איילת רוזן, קיימברידג', אנגליה
הרגשתי כמו סודני
שרון אלרואי, בן 42
מגורים: חזר לארץ אחרי שנה בברלין. ימשיך מכאן לצפון אמריקה
בארץ: מרצה במכללה
בגרמניה: התקיים מדמי השכירות של דירה שיש למשפחה בארץ
למה עברתי: "החלטתי לעשות דוקטורט בחו״ל כי עייפתי מהחיים הקשים בארץ: הצעקות, המלחמות, חוסר הפרגון, הקונפליקטים. הרגשתי זר, לא שייך. אני לא לאומני ולא דתי ואף פעם לא הרגשתי מחובר. ניסיתי לחיות באירופה. ראיתי שזה לא בשבילי ואני אנסה את ארצות הברית".
הקשיים: "יש פער עצום בין הדימוי של ברלין לבין מה שהיא במציאות. מוכרים אותה כאוטופיה והיא לא. זו עיר משעממת, אובר רייטד בצורה מטורפת. בתל אביב יש לא פחות מה לעשות מבברלין.
סיימתי תואר שני באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות והגעתי לברלין עם אזרחות אירופית ועם גרמנית בינונית – ולמרות תנאי הפתיחה הכביכול מוצלחים, לא הצלחתי להשתלב. בישראל אני זה שדוחה הצעות עבודה – ושם לא אוכל להתקבל אפילו כקופאי בסופר. הרגשתי, אני מתאר לעצמי, כמו שסודני מרגיש בישראל. בתחתית שרשרת המזון. זו הרגשה מאוד לא נעימה שלא הכרתי. אני מכליל, אבל בגרמנים יש קור. הם מאוד מתחשבים אבל לא אדיבים. אם תדרכי לבריטי על הרגל הוא יבקש ממך סליחה – הגרמני יגער בך. עשיתי שם קורסים בגרמנית, אז החברים שלי היו מי שלמדו איתי בקורסים – אנשים מכל העולם - אבל לא היו לי חברים גרמנים. אתה מרגיש שאתה לא מאוד אטרקטיבי, הרגשה של מהגר מהסוג הכי נחות".
אני מעביר סופי שבוע שלמים לבד כמו כלב
אבינועם בן שושן, 38. אבא לנועה
מגורים: לונדון. בעבר התגורר גם בספרד, בהולנד ובשווייץ
בארץ: גדל בנתיב העשרה ונסע מיד אחרי הצבא
בלונדון: מנהל צוות בחברת מערכות מידע
למה עברתי: "זאת לא הייתה הגירה מתוכננת: טסתי לספרד אחרי הצבא לבקר חבר ונשארתי. אני לא גאה בזה שירדתי, אבל גם לא מתבייש. הלוואי שבישראל יהיה זול וטוב ונוכל להרוויח בארץ מה שאני מרוויח פה, אבל לפני שנתיים ניסיתי לחזור לארץ וגיליתי שלא אוכל לגור בה עם המשכורת שמציעים לי. ראיתי שמציעים לי משכורות שבארץ נחשבות יפות מאוד, אבל כאן הן מגוחכות: 15,000 ש"ח בלי טלפון ורכב, בלי כלום. יש לי בת שגרה בשוויץ ואני צריך לראות אותה פעם בחודש, והמשכורות שהציעו לי זה מה שאני עושה פה בכמה ימים. אז התחלתי לחפש עבודה בחו״ל ותוך שלושה ימים התחילו לזרום אלי הצעות עם שכר מטורף. אמרתי לעצמי שארביץ עוד שלוש שנים בחו״ל ואז אחזור, אבל אני יודע שהמצב יביא אותי שוב להישאר בחו״ל".
הקשיים: "לפני שלוש שנים החלטתי לבנות בית בנתיב העשרה. כשאני מגיע לביקורים, אנשים מסתכלים על הבית הגדול שאני בונה ואומרים 'בן זונה, כמה כסף הוא עושה' – הם לא מבינים עד כמה המחיר הנפשי גדול. אז נכון, אני מרוויח פה הרבה יותר כסף, אבל היו לי לילות של דמעות, של געגועים וכאב לב, של אכזבה. לא פעם אני מעביר סופי שבוע שלמים לבד, כמו כלב, משישי בערב ועד שני בבוקר, שבמהלכם אני לא יוצא מפתח הדלת כי אין לי לאן ללכת.
כשניסיתי לחזור לארץ, מהרגע שהגעתי, לא היה ערב אחד שבו לא הזמינו אותי לקפה, לארוחה, לטיול עם הילדים. הכל נעשה בקלילות ואין בלגן. בזמנו הייתה לי פגישה מוקדם בבוקר בנתניה וחיפשתי איפה לישון בעיר. הרמתי טלפון לחבר שלמד איתי, בחור שהכיר אותי לפני 15 שנה ולא דיברנו המון זמן ופשוט שאלתי אותו אם יש מצב שאני נוחת אצלו. הוא מיד אמר לי שחופשי, ו״יאללה, בוא". איפה פה אני אתקשר למישהו שעבדתי איתו לפני עשר שנים בפריז ואגיד לו "אהלן, אני מגיע לפריז" והוא יארח אותי אצלו? במקרה הטוב הוא יגיד לי איפה יש מלון טוב באזור, ואם יהיה לו זמן לאכול איתי צהריים אני ממש צריך לומר תודה.
אני מקבל את ההחמצה של הישראליות דרך הילדה שלי. אני זוכר שבכיתה א׳ קראתי והבנתי את "מגש הכסף", אבל כשאני מנסה להסביר לה את המשמעות שמאחורי המילים, אני מבין שבשבילה כל אלה הם רק סיפורים. היא אמרה לי פתאום שהיא הייתה רוצה לגור בישראל והלב שלי התכווץ.
יותר מ-19 שנים שלי אני חי בחו״ל, וכששואלים אותי אני תמיד אומר שאני ישראלי. אבל האמת היא שעבור הישראלים אני כבר לא ישראלי: אומרים לי שלמרות שאני מדבר עברית, משהו באופן המחשבה שלי כבר לא ישראלי לגמרי. אני נהיה נוסטלגי לארץ אבל אחרי חודש שם נגעל מזה שכולם מנסים להשחיל אותך ולהרוויח עליך. אני קרוע בין זהויות, אבל בסוף החיים יותר נוחים בחו״ל. אני בונה על זה שתהיה לי את הפינה שלי בארץ ושאפצה את עצמי בחיים נוחים בחו״ל".
אי אפשר להתרגל לקור הזה
בת אל ליברמן, 32. נשואה ואמא לשתי בנות, אריאל ואחינועם
מגורים: שיקגו
בארץ: מורה לחינוך מיוחד
בארצות הברית: מורה בחטיבת ביניים
למה עברתי: "לפני חמש שנים עברתי לניו אורלינס במסגרת שליחות של הסוכנות היהודית כדי להיות מורה בבית ספר שם. התאהבתי שם בבן הזוג שלי, יהודי אמריקני, ולפני שלוש שנים עברנו לשיקגו. אף פעם לא תכננתי להישאר פה, אבל ככה קרה".
הקשיים: "מזג האוויר פה קשה. החורף היו פה מינוס שלושים מעלות – לא חשבתי שטמפרטורות כאלה אפשריות בכלל וקשה להתרגל לקור הזה. בשלג הראשון נורא התלהבתי אבל אחרי שבוע ההתלהבות חלפה. את יכולה למצוא את עצמך תקועה בבית סוף שבוע שלם כי מזג האוויר קשה ואי אפשר לצאת. אנחנו באמצע אוקטובר והשבוע היו פה כבר 4 מעלות. גם ההתנהלות מול רופאים קשה לי: זה קשה כשאין לי מושג איך אומרים אדמדמת באנגלית ואני צריכה להיעזר בגוגל לפני שאני הולכת לרופא. אפילו שירי החגים הם לא מה שאני מכירה מהארץ אלא גרסאות אמריקניות.
הרבה יותר כדאי להיות בהריון בישראל מאשר כאן. החל בטיפולי ההפרייה, שאני יודעת מחברות שעולים עשרות אלפי דולרים ובארץ הם בסל הבריאות, ועד שמירת הריון – שבארץ משולמת ופה לא. בהריון הראשון הייתי בשמירת הריון תשעה שבועות וזו תקופה בה לא קיבלתי משכורת. עכשיו אני חוזרת לעבודה אחרי חופשת לידה של חודשיים – שגם היא ללא תשלום פה. את המשפחה בארץ אני רואה פעם בשנה. זה עולה הרבה כסף ואי אפשר כלכלית ששנינו נטוס, אז אני טסה, והכרטיס עולה, והמשכורת, יורדת ובסוף את מקבלת טעימה כל כך קטנה מהארץ - שזה שובר לך את הלב.
אמא שלי פה עכשיו כדי לעזור עם החזרה שלי לעבודה, אבל לפני כן הבת שלי ראתה את סבתא שלה 4 פעמים בסך הכול. אני רוצה לחזור לארץ אבל יודעת שאני לא אוכל להעניק לה את מה שאני מעניקה לה פה. בשורה התחתונה, אני כן מאמינה שנחזור ומרגישה שהמקום שלי הוא במושב בגליל".
1600 דולר בחודש על ביטוח רפואי
גילי אלוש, 39, נשוי לאמריקאית ואב לשניים
מגורים: מיאמי, ארצות הברית
בארץ: סטאז'ר במשרד רואה חשבון
במיאמי: בעל משרד פרטי לייעוץ מס
למה עברתי: "אני 11 שנים בארצות הברית. הגעתי לשיקגו בעקבות הזדמנות מקצועית, ואחרי שבע שנים עברתי למיאמי. ואז הכרתי את אשתי והילדים נולדו. אין ספק שההזדמנויות הכלכליות כאן טובות יותר. תרבות העבודה כאן שונה לחלוטין, וקשוחה מאוד: אם אתה לא דואג לעצמך אתה נזרק לרחוב. דווקא זה מה שגורם לרוב הישראלים שחיים בארצות הברית להתמודד עם האתגרים ולהשיג תוצאות טובות יותר".
הקשיים: "אני גר בבית מקסים על מרינה שיש בה יכאטות ואין בדל סיגריה על הרצפה, הכל מטופח ונקי ונראה כמו באגדות. אבל כדי לגור במקום כזה אני משלם ועד בית של 600 דולר בחודש. אני גר בבית ללא משכנתא, אבל ביטוח רפואי לזוג ושני ילדים עולה 1600 דולר לחודש. ביקור אצל הרופא עולה 50 דולר ובדיקת דם – 100 דולר. גם התשלומים על גני הילדים כבדים.
עוד נושא חשוב זו תחושת הביטחון האישית. כאן אמנם אין טילים, אבל יש מטורללים שחוטפים ילדים, או אנשים שנראים נורמליים אבל שוחטים מישהו ואוכלים אותו. אם אתה רב על חנייה עם מישהו כאן, הוא לגמרי מסוגל להוציא נשק ולדפוק לך כדור בראש. חו"ל זה לא מקום זוהר. בסופו של דבר, כשאני אומר הביתה, אני עדיין מתכוון לבית שבו גדלתי, בבאר שבע".
הבנות שלי אנגליות
מירב ששון, 40, אמא לשתי בנות
מגורים: לידס, אנגליה
בארץ: עבד בחינוך עם נוער בסיכון במסגרת מעמותת "דרור"
באנגליה: מנהלת גיוס כספים של עמותה חברתית
למה עברתי: "עברנו לשנה לפני שמונה שנים בגלל העבודה של בן הזוג שלי. שנת הניסיון הלכה והתארכה ואנחנו עדיין כאן".
הקשיים: "אני ובן הזוג שלי ישראלים אבל הבנות שלי הן אנגליות, לפני שהן ישראליות, ואני רואה את הבריטיות עליהן בהתנהלות, בנימוס, במניירות. הגדולה שלי קשורה לישראל אבל מבחינת הקטנה, ישראל היא רק מילה, שלא אומרת כלום. אנחנו מדברים עם סבא וסבתא בסקייפ והיא רואה אותם פעמיים בשנה – אבל זה לא אותו הדבר. זה מוסיף ללחץ על המערכת הזוגית כי אין עזרה של ההורים עם הילדות והכל נופל רק עלינו.
אני חושבת שאת יכולה להיות עצמך עד הסוף רק בשפה שלך. יש משמעות ליכולת לבטא את עצמך במדוייק. יש פה קודים אחרים של לבוש, של התנהגות: הכל כאן מאוד רשמי וכל פגישה עם חברה כרוכה בפתיחת יומנים. אין דבר כזה שילדים משחקים יחד אחרי בית הספר באותו יום. יכולים לעבור שבועות עד שהילדים ייפגשו לשחק, יכול להיות שהם כבר לא יהיו חברים בכלל.
זה נכון שזול ושיש פה הכול, אבל מצד שני אי אפשר להשיג פה ישירות, דוגריות, אמירת אמת. לאנשים פה מאוד חשוב להיות נחמדים וזה אומר שאת לא יודעת אם מתכוונים למה שאומרים או שפשוט מנומסים. אני מאוד רוצה לחזור אבל כשאני רואה שיוצאים למאבקים על הסל הבסיסי, על הקיום – אני מבינה שהחלום הזה מתרחק ועצוב לי".
הייתי בודד, עייף ועצוב
רנן יצחקי, 26
מגורים: ברלין, גרמניה
בארץ: עבד בתיאטרון תמונע ובבית קפה
בגרמניה: סטודנט
למה עברתי: "אחרי טיול ממושך במרכז אמריקה שבו נהניתי מהעצמאות והחופש, התחשק לי להמשיך. החלטתי לעבור לברלין, בגלל שיש שם תיאטרון טוב ואופציות ללימודים".
הקשיים: "כשהגעתי לברלין, לא הכרתי אף אחד. יש לי חברה שגרה כאן בעבר ונתנה לי המלצות אבל הייתי צריך לגלות את כל הפרוצדורות ולהתאקלם לבד – כלומר, ללמוד גרמנית, למצוא עבודה ודירה. הגעתי עם כמות כסף מוגבלת, שהספיקה לחודש וחצי, די מהר הייתי צריך למצוא עבודה. כיוון שאין לי דרכון אירופאי ואינני דובר גרמנית, זה לא היה פשוט בכלל. גם למצוא דירה היה נורא קשה. בתכל'ס, הקושי האמיתי הוא איך אתה מוצא חברים, איך אתה בונה את החיים שלך באופן שממלא אותך. אחרי כמה חודשים, נגמר לי הכסף ולא יכולתי לשלם יותר על לימודי גרמנית. התחלתי להיות בודד, עייף ועצוב והבנתי שאני רוצה הביתה. לפני שחזרתי לישראל, הגשתי מועמדות לבית ספר לכוריאוגרפיה, שממש רציתי ללמוד בו. אחרי שלושה שבועות הזמינו אותי לאודישן והתקבלתי. החזרה לברלין בפעם השנייה נראתה אחרת לגמרי: פתאום יש סיבה אמיתית שמשאירה אותי שם, וזה נתן לי הרבה בטחון. מאוד קל ללכת לאיבוד בברלין, במיוחד בחורף, שחשוך בחוץ רוב היום. מי שרוצה לעבור צריך להתכונן ולבוא עם המון אנרגיות נפשיות, ועם מטרה אמיתית".
אין כזה דבר לקפוץ לחברים
מעיין עמיעזר, 31
מגורים: סידני, אוסטרליה
בארץ: עבדה בהפצת סרטים דוקומנטריים
באוסטרליה: דוקטורנטית לביולוגיה ועוזרת מחקר
למה עברתי: "עברתי לפני שמונה שנים בעקבות האהבה, בת זוג אוסטרלית. הייתי צעירה ותמימה ומאז הזוגיות התפרקה. היום אני גרה בסידני עם בת זוג ישראלית".
הקשיים: "סידני מאוד קרה ומנוכרת. כשאת עוברת מדינה, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלך: משהו רציני קרה ואני צריכה שיבואו לעזור? אין. כולם במרחק יום וחצי טיסה ממני. לפני שעברתי לפה גרתי בירושלים, הייתי פעילה מאוד בבית הפתוח וכל החברות שלי גרו מטר מהבית. הייתי יכולה לדפוק לחברים בדלת תוך כדי שאני מסמסת להם שאני באה. כאן זה ממש לא ככה. היתה לי פה תאונה לפני כמה שנים וכולם רצו לדעת שאני בסדר – אבל אנשים לא באו לבקר. 
באוסטרליה אנשים נותנים אחד לשני ספייס, לטוב ולרע. אם את חולה, למשל, אז בישראל החברים שלך יביאו לי מרק עוף מדי יום. פה הם ישאלו אם אני בסדר וזהו. כשבת הזוג האוסטרלית נפרדה ממני, חוויתי משבר מאוד גדול. החברים ידעו שאני במשבר אבל הם לא ייכנסו לך לוורידים עם שאלות חטטניות. מצד שני, את יכולה להיעלם מהרדאר והם לא ישימו לב.
סבתא שלי בת 94. היא מאוד חולה ואני רוצה לנסוע להגיד לה שלום. אבל אני עובדת פה כרגע ולא יכולה לנסוע, וזה עוד לפני מחיר כרטיס הטיסה לארץ בחג המולד, משהו כמו 8,000 שקל. בינתיים אחי הספיק להתחתן, להתגרש, להפוך לאבא – ואני פספסתי את הכל. כל ביקור בארץ מלחיץ אותי כי אני רואה כמה יקר בה. נכון יש אלימות חברתית ובעיות בטחוניות וכלכליות – אבל בסופו של דבר, יותר מהכל יש בי פחד שלא אוכל להחזיק את עצמי בישראל, ואני לא מדברת על לקנות בית, אלא על להצליח לחיות מעל לקו העוני".
פעם ראשונה שראיתי את השנאה בעיניים
איל זיו-קואז, 25
מגורים: קלן, גרמניה
בארץ: עבד בתחום התוכן השיווקי, השיווק באינטרנט והטלוויזיה
בגרמניה: עובד בפיתוח תוכן לערוץ טלוויזיה גרמני. נמצא בקשר זוגי עם בן זוג מקומי
למה עברתי: "החיים בגרמניה פשוטים יותר. המחירים בסופר זולים, המשכורות גבוהות, האוויר נקי, האנשים מנומסים, ומלחמות הן לא דבר שבשגרה".
הקשיים: "השינוי והטלטלה שהנפש עוברת במעבר כזה לא מתאימים לכל אחד. אפילו השם שלי, אייל, שבארץ הוא כל כך נפוץ, הפך להיות אוריינטלי ולא ברור. והגעגועים. הרגעים הקטנים האלה עם האהובים שלי שאני מפספס, והידיעה ששום סכום כסף שבעולם לא יחזיר לי אותם. כמה טובה שגרמניה תהיה, היא לעולם לא תהיה ישראל. כמו שכולנו אוהבים לקנות בגדים חדשים אבל בסופו של דבר לובשים רוב הזמן את החולצה המרופטת של סוף הטירונות. זה המוכר, הנוח, הנעים, והכי חשוב – זה שלנו.
בתקופת מבצע 'צוק איתן' היה לא נעים לצעוד ברחוב, כשמסביבך מחזיקים דגלי פלסטין. גם העובדה שפתאום לחברים החדשים שלך יש דעה על המדינה שלך, והיא לא תמיד חיובית בלשון המעטה, הייתה קשה. פתאום הבנתי כמה הביחד הזה שיש לנו בארץ, זה שלפעמים חונק, לפעמים מחבק ולפעמים מתלהם - חסר לי. כמה החום הזה, שבקלות אפשר לחטוף ממנו כוויה - הוא משהו שאין בכל מקום אחר בעולם. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר והג'חנון של השכנה אולי מריח יותר טוב, אבל אסור לשכוח שגם בגרמניה יש אבטלה, קבצנים, גזענות, הומופוביה ותחלואות חברתיות אחרות. גם פה תחום התקשורת לא יציב, הפקות קמות ונופלות ויש בירוקרטיה שלא נגמרת.
המלחמה על המילקי צודקת, בארץ באמת יקר. מה ששגוי זו הגישה. אין שום דבר רע בלהסתכל על מדינות אחרות וללמוד מהן דבר או שניים. אבל חשוב שנזכור שגם הן יכולות ללמוד מאיתנו לא מעט. ברגע שאסיים את ההתחייבויות שלי כאן אחזור לארץ. אולי בעוד שנתיים. אולי יותר. אבל אני בטוח אחזור, עם ראש מורם ועם הידיעה שאין לי ארץ אחרת".
לא מקובל להתחיל עם מישהי ברחוב
עידן קורנבלום, 27
מגורים: פאביה, איטליה
באיטליה: סטודנט לרפואה
למה עזבתי: כדי ללמוד רפואה
הקשיים: "קשה לי עם הסמול טוק. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל כשאני מדבר פה עם אנשים אני מרגיש כאילו אני מדבר עם אותו האדם כל הזמן. הישראלים חריפים, מצחיקים, משוגעים – וכיף לדבר איתם. גם הבילוי פה לא מדבר אליי: האיטלקים פשוט אוהבים ללכת מרחקים גדולים בעיר – ואז לחזור אותם. בהתחלה חשבתי שזה נחמד, אבל זה הבילוי היחיד – ללכת. לצאת לדרינק זה אומר לעמוד שעתיים מחוץ לבר עם כוס השתייה ביד ולדבר. יש משהו כיפי בחוצפה הישראלית, ביזמות הישראלית, שאתה יכול ללכת ברחוב ולהתחיל לדבר עם מישהי, לצחוק עם המוכר בפיצוציה. פה אני מרגיש קצת אימפוטנט במובן הזה, כי זה לא מקובל להתחיל עם מישהי בתור לקפה או ברחוב. הדרך המקובלת פה זה להכיר מישהי המון זמן, להיות ידיד שלה ואז לעשות את הצעד קדימה לזוגיות.
בשנה הראשונה מגניב לך כי אתה בחו״ל, אבל אחריה זה רק לנשוך את השפתיים כי כבר זה ייגמר ואני אחזור לארץ ויהיה בסדר. אני מסיים את הלימודים עכשיו והפנטזיה שלי היא לעוף מכאן לישראל, יש לי גם בת זוג בארץ שאני מקבל ממנה המון תמיכה, אבל אני מבין שהחלום שלי כנראה לא יתגשם. בעצם כבר קיבלתי את ההחלטה של לא לחזור: כרופא מתחיל בישראל אני אעשה לילות, חגים, משמרות, אספוג צעקות, אשקיע ואסבול – כדי להרוויח בסוף החודש שכר מינימום. כאן יש לי עבודה חלקית, שמכניסה לי מאה שקל לשעה. אני מכיר וטרינרית שעובדת בארץ בחנות צעצועים וזה פשוט לא הגיוני. לא אשאר פה, אבל אנסה את מזלי בארצות הברית. אני יודע שההורים שלי מתכננים לרדת מהארץ גם, אז אני מקווה שהם יצטרפו אליי".
ילדים ישראלים כאן לא יודעים מי זה רבין
סאלי ז', 42
מגורים: דאלאס, טקסס
עבודה בארץ: היי טק
בטקסס: עצמאית
למה עברתי: "חברת ההיי טק שבה עבדתי הציעה לי רילוקיישן לארצות הברית. ארבעת הילדים נולדו כאן והדבר המרכזי שמשאיר אותי בארצות הברית זה החינוך שלהם. אין מה לעשות, הם מקבלים פה הרבה יותר. ונכון, גם יותר נוח לחיות כאן מבחינה כלכלית. לפני חמש שנים ניסיתי להחזיר את הילדים לארץ, וגם לפתוח עסק בישראל, אבל היו לנו קשיים היסטריים. פה יש לי בית ענק ובישראל לא יכולתי אפילו לקנות דירה".
הקשיים: "בישראל מקבלים את הרפואה הכי טובה שיש, שלא יהיה ספק. פה אנשים מתחזים למסכנים כדי שיכולו ללכת בחינם, אחרת את צריכה לשלם בין 20,000 ל-30,000 דולר רק כדי ללדת בבית חולים. לצד החינוך המצויין, יש גם הרבה חסרונות בלגדל ילדים כאן. ילדים ישאלים באמריקה לאט לאט הם שוכחים את הארץ, בגיל 8 הם מתחילים להיות אמריקאים לגמרי, אין להם מושג מי זה רבין, והם רחוקים מסבא ומסבתא ומהדודים. את חייבת לעשות להם הפעלות ישראליות ולתת להם להכין פרזנטציה על גיבורים ועל מורשת ישראל, אחרת הם פשוט לא יידעו.
שאף אחד לא יבלבל במוח: כולם פה הרי באים לעשות בוחטה ולחזור לארץ. כולם רוצים לחזור לישראל ומתגעגעים לאווירה ברחובות בשישי בצהריים, ולים של שבת. אני עובדת ממש קשה בלהעניק לילדים שלי את המורשת הישראלית, אבל מי שמוריד את היד מהדופק, מגלה שהילדים שלו כבר לא יודעים עברית".
לשאול אם יש חלב סויה זה משימה
תמר גליק, 33
מגורים: סין
עבודה בישראל: מעצבת
בסין: מעצבת תכשיטים לחברות מסחריות
למה עברתי: "נפתחה בפני הזדמנות לעבוד בעיצוב תכשיטים בשוק של הגדולים. סין זה המגרש הכי גדול בתחום הזה. אני עושה עיצוב לחברות מסחריות וזה משהו שלא קיים בארץ, כי לא מייצרים בישראל את הכמויות האלה. מעולם לא עזבתי את תל אביב שאני אוהבת אהבת אמת".
הקשיים: "גם אם אתה מרוויח הרבה מאוד כסף, אתה לא באמת קונה בית תוך שנתיים, זה לא באמת עובד ככה. כאן במיוחד יש את מכשול השפה שכמעט בלתי ניתן לגישור, והוא גורם לחיי היומיום הכי פשוטים להפוך להתמודדות. סתם להיכנס למונית ולהגיד לנהג לנסוע מנקודה א' לנקודה ב', או להיכנס לבית קפה ולשאול אם יש חלב סויה – כל זה הופך למשימה ממש מורכבת.
עוד עניין זה החברים, אני חיה פה כבר שנה וחצי, אבל הקשר שלי עם החברים בארץ מאוד הדוק, אני לא מצליחה לשחרר. את כל החופשות שיש לי אני בוחרת לעשות בישראל, למרות שאני יכולה מסין לנסוע לכל מקום בעולם.
חשבתי שזה מגניב לחיות בסין, וזו אכן הזדמנות מעולה בתחום הקריירה, אבל הבנתי שאני רוצה לחיות בישראל. החיים כאן מאוד נוחים ומלאי הרפתקאות, אבל זה לא הבית שלי. בישראל אמנם יש לי הרבה פחות אפשרויות מבחינה מקצועית, אבל כשאני אצטרך חבר שיקפיץ אותי לחדר מיון באמצע הלילה, או חברה שתבוא לשתות איתי וודקה כשנפרדתי מבן זוג, אני תמיד אמצא. בסוף ביקור בארץ, העלייה למטוס קשה מנשוא".