקבות נטיית לבה לתחום התחקירים, שנמצא בסכנת הכחדה. "להיות עיתונאית חוקרת זה לא להילחם על פירורים", היא אומרת. "זה לבוא ולמצוא סיפור שאף אחד עוד לא מצא, או בנאדם שמחזיק סיפור שאתה חייב לשמוע אותו, אבל אתה צריך לעשות הרבה מאוד מאמצים כדי שאותו בנאדם יסכים לספר לך אותו. צריך להציג לו את המציאות באופן שיבין למה כדאי לו לשתף פעולה, ועוד לא פגשתי בנאדם אחד שהוא לא באד גאיי שמצטער שהוא סיפר לי את הסיפור שלו. באד גאייז שסיפרו, הם יושבים בכלא, אם זה גואל רצון ואם זה אריק קליין. אבל אם אתה לא באד גאיי ואתה יושב על סיפור טוב, אני אעשה את המקסימום כדי להסביר למה כדאי לך לספר לי אותו. ואם צריך להביא עוד חמישה מרואיינים שיתמכו בסיפור שלך ואתה לא יכול להביא אותם לבד, אני אביא אותם. זאת העבודה הקשה".
מה ההתרשמות שלך מהמערכת של "עובדה" ומאילנה דיין מאז שאת שם? עד כמה היא קשוחה מ-1 עד איילה חסון?
"אילנה מהממת. עוד לא יצא לי להכיר אותה לעומק אבל היא נטולת אגו לחלוטין. מבחינת המערכת, אני חושבת שהשוני העיקרי ממה שהכרתי זה שהיא מספקת יותר תמיכה, מבחינה עיתונאית וטלוויזיונית, במיוחד מהעורך אייל גונן והבמאי גלעד טוקטלי. יש דגש על לספר סיפור טלוויזיוני וגם את האמצעים לעשות את זה, וזאת פריבילגיה מגניבה".
לפני כמה שנים אמרת בראיון "אני חושבת שמערכת החדשות של ערוץ 10 עדיין רעבה ויצירתית יותר מזו של ערוץ 2 וזה בא לידי ביטוי בכל התוכניות שלה". את עומדת מאחורי האמירה הזאת?
"אני עומדת מאחורי זה שמערכת החדשות של ערוץ 10, במיוחד היום, היא מאוד רעבה ויצירתית. להגיד לך שהתכניות שם יותר טובות משל ערוץ 2? לא, לא יכולה להגיד. אבל זאת עדיין מערכת חדשות מצוינת".
מה לגבי להקים משפחה? יש מחשבות כאלה או שאת מתרכזת בקריירה?
"להקים משפחה זה בהחלט דבר שאעשה ושאני רוצה בו, לא ממש מיד, אני עוד לא בדיוק שם, אבל אין ספק שמרגע שחציתי את גיל 30 אז הדבר הזה שנקרא ילדים נהיה הרבה יותר חלק מהחיים שלי. זה פשוט הבנה ריאלית שלוחות הזמנים הם כאלה שצריך להתחיל לקחת את זה בחשבון. במילים אחרות - עוד מעט, אבא, עוד מעט".
שיער: עינת סברלו, איפור: ענת רזמוביץ', סטיילינג: לימור ריחאנה, ע. סטיילינג: מיטל פרג, בגדים: זארה, עמנואל, מאנוש כיכר המדינה