אני מכיר את י' כבר כמה שנים. הוא בן 32, עובד בחברה פרטית, אנחנו שותים קפה באותו מקום. לפני שנתיים, כשהתפוצצה פרשת הרב מוטי אלון, הוא פנה אליי יום אחד וביקש כמה דקות מזמני. התיישבנו בשולחן צדדי בקפה, והוא סיפר לי על מפגש שנערך בינו לבין הרב אלון, שבא לשוחח אתו בדירתו ברמת גן.
י' מעולם לא התלונן ואיש לא ידע על פרטי הפגישה, אבל כשהוא סיפר לי מה קרה אצלו בדירה, הבנתי שאם אכן הדברים קרו כפי שהוא מספר אותם, ראוי שבית המשפט שידון בעניין אלון יהיה מודע להם. שאלתי את י' מדוע אינו מתלונן. הוא הסביר שיש לו שאלות לא פתורות בעקבות המקרה, והוא גם לא רוצה שמשפחתו תפגע, במיוחד לאור העובדה שבמגזר הדתי-לאומי רבים עדיין מאמינים שאלון חף מפשע; שגם אם עשה דברים לא מקובלים הוא עשה אותם בתום לב.
כדי שאנסה להבין אותו, הוא הסביר לי את חשיבותו העצומה של הרב אלון, את ההערצה הגדולה הקיימת כלפיו, הערצה שהוא היה חלק ממנה.
י' למד אצל הרב בתיכון ונפגש איתו ביחידות בשנים ההן לא מעט פעמים. ניסיתי להבין אם הפגישות הללו, שהחלו כשי' היה בן 17, נשאו אופי מיני. י' טען שבמקרה שלו לא, אבל שהוא יודע שעם אחרים זה היה יותר מורכב.
הבנתי שהוא לא מספר את כל האמת, ומנסה להרחיק עדות, אבל הרגשתי שאני לא יכול ללחוץ עליו. בסיום הפגישה הצעתי שאולי בכל זאת כדאי שנספר למישהו על פרטי הפגישה שלו ושל הרב אלון ברמת גן. י' היה נחרץ בסירובו. היו רגעים שבהם חשבתי שאולי אפנה למשטרה בעצמי, אבל י' טען שהחומר שיש בידי המשטרה מספיק, שיש להם ביד תלונות ברורות ואין להם צורך גם בו. השתכנעתי. מאז נתקלנו זה בזה לא מעט פעמים. באף אחת מהן לא עלה שמו של הרב אלון.
לא הצליח להירדם אחרי השידור ב"עובדה"
לפני חודשיים, בראיון של אילנה דיין עם הרב אלון ב"עובדה", נזכרתי בסיפור של י'. היה משהו מאוד מטריד בראיון הזה. מצד אחד, אלון לא הכחיש שום דבר. הוא הסביר שהוא מתמודד כל חייו עם הטעויות שלו, שהוא מודע אליהן. הוא גם טען שהוא אכן כזה, מחבק, והחיבוקים האלה – עד היום חיבק לדבריו אלפי נערים ובחורים – הם לעולם תמימים ואין בהם שום אלמנט מיני.
שבוע אחרי פתאום קפץ מולי פרצופו של י' בפייסבוק. "הייתי שמח להיפגש", הוא כתב. הפעם זו הייתה פגישה שונה לגמרי. אחרי השידור בטלוויזיה י' לא הצליח להירדם בלילות. הוא הרגיש שהוא חייב לדבר עם מישהו. הטרידה אותו העובדה שאיש לא יודע על מה שקרה בינו ובין הרב. הצעתי לו שוב שיילך למשטרה אבל הוא דחה אותי. "למה אני צריך להתלונן?", הוא שאל, "שיגיעו אליי".
הפעם הוא תיאר את פגישתו עם הרב באופן מפורט.
סיפורו של י' נמשך שעה ארוכה. כשהוא סיים, הרגשתי שקצת קשה לי לנשום. "מה נעשה?", שאלתי. "לא יודע", הוא ענה. למחרת הוא צלצל. "אני אשלח לך משהו שכתבתי".
למחרת הגיע למייל קובץ עם תיאור הפגישה של י' עם הרב אלון ברמת גן לפני שנתיים, כפי שרשם אותה לעצמו בשעתו, מיד אחרי שהתרחשה. "כתבתי לעצמי כדי שלא אשכח את הפרטים. פחדתי שהזמן ישכיח ממני דברים".
אחרי זמן מה י' הבין שהוא לא יכול לשמור את האינפורמציה לעצמו, ובחר להגיש תלונה במשטרה נגד הרב אלון. אני מביא כאן חלק קטן מהטקסט שלו, שקוצר במטרה שלא לחשוף את זהותו.
הפגישה שלי עם הרב אלון
הטלפון צלצל.
"שלום י', זה מוטי אלון".
מיד זיהיתי. הקול מוכר. "שלום כבוד הרב, איזו הפתעה. במה זכיתי?"
"רק רציתי לשמוע את קולך. אסור?! הכל בסדר?"
"הכל בסדר גמור".
"בסדר? או גמור?"
"בסדר גמור הרב. מה שלומו?"
"מתי אתה מגיע לבקר אותי במגדל?"
ניסיתי להתחמק. "איפה, בקושי יש לי זמן. אני מאוד עסוק בעבודה. אין לי טיפה זמן".
"אני אבוא אליך. רק תגיד מתי".
"האמת שאני בתקופה מאוד לחוצה בעבודה ולא נראה לי שיש לי זמן השבוע, בוא ננסה לדבר בעוד שבוע".
"טוב מאוד. תרשום את המספר שלי וצור איתי קשר בעוד שבוע".
לא רשמתי ולא יצרתי קשר. כעבור שבועיים שוב צלצל הטלפון.
"י', מה שלומך? זה מוטי אלון".
"שלום הרב, אני מצטער שלא התקשרתי. כמו שאמרתי, לחץ גדול בעבודה".
"אני בדרך למרכז. מה הכתובת שלך?"
הפעמון צלצל. הוא עמד בכניסה. נדמה היה לי שמשקוף הדלת קטן עליו והוא כאילו צריך להתכופף על מנת להיכנס לתוך הדירה. הרב חייך ונישק את המזוזה. אחר כך נישק אותי בלחי, מרכין את ראשו לתוך כתפי וחיבק חיבוק ארוך.
סיננתי "שלום" אל תוך זקנו, שהיה דבוק לתוך פרצופי. כעבור מספר שניות, לאחר שניסיתי לדבר ולשאול מה נשמע, רפה החיבוק. האוויר חזר אליי. הרב אלון הסתובב בחדר רגע ארוך, לאחר מכן התיישב על הספה.
"שב! מה אתה עומד", הפציר בי עם חיוך וכריזמה שהייתה מושיבה מיידית גם בובת שעווה. התיישבתי רחוק ממנו. הרב מיד שלח את ידו ומשך אותי קרוב אליו. ממש צמוד.
הוא החל לשאול שאלות. "איך בעבודה?", "איך עם המשפחה?", "אתה שומר מצוות?". עניתי בפירוט רב, כמו תלמיד טוב. נראה לי שקצת שעממתי אותו בתשובות שלי.
"ואיך עם העניין הזה?"
"איזה עניין?", עניתי, מחויך ונבוך, יודע בדיוק למה הוא מתכוון.
"היצר, היצר, מה עם היצר?"
"הרב", התחלתי לענות את התשובה שהכנתי מראש, "אני יודע מי אני, לטוב ולרע. ואני ברוך השם מסתדר עם זה. אתה חושב שאני צריך לנסות עם אישה?"
"חס וחלילה, אני ממש לא חושב שאתה צריך לנסות להיות עם אישה. זה לא בשבילך. בטח לא עכשיו".
וכאן התחלפה השיחה הרציונלית כביכול בשיחה צפופה והזויה. הוא שאל אם אני פסיבי או אקטיבי, אם אני מאונן הרבה, ועל מה אני חושב בזמן שאני מאונן. למרות שאפילו עם חבריי הקרובים אני לא מדבר על זה, הסכמתי לזרום עם הרב ולענות לו על השאלות המביכות. ואז הגיע החלק שממנו חששתי. המגע.
הרב שלח את היד שלו, תפס ביד שלי, וסובב אותה מאחורי גבו כמורה לי שאחבק אותו. לאחר מכן שלח את ידו פעם נוספת, ועשה אותו דבר עם ידי השנייה. עכשיו אני מחבק את הרב. ידיי קפואות, לא זזות. הידיים של הרב מקיפות את כולי. מלטפות את גופי. למרות שלא בא לי.
אני מחזיר לו בלחישה, "אוקיי", ומרגיש מוזר. נבוך כמו הילד שהייתי בגיל 17. רק שהפעם אני רוצה שזה ייגמר, שזה ייפסק עכשיו ומיד.
חיכיתי רגע, נשמתי עמוק, ואז שחררתי את ידיי מאחורי גבו והדפתי אותו עם כפות הידיים בעדינות זהירה, בל ייעלב או יבין אותי לא נכון. אבל היד של הרב חזרה שוב ומצאה את היד שלי. מחזירה אותה לחבק את הגב שלו. ושוב גם היד השנייה, ושוב אני מחבק ומחובק. כעת ראשי בתוך צווארו, והמגע עם הזקן שלו מאוד לא נעים. בקושי יש לי אוויר. אני מרגיש שהוא מנשק, מתנשף וממלמל דיבורים על אהבה.
"אתה יכול לבכות", הוא לחש בתוך האוזן שלי."אין לי על מה, אני באמת בסדר", התנצלתי, נבוך מכך שנאלצתי לדבר בקול רם לתוך אוזנו שכמעט צמודה לי לפה."זאת בדיוק הבעיה", המשיך ללחוש ולהדק את החיבוק. "אתה לא מרגיש שאתה צריך לבכות. אבל הי' שאני מכיר מאוד רוצה לבכות. הי' שאני מכיר, בוכה עכשיו בפנים שהוא רוצה אהבה. תן לי להראות לך מה זו אהבה. מה זה לאהוב, מה זה שמישהו באמת אוהב אותך".
רציתי שזה ייגמר, אבל גם לא רציתי להעליב אותו. ספרתי בלב עד עשר. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, נו שיעבור מהר יותר, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר. ואז הרפיתי, הפרדתי את הידיים ודחקתי את הרב בנימוס לאחור. קמתי מהספה והתיישבתי מעט יותר רחוק. התפללתי שיעביר נושא, כי כבר ממש נמאס לי.
עכשיו היינו כבר מעט יותר רחוקים. הרב שוב שלח אליי את היד. תחילה ליטף את הכתף, אחר כך עבר לאוזן ושיחק עם התנוך שלי. ניסיתי לדבר בקול רם על כל מיני דברים, להעביר נושא. רציתי שהאווירה לא תתאים לליטוף האוזן. ואז, לפתע, זה עבד. הרב הרפה, קם, והלך לשירותים.
הרגשתי שחרור גדול. מזגתי לי לשתות.
הרב התעכב זמן רב בשירותים. בינתיים נרגעתי והכנתי בראש את התירוצים, מקווה שהפגישה לא תימשך. אחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח הרב יצא מהשירותים. הוא התנצל שהוא חייב כבר ללכת אבל הבטיח שהוא לא עוזב אותי, שזו רק ההתחלה, ושיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור ביחד.
הטלפון צלצל שוב כעבור יומיים."י' זה מוטי אלון, אני רוצה שתבוא אליי למגדל, אני לא יכול להגיע למרכז".
"בהזדמנות הראשונה", הבטחתי, "בהזדמנות הראשונה".
"תגיד לי עכשיו באיזה יום אתה יכול".
"מה הדחיפות הרב?"
"חשוב לי להמשיך את הקשר איתך, אני מרגיש שמה שהיה אצלך בדירה חייב להימשך".
יותר הוא לא צלצל.
כשהאדם הכי חשוב לך מסתגר איתך בחדר – אתה לא שואל שאלות
אחרי שקראתי את הטקסט של י' נשארו לי הרבה מאוד שאלות. הרי כבר שמענו על החיבוקים, והדיון בפרשה עובר לבית המשפט. ביקשתי מי' לשוחח עוד מעט, להרחיב קצת את היריעה. הוא תיאר את יחסיהם המוקדמים, את מה שקרה לפני 15 שנה, כשי' היה תלמיד תיכון. הוא סיפר על פגישות ארוכות שבהן הוא יושב על ברכיו של הרב לפחות חצי שעה, בזמן שהרב מחבק אותו בחוזקה ולוחש באוזנו "משהו לא בסדר. תגיד לי מה לא בסדר איתך". הנה הקטעים משיחתנו האחרונה.
"הרב אלון לא הטיל טרור על איש. להפך, שיטת הפעולה שלו לא כללה הפחדה בכלל. את ההשפעה שלו הוא מפעיל באמצעות כריזמה שזר לא יבין אותה לעולם. אני גדלתי לתוך המציאות הזאת, לא הכרתי משהו אחר. גדלתי לתוך עולם שבו כל האנשים שהכרתי העריצו אותו. היה תמיד תור ארוך של תלמידים מכל הגילים, שהמתינו מיד אחרי תפילת שחרית ליד חדרו. הרב היה מקבל אותם אחד אחד, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה.
"ראיתי הורים ותלמידים שותים בצמא את דרשותיו, מתרגשים ממוצא פיו, לעתים אפילו בוכים. ראיתי אותם משוועים לטיפת תשומת לב ממנו. גדלתי במקום שבו מי שמקבל מהרב חיבוק ארוך יותר, והסתגר איתו בחדר זמן ממושך יותר, היה בהכרח ילד מקובל יותר. הייתה לו היכולת לשכנע כל אחד שבא להתייעץ איתו שהוא סובל מבעיות גדולות ועצומות שחייבים לטפל בהן, ויש רק איש אחד שיכול לעשות את זה – הוא עצמו.
"ממקום כזה, הדרך להשתלט על תלמיד בן 17, על רוחו ונשמתו, קצרה. כשהאדם החשוב ביותר בעולם שלך, אדם שיש לו השפעה אדירה על המשפחה שלך, החברים שלך, המורים שלך, הפוליטיקאים שלך, כשהוא בא ומסתגר איתך בחדר אתה לא שואל שאלות, אתה רק שומע תשובות, את התשובות שהרב רוצה שתשמע.
"כל ילד בכל בית ספר מתמודד עם בעיות ולחצים. ישנם ילדים מקובלים יותר ומקובלים פחות, יש כאלה שמתקשים בלימודי גמרא ויש שלא סובלים את המורה לכימיה, יש תלמידים שמתקשים באמונה ומתרחקים מהדת ויש תלמידים שמתחזקים יותר מדי. הדרך של הרב הייתה זהה עם כולם – לקרב. לקרב יותר מדי. כאילו שהבעיות שיש לך עם ילד מהכיתה שאתה לא מסתדר איתו ייפתרו אם רק תקבל מהרב חיבוק רצוף של שעה. למתבונן מהצד זה נראה לא קשור ומעוות, אבל לילד, כך מסתבר, אין אפשרות להתבונן על דברים מהצד.
"רק אחרי שנים ארוכות, כשמסלול החיים לקח אותי לאן שלקח, נקודת המבט פתאום השתנתה. אני מניח שהרב הגיע אליי לפני שנתיים לאחר שנודע לו על הנטיות שלי, והוא ביקש לשוחח איתי על כך. אני בן 32, אבל כשהוא ישב אצלי בבית וחיבק את גופי, חזרתי מיד להיות הילד בן ה-17. ניסיתי להרחיק את הרב ממני ולהתחמק ממנו בלי להעליב, אבל הראש, עדיין כמו אז, היה שבוי בקונספציה שלידי יושב מלאך מסולם יעקב.
"בנקודה ההיא לא ידעתי דבר על הגלות שכפה על עצמו למגדל, לא ידעתי מה זה פורום תקנה, וכמובן לא ידעתי על התלונות הרבות שנאספו נגדו.
"ואז, כרעם ביום בהיר, כאשר פורום תקנה פרסם את הדברים על הרב אלון, הסכר נפרץ. כמו פרט שמגלים לך בסוף הסרט ואתה מבין ברגע אחד את כולו. פתאום אתה קולט שהיית בתוך קונספציה והיו לך תשובות אוטומטיות ובלתי נשלטות לכל דבר. והנה, כשהקונספציה נשברה, אתה מגלה שהמלאך הפך לאחד האדם, עם יצרים נדושים שאותם טרח להסתיר ממני, ממשפחתו, מחבריו, ממוריו ומהפוליטיקאים שלו.
"פתאום אתה שומע אותו מספר בראיון שהוא מתמודד יום יום עם זהותו. האם ההתמודדות הזאת כללה גם אותי? כנראה שכן".
הרב מוטי אלון סרב להגיב לדברים המובאים בכתבה.