מהיום אני ארקוד בשבילן. בכל מסיבה שאני אהיה, שלושתן יהיו איתי

רועי שלו לא תכנן בכלל להגיע למסיבת "נובה" ליד קיבוץ רעים. רק ברגע האחרון החליט להתלוות לזוגתו, מפל אדם ז"ל. "מפל קנתה כרטיסים עם חברה שלה לפני איזה חודשיים, ורק כשהגיע התאריך של המסיבה היא ביקשה שאצטרף", מספר שלו השבוע. "אמרתי לה בהתחלה שזה לא מתאים כי רק עברנו דירה וכלכלית זה כבד, ובערב היה גם יום הולדת לאחת מהחבורה שלנו. בסוף הסכמתי, בתנאי שנחתוך מוקדם כדי שנגיע בזמן ליום ההולדת. זה גם המזל, כי אחרת כל החבורה שלנו הייתה מגיעה למסיבה.

"גם הילי (סולומון, חברתו הקרובה של שלו שנרצחה גם היא במסיבה – א"ו) לא הייתה אמורה לבוא, אני ומפל שכנענו אותה. היא אמרה לנו בדרך, 'אין, רק אתם יכולים לדרדר אותי למסיבה'. אספנו אותה באחת וחצי בלילה והגענו למסיבה בשלוש וחצי, שתינו, רקדנו, נהנינו. בשש ועשרים כל השמיים התחילו להיצבע בעשרות רקטות, אם לא מאות. אפילו לא נלחצנו בהתחלה, זו השגרה בדרום".

ידענו שזה פור לייף

זמן קצר אחר כך התחלפה השגרה ברצף אירועים בלתי נתפס. כעבור שעות ספורות נרצחו מפל והילי לצדו של רועי, שנפצע בעצמו. שבועיים לאחר מכן, כשהוא שרוי באבל הכבד עליהן ועל חברים נוספים, אמו רפאלה לא עמדה בכאב הגדול ושמה קץ לחייה. נפגשנו ביום שני בבית המשפחה בכפר יונה, לשם עבר מהדירה שגר בה עם מפל.

רועי, אפשר לשאול מה שלומך?
"כן. אתמול הייתי אומר סבבה. היום אני יכול להגיד לך שקצת פחות טוב. היה אתמול שידור של מעיין (אדם, אחותה של מפל – א"ו) ואופירה, ועדן חסון הקדיש את השיר שלנו, 'אין עוד כמוך', למפלי. באזכרה סיפרתי למעיין שזה היה אמור להיות שיר הסלואו שלנו בחתונה. כל היום היינו שומעים אותו ורק מדמיינים את עצמנו בשמלת כלה וחליפת חתן. זה שבר אותי, זה משך אותי עוד יותר למטה. נכנסתי לתמונות וסרטונים. היה לי לילה קשוח, בחודשיים האלה אני חושב שזה מבין הלילות שהכי התפרקתי בהם, קמתי רבע קלאץ', לא חצי".

את מפל הכיר לפני שנתיים, דרך חברים משותפים. הם יצאו לכמה דייטים, ואלה הסתיימו מצדה של מפל ברצון להישאר ידידים. אחרי שנה, כשיצא לדייט עם חברה משותפת, הרגשות ההדדיים צפו. "היא התקשרה אליי באחת בלילה בוכה, 'אני לא מאמינה שאני הולכת לאבד אותך'. נכנסתי לרכב, הגעתי אליה ומאז אנחנו מאוהבים. אלו היו שמונת החודשים הכי מושלמים בחיים שלי. בחיים לא הייתה לי אהבה כזאת. הייתי הכי מאושר שיש. היא גרמה לי להיות בן אדם טוב יותר. אימצנו את הכלבה בלה, עברנו לגור ביחד. התחלנו לדבר על איך יקראו לילד הראשון שלנו, ידענו שזה פור לייף. עברנו לגור ביחד שלושה שבועות לפני האסון והייתה תחושה שזהו, מצאתי את הנחלה, הרגשתי שזה טבעי ונכון. ואז הגיע 7 באוקטובר".

היה איזה חשש לנסוע למסיבה בדרום?
"לא, היינו יוצאים פעם בחודש לאזורים האלה. כשהתחילו השיגורים, אמרתי שזריז נקפל את הציוד ואיך שהיירוטים נפסקים ניסע, כי לא חכם לנסוע כשכל השמיים רקטות. גם אחותי הייתה במסיבה והיא הצליחה לברוח לפטיש, דקה לפניי. היא ניצלה, לא ראתה מחבל אחד בעיניים. ברגע שהפסיקו את ההפצצות עלינו לאוטו והתחלנו לנסוע צפונה. ואז שוטר מגיע על אופנוע וצועק שיש מחבלים מצפון, אמר לנו לפרסס ולנסוע דרומה. אחרי קילומטר שאני נוסע דרומה, ילדה רצה אלינו, הפרצוף שלה מכוסה בדם, והיא צועקת שיש מחבלים שיורים מדרום. עצרנו את הרכבים והתחלנו לרוץ חזרה לאזור המסיבה. התיישבנו ליד שני קונטיינרים גדולים, ואז משום מקום יורים עלינו צרור של קלצ'ניקוב והוא פגע בקונטיינר".

ואז מה?
"תפסתי את מפל והילי, התחלנו לרוץ. הילי חטפה התקף חרדה תוך כדי הריצה. הרמתי אותה ורצתי איתה. מפל התחילה להאט ולא הצליחה לנשום, הורדתי את הילי ורצתי למפל. תוך כדי הכדורים שורקים לנו ליד האוזניים בקטע שאני מפחד לסובב את הראש כדי לא לקבל כדור וליפול. אני לא לבד, יש לי אחריות לאהבה של החיים שלי ולחברה הכי טובה שלי. אחרי כמה דקות של ריצה, נזרק עלינו רימון ועפנו מההדף. הבנתי שאנחנו מוקפים. ניסיתי לחשוב בהיגיון, איך שורדים את זה? להיכנס מתחת לאוטו היה נראה לי הכי הגיוני. אמרתי להילי להסתתר מתחת לאוטו הקטן, ואני ומפל ביחד מתחת לאוטו הגדול".

שיחקתם אותה מתים?
"כן, ומסביב שומעים מחבלים בכל מקום. פיצוצים וערבית, כאילו את בעזה. בשמונה וחצי עובר טנק על פנינו, מפל אומרת לי, 'מאמי, טנק, בוא נצא, צה"ל'. אני אומר לה שזה לא חכם כי טנק הוא תמיד ראשון. בדיעבד זה היה טנק שהיו בו מחבלים. היינו ככה קרובים לצאת לטנק, לבקש עזרה. לכי תדעי, אולי היינו בשבי עכשיו ואז היה לה סיכוי לחיות. לכל החלטה יש השלכות".

אין מסוק, אין טנק, אין צה"ל

חצי שעה אחרי הטנק הראשון הגיעו אליהם המחבלים. "אני אומר להן, 'בנות, אתן לא נושמות ולא זזות. אנחנו משחקים אותה מתים, ונקווה שהם יחלפו עלינו'. מפל ואני שוכבים ביחד מתחת לרכב, היא מסתכלת עליי ואומרת לי 'אני אוהבת אותך, רועי', ועוצמת עיניים. אחד המחבלים התכופף ודיבר אליי בערבית, זרק עליי בלוק. אני שומע צרור יריות ומרגיש את הכדור בגב. מפלי חטפה כדור אחד והילי שניים. חיכיתי כמה דקות, פתחתי את העיניים, מפל מולי ללא הכרה. זזתי קצת לראות מה עם הילי, ראיתי איפה הכדור פגע והבנתי שגם היא כבר לא איתנו".

מה קרה לך ברגע האימה הזה?
"התפרקתי, בכיתי, השתוללתי ואז עשיתי קאט, הבנתי שכרגע אני לא יכול לשנות כלום ושאני חייב לשרוד את זה. אחרי 40 דקות הגיע צוות חדש של מחבלים".

מה עבר לך בראש?
"שהפסדנו, שאני או נופל בשבי או מת, מפל והילי כבר לא איתי. אני מבין שאני צריך לדאוג שהמחבלים יחשבו שאני מת. לקחתי את הדם של מפלי ומרחתי על עצמי. אני עוצם את העיניים, עוד פעם מישהו זורק עליי אבן, ואז יורה כדור אחד רק בי. ועוד מחבלים מגיעים, אני שומע אופנועים, טנדרים, אני שומע שירים בערבית. אני מריח סיגריות. אווירה של ניצחון. בלי תגובה, אין מסוק, אין טנק, אין צה"ל".

מה שמעת וראית בזמן ששכבת מתחת לרכב?
"פעם אחת פתחתי את העיניים במעורפל וראיתי מחבל מכניס את הנשק לתוך ג'יפ. מכניס את הקנה לנהג ומרסס, עובר לספסל האחורי ומרסס את כל מי שהיה באוטו. שעה אחר כך, מאותו רכב מחורר ומרוסס, יצאה ילדה בחיים. כמו מסרט, היא קפצה מהחלון ורצה לכיוון עזה. ואני במצב שאני לא יכול לצעוק לה 'תעצרי'. אין לי מושג מה איתה – חטופה, מתה, חיה. אני לא יכול לדעת מי זאת".

ומה איתך, אחרי שתי יריות ורימון?
"ב-11 וחצי, בשמיים היו פיצוצים אבל מסביבי שקט. הרמתי את הראש, הסתובבתי שמאלה, ו-20 מטר מולי אני רואה מחבל יושב על הרצפה, נשען על העץ, קלץ' ביד, סרט של חמאס על המצח, מעשן סיגריה ומסתכל לכיווני, והוא לבד. אני לא יודע אם הוא מסתכל לי בעיניים או סתם מסתכל קדימה. אני מסובב את הראש חזרה באיטיות ורק אומר 'שמע ישראל, שמע ישראל', ועוצם עיניים. עוברות הדקות ואני מבין שאם הוא לא בא, הוא לא ראה אותי. אני חושב שזה היה הרגע הכי מפחיד ביום הזה. בכדור השני שהם ירו בי לפני כן הם פגעו במכל דלק. המכל התרוקן עליי ועל מפל. הייתי ספוג דלק, וכל האזור התלקח, האש התחילה להתקרב לאוטו. נכנסתי לסרט ששרדתי עד לשם, ובסוף אני אמות מהתלקחות. כמה דקות אחרי זה שמעתי עברית".

וואו, לי כבר לא היה אוויר.
"כן, אבל החיילים חלפו על פניי והמשיכו לכיוון עזה. זה נסך בי אופטימיות, כי הבנתי שיש חיילים ושכולם בדרך. חזרתי לנסות להעיר את מפל והילי. ידעתי שהן לא איתי, אבל בכל זאת, כל כמה דקות, הייתי חייב לראות אם יש משהו שאפשר לעשות. ואין לי סוללה, ואני מתחיל להיות חלש. אני עם שני כדורים כבר למעלה משלוש שעות".

הכאב מורגש?
"לא, האדרנלין עבד. לא הרגשתי כלום. באיזשהו שלב הרמתי את הראש וראיתי לוחם סיירת ולוחם משטרתי. הוצאתי את היד מתחת לאוטו, נופפתי להם והם ישר כיוונו עליי את הנשק. כולי דם, עם זקן, אני לא נראה אשכנזי. אני צועק להם, 'לא, לא, רועי שלו, כפר יונה, ישראלי, בן 28, שני כדורים בגב. תעזרו לי, אני לא יכול לקום'. הם בדקו אותי ואמרו, 'אתה בסדר, תישאר פה. אנחנו מצטרפים ליחידה שלנו לכיוון עזה ונחזור לחלץ אותך'. והם משאירים אותי שם. אני מתחנן בפניהם שילכו להילי ומפל, אולי יש סיכוי להציל. ולא, אני שוב לבד. זחלתי חזרה לבנות. לקחתי את הטלפון של מפלי וזחלתי חזרה לנקודה שבה החייל והשוטר השאירו אותי. אחרי 40 דקות שמעתי רכב מתקדם לכיוון שלי. לא הצלחתי לקום, הרמתי דברים מהרצפה וזרקתי, שיראו אותי. פתאום הרכב נעצר, דופק רוורס הכי מהיר שראיתי בחיים. דלתות נפתחות, יורדים, אוספים אותי, זורקים אותי בפנים וממשיכים. בדיעבד הבנתי שזה השב"כ, לפי השאלות ששאלו אותי הבנתי שזה לא חיילים רגילים. אני עם שני כדורים, בת הזוג שלי נרצחה מול העיניים שלי. נתנו לי סטירה ואמרו לי, 'אל תבכה, סתום את הפה'".

לאן הם לקחו אותך?
"הגענו לנקודה לאיסוף פצועים. היו שם איזה מאה איש מהמסיבה. ראיתי שם חברים טובים והם שאלו אותי מה איתן, אני אומר שהן לא שרדו ואני משתולל שם ומשתגע, והם מנסים להרגיע אותי ואני בפיק של רגשות שאני לא יכול להסביר. היו לי במסיבה הרבה חברים טובים, היה זוג מכפר יונה שעמד להתחתן וגם הוא נרצח. הפרמדיק שבדק אותי אמר שאני במצב הכי גרוע, ואני עליתי על הנגלה הראשונה לבית החולים".

פיזית השתקמת מהיום הזה?
"הייתי יום אחד בסורוקה, לא הוציאו לי את הכדורים, כי זה מסוכן. רק לפני יומיים הוציאו את הרסיס הגדול שהיה באמצע הגב, כי הוא זז וזה דקר. בצילום הם לא מצאו כדור שלם, אבל יש המון רסיסים. יש לי תעלומה רצינית עם כל מה שעברתי. הרגשתי שני כדורים, ראיתי והרגשתי את הרימון, גם מבחינה בליסטית לא הגיוני שירו בי פעמיים ואין חור יציאה. תעלומה".

אמא לא עמדה בזה

האסון לא הסתיים באותה שבת שחורה. כשבועיים לאחר האובדן הטרגי של זוגתו, של חברתו הטובה ושל עוד שמונה חברים – רפאלה, אמו של רועי, לא עמדה בזוועות שאירעו ושמה קץ לחייה. "הלוואי שהייתי יודע מה היה שם. הכרתי את אמא שלי טוב מאוד, ההורים שלי נשואים באושר, לא היה שום סימן מקדים או נורה שנדלקה".

אז מה קרה?
"מפל, שהיא כל כך אהבה. הן היו הקשר הכי טוב במשפחה. היא ראתה אותה ככלה, היא אהבה אותה כמו את הילדה שלה. הילי הייתה פה בת בית. קצין בגולני, הבן של החברה הכי טובה שלה, חטף פצמ"ר ומת. עוד מוות ועוד מוות, היא הייתה בכל כך הרבה הלוויות ושבעות, והיא באה בתור זו ששני הילדים שלה ניצלו, ואולי העיניים והמבטים שמסתכלים לא היו הכי מחבקים ומפרגנים. היא הייתה מגיעה הביתה ונכנסת למיטה וכל לילה בוכה. אבל את יודעת, כל המדינה ככה, אני לא אמור להבין מזה שהיא תתאבד מחר. אבל מתברר שהיא לא עמדה בזה, והיא שמה קץ לחייה. היא השאירה מכתב למשפחה הגרעינית, מה היא הייתה רוצה ומה היא מאחלת, וביקשה שנאמין שהיא לא יכולה לעמוד בזה יותר, היא רק רצתה לנוח, כי היא סבלה. כמה שזה כואב ואכזרי, אני מאמין לה".

מה קורה כשמקבלים בשורה כזאת?
"אבא שלי התפרק, אחותי אחריו. אני הכי פחות התפרקתי, באתי שבור מראש לסיטואציה הזו. באתי סחוט רגשית, פיזית, מנטלית, נפשית. גמור. הייתי באפיסת כוחות. אני במצב הכי נמוך שלי בחיים".

מה היא כתבה שאתה יכול לשתף?
"היא ביקשה לשמור על רועי, כי היא יודעת שאני בסיטואציה הכי רגישה וכואבת. היא כתבה לאבא שלי שהיא אוהבת אותו ושהוא הגבר הכי מדהים שהיא פגשה. זה היה מכתב נעים ומחזק, עד כמה שאפשר להגיד. הוא נתן לנו כוח מסוים. הוא ענה על שאלות ששאלנו. היא אמרה שהיא בחרה ללכת להיות עם מפל והילי. גם מנחם אותי שהן איתה והיא איתן".

יש בך כעס על הבחירה שלה?
"קצת, כן. אני חושב שזה לגיטימי. ברגע שאני הכי הייתי צריך אותה, היא בחרה ללכת. באינסטינקט אני אמור לכעוס, אבל במחשבה עמוקה אני לא שופט ולא נוטר טינה. הכרתי אותה 28 שנה. היא הייתה האמא הכי מדהימה בעולם. אם היא אמרה שהיא סבלה ולא יכלה יותר, אני באמת מאמין לה. כואב ככל שיהיה, זו האמת".

היו ניסיונות אובדניים קודמים?
"ממש לא. אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, אמא הכי אימהית שיש, משפחתית, עושה ספורט, מבשלת, עושים שבתות ביחד. ביום בהיר אחד היא קיבלה את ההחלטה ולא שיתפה אף אחד".

האוטומט שלנו כחברה הוא להתייחס קודם כל למי שמדמם, כמו הפרמדיק שבדק אותך. לא תמיד, אם בכלל, שמים לב למי שמדמם בלב ובנפש.
"והרבה יותר קשה לרפא את זה. אני כבר כמעט אחרי הפציעה הפיזית, שיחקתי כדורסל עם פאקינג רסיסים וקליע. זה מאחוריי. אני צריך להמשיך עם הטיפול הנפשי, אבל יש אנשים שעברו וראו דברים קשים יותר. אמא שלי לא הייתה במסיבה, ועוד שני הילדים שלה ניצלו. זה אבסורד, זה מטורף".

אתה אומר שהיא לא דיברה עם אף אחד, לא סיפרה. אולי העצה הנכונה היא לדבר כמה שיותר, לפרוק, לא להישאר עם הרגשות והמחשבות לבד.
"לא סתם אנשי מקצוע אומרים שזה מרפא את הנפש. זה הדבר שהכי הקשבתי להם לגביו. אני לא מפסיק לדבר, לספר את הפרטים של הסיפור הזה. זו ההתמודדות שלי, וזה מרפא לי את הנפש. אני מסתכל על עצמי לפני חודשיים, אני מסתכל על עצמי היום, עם כל האובדן, נכון שלא חזרתי לעבודה עדיין. אבל אני מטפל בעצמי ועושה ספורט ומדבר. אני הולך למקומות ונפגש עם המשפחה של מפלי והילי. אני יודע שאני בדרך הנכונה, אני גם מרגיש את ההתקדמות ואת השיפור".

איך אתה מטפל בעצמך?
"יש לי פסיכולוגית, אני הולך אליה פעמיים בשבוע. פסיכותרפיסטית, "נובה הלפ" (מתחם הריפוי שנבנה בעבור ניצולי הטבח ברעים – א"ו). אני מוקף באנשי מקצוע, חברים, משפחה. כל כפר יונה, אנשים עוטפים אותך באהבה ודואגים לך. כולם נרתמים פה, מראש העיר עד לאחרון התושבים. היו פה מאות של אנשים בחודש האחרון".

אמרת שאמא שלך הרגישה שמסתכלים עליה בשיפוטיות כי ילדיה ניצלו. הרגשת שגם עליך מסתכלים ככה
"לא. כי א', אני פצוע, ב', איבדתי אותן, ג', מכירים אותי ויודעים שאני פייטר בנשמה, ועשיתי הכל בשביל לשמור עליהן. גם המשפחה של מפל אמרה לי את זה, גם המשפחה של הילי אמרה לי את זה. הם לא נתנו לי לרגע להרגיש שלא עשיתי טוב או שיכולתי יותר. המבטים שאני קיבלתי היו אחרים. מ-7 באוקטובר התחילה שבעה אחת ארוכה של מפלי, של הילי, של עוד חברים, עברתי משבעה לשבעה, מהלוויה להלוויה, מבכי לבכי. וזה לא שאני בא, מחבק והולך. יודעים מי אני ומה עברתי, בכל שבעה שהגעתי אליה כולם מסתכלים וניגשים, מפציצים אותי בשאלות, ואני מבין אותם. יש דאגה, יש סקרנות. אז אני עונה. נעים לי לענות? לא. אבל אני עונה כי אני יודע שזה יעשה להם טוב, ואולי גם לי איכשהו".

אירועים מטלטלים גורמים הרבה פעמים לשינוי בחיים. איך אתה רואה את ההמשך?
"מאוד קשה לי לחזור לשגרה שהייתה לי, למציאות, ושהילי, מפלי ואמא שלי לא יהיו שם. אני בטוח שהמון דברים יעלו לי, פתאום ארצה להתקשר למפל כאילו לא היה כלום. אני עדיין לא יודע אם אחזור לאותה שגרה, יש לנו קונדיטוריה משפחתית ברמת השרון, או למשהו אחר שיעשה לי טוב יותר. אגלה תוך כדי תנועה".

אתה גאה בעצמך על ההתנהלות שלך?
"כן, ואני חושב שגם מפל והילי היו גאות בי. הלוואי שיכולתי להחליף אותן, נשבע לך. הלוואי שהייתי מקבל את כל הכדורים במקומן. אבל מה נעשה".

מתישהו תחזור ללכת למסיבות כאלה?
"אני רוצה להאמין שכן. מהיום והלאה כשאני ארקוד אני ארקוד בשבילן, בכל מסיבה שאני אהיה בה, הן יהיו איתי. מעליי, בתוכי, בראש שלי. בקטע טוב".

התכלית של החיים

המלחמה הזו יכולה לקחת אותנו לשני כיוונים. או צער עמוק ותחושת חוסר ודאות – או רצון לנצל כל דקה בחיים. גם אחרי שאיבד שלוש נשים משמעותיות כל כך בחייו, לרועי ברור היכן הוא ממוקם על הסקאלה הזאת. "לא סתם שרדתי שני כדורים ורימון, שחיתי בשלולית דלק, ראיתי את המוות שלי לפחות חמש פעמים ואני עדיין פה. אני חושב שיש לי שליחות ויש לי סיפור לספר, גם את שלי וגם את זה של האהובות שלי".

מה אתה רוצה שיזכרו מכל אחת מהן?
"ממפלי את שמחת החיים שלה. היית עוברת לידה והיית מחייכת. היא הייתה כולה קרן שמש. הילי הייתה הילדה הכי צינית עלי אדמות, ילדה עם שאיפות, מצחיקה וכיפית. מאמא שלי אני רוצה שיזכרו את המשפחתיות. זה נשמע מצחיק, עם איך שהיא סיימה את חייה, אבל אני רוצה שיזכרו את הדאגה שלה למשפחה בכל השנים. היא קפצה על רימון בשבילנו, בשביל כל אחד מהילדים, כמה פעמים. היא הייתה באמת אמא מדהימה".

יכול להיות שדווקא הרגישות והדאגה הגדולות שלה הן שהובילו אותה לקצה.
"יש בזה היגיון. העולם הפסיד שלוש נשים מדהימות, אף אחד לא הכין אותי לדבר כזה, אבל גיליתי שיש בי כוחות שמפתיעים אותי. אני כן בוכה, מתאבל, מתרסק, אבל אני יודע להרים את עצמי ולשמור על אופטימיות, להסתכל הלאה ולהבין שהחיים אכזריים אבל הם נמשכים וחזקים מהכל. הנשים האלה רצו, ואני מכיר את שלושתן כמו את כף היד שלי, שנחיה את החיים האלה באושר. שלושתן ילוו אותי כל החיים. מפל, הילי ואמא שלי כמובן. אני לא אשכח אותן לעולם, אבל אחיה ואחזור לשגרה ואקים בעתיד משפחה. אולי אני אקרא לבת שלי מפל, לא יודע. היא איתי לעד. היא הדבר הכי טוב שהכרתי בעולם".

יש בך כעס על המדינה?
"ברור. אני מוכר כנפגע פעולות איבה, אמא שלי תיכנס לקטגוריה בעקבות המצב. ואני אקבל מהמדינה את מה שאני אמור לקבל. כל מה שמגיע לי, מגיע לי. אבל שום דבר לא שווה, לא ימלא, לא יכפר, שום סכום שבעולם. הפקירו אותנו, בגדו בנו. יש כל כך הרבה פתרונות, שזה לא הגיוני שבמשך שבע שעות לא הגיע שום כוח לאזור. הפקירו אותנו. אין מילה אחרת. הילדים הכי טובים שיש, אנשים שבאו לפאקינג מסיבה נשחטו ונאנסו. אבל עזבי, זה ב'יום שאחרי'. זה לא הזמן".

וכשאתה רואה עכשיו את הדיון על הכספים הקואליציוניים?
"זה מקומם אותי ברמה שאני לא יכול להסביר לך. אנשים פה לא יישבו בשקט ב'יום שאחרי', עד שיקבלו תשובות על מה שהיה ושכל הקודקודים לא יהיו במקומם. ביבי, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, כל האחראים, כל פיקוד הדרום – כולם הביתה, כולם, ויפה שעה אחת קודם. עד אז צריך לתת גב לקבינט, למדינה ולצבא, כי הם צריכים את זה מאיתנו. אנחנו ננצח – עם אחד, צבא אחד".

אתה בן 28, יש לך חברים במילואים כרגע?
"המון. חבר'ה בלבנון, באיו"ש, בעזה, בכל גזרה לפחות חבר אחד, חברים טובים. אני מתפלל עליהם בכל יום, חושב עליהם כל הזמן".

יש בך חרטה על דברים שאתה ומפל לא הספקתם לעשות?
"ילדים, וואו. תחשבי מה זו בלה הכלבה בשבילי. אז ילד ממפלי, זה היה הכל בשבילי".

היית מוותר על האהבה הזאת כדי לא לחוות את הכאב הזה?
"כל אחד רוצה אהבה אמיתית ואושר אמיתי. זו התכלית של החיים. עד שמצאתי את האישה המושלמת, והרגשתי פרפרים כאלה ואושר כזה, הייתי מתאהב ברמה כזו שוב ושוב, גם אם אני יודע שבסוף היא תיעלם לי. לא הייתי מוותר על הדבר הזה. ואני רוצה להאמין שאמצא בעתיד עוד אהבה. אני לא חושב שאמצא משהו שקרוב אליה, אבל החיים מלאי הפתעות".

יש לך נחת מלדעת שהיא סיימה את חייה מאושרת?
"כן, יש נחת. קודם כל, לי הייתה נחת כי זאת הפעם הראשונה שבאמת הייתי מאוהב. אני שמח שנפלה בחלקי הזכות להיות עם הדבר המדהים הזה שנקרא מפל. אני מאחל לכולם את האושר הזה שהיה לי, את האהבה הזו שהייתה לי. ועבורה, אני ראיתי עליה שהיא כל הזמן הייתה הולכת עם חיוך מאוזן לאוזן, שהיא הייתה מדברת איתי על ילדים, ועל איזה שיר יהיה בחופה, אם החתונה תהיה בארץ או בחו"ל. יש נחת כי הייתה לנו הזכות להיות יחד, מאושרים ומאוהבים ורואים את העתיד. זכות ענקית".